בית בד בארץ ישראל
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
בתי בד בארץ ישראל, כבר באתרים מהעת העתיקה, התגלו גלעיני זיתים ובאתרים מתקופות יותר מאוחרות, אפשר להבחין כבר בביות של הזית. השינוי המשמעותי הגיע בתקופת הברונזה, עם תחילת הפקת שמן הזית בעזרת מתקן פשוט. עם הזמן, הלך והשתכלל מתקן זה עד שגדל והפך למה שמכונה "בית בד". גם בית הבד עבר שינויים ושכלולים עד שהגיע לצורתו הסופית הקיימת עד היום. בכל תקופה ובכל אזור קיימים בתי בד בעלי סגנון ייחודי.
בתי בד
בית-בד הוא מתקן ששימש בעת העתיקה להפקת ויצור שמן זית. פירושה של המילה "בד" הוא קורת עץ. קורת העץ הייתה אחד מהמרכיבים החשובים במתקן לתהליך הכנת שמן זית. השימוש בבתי בד החל, לפי העדויות הקדומות ביותר, כבר בתקופת הברונזה הקדומה. החוקר הגדול בתחום שכתב על הנושא הוא ד"ר רפאל פרנקל, אשר הקדיש חלק גדול מחייו לחקר מתקני בתי בד וגתות בישראל. בזכותו של פרנקל, אפשר להבחין שבין תקופה לתקופה, חלו שינויים במתקנים עצמם, שבאו לידי ביטוי בשיטות שונות לכבישה או לניקוז השמן. החקלאות היוותה מאז ומתמיד חלק נכבד מאוד מהחיים בארץ ישראל, החל מעונות השנה המכונות על פי עבודות השדה, ועד למועדים ולחגים הדתיים הנקראים על פי העונות החקלאיות. ענף הזית - בולט בכך שהיווה לכל אורך ההיסטוריה את אחד הענפים החשובים והשימושיים ביותר בחיי האדם. עץ הזית איפשר שימוש מגוון לצורכי היום יום בכל חלקיו – מחימום והסקה, מאכל, ועד לקוסמטיקה ולפולחן דתי. התהליך כולו מופיע ומתואר, במקורות שונים בהרחבה. לדוגמה, ניתן להתרשם מכך שבית הבד מוזכר במשנה יותר מ-60 פעמים.[1]
עץ הזית מהווה חלק בלתי נפרד מן הנוף של האזור הים תיכוני. מזג האוויר, המתאים במיוחד, סייע לנוכחותו הרבה בארץ ישראל. עץ זית מבוגר יכול לחיות באזור שבו הטמפרטורה יורדת עד 11° מעלות מתחת לאפס, אך עץ זית צעיר עלול למות כאשר הטמפרטורה יורדת מתחת למינוס 7° מעלות. לכן, האקלים בארץ ישראל מתאים ביותר לגידול זיתים. בתי בד רבים נמצאו באתרים ארכאולוגיים ברחבי הארץ. הימצאותם של בתי הבד הרבים, מעידה על תפוצתו הרחבה של הזית. שיטת עצירת השמן המודרנית, התפתחה מהשיטה העתיקה. מסתבר שגידלו זיתים לא רק בהרי יהודה, בשומרון ובגליל, אלא גם בשפלה, במישור החוף, בגולן ואפילו בהר הנגב. עונת מסיק הזיתים בארץ, מתחילה מאמצע אוקטובר ונמשכת במשך חודש עד חודשיים. יש כמה סוגי שמן, אחד מהם נוצר מזיתים הנמסקים כשהם עדיין לא בשלים. השמן המתקבל הוא מיוחד, ירוק וחריף יותר בטעמו ונקרא huile vierge כלומר "שמן בתולה".[2]
רקע היסטורי
כבר באתרים עתיקים, כגון בתל מגידו, גזר, תל לכיש, בית שאן ואחרים, כמו גם באתרים מתקופות מאוחרות יותר התגלו גלעיני זיתים. ישנן עדויות כי כבר בעת העתיקה הובלו הזיתים למרחקים, ולאחר מכן, כבר היה מסחר של שמן זית בין ארץ ישראל לבין יוון ומצרים.[1] יש בידינו עדויות של כלי קרמיקה שיועדו להובלת השמן. בתקופת הברונזה, רואים שהתחילו להפיק נוזלים מפירות ובהם מהזיתים. ישנן עדויות מובהקות של הפקת שמן באותה תקופה על בסיס מנורות שמן אשר נמצאו כשהן מלאות בשמן. בתקופה זו, המתקן להפקת נוזלים היה פשוט ונפוץ מאוד, מורכב משני חלקים. משטח חלק ומשופע עליו נעשית פעולת הדריכה או הריסוק ובמפלס נמוך יותר בור איגום שאליו זורם הנוזל שהופק. המעבר בין משטח הדריכה לבור האיגום נעשה בתעלה או בנקב.[3]
בתקופת המנדט הבריטי
בתקופת המנדט הבריטי הגיעה תעשיית ייצור השמן בארץ ישראל לשיא, והוא שימש למאכל ולייצור סבון. בשנת 1942 שטח גידול עצי הזית הכולל היה כ-600,000 דונם והיו בה 600 בתי בד, רובם ככולם במגזר הערבי.[4] במהלך השנים קטן שטח גידול עצי הזית בכ-60%, עקב נטישת מטעים, סלילת כבשים ותשתיות וגידול בשטח הבנוי על חשבון האזור הכפרי.
מקורות כתובים על בתי בד
מתקופת הברזל יש בידינו גם עדויות כתובות, כגון מכתבי ערד, שהם סדרה של אוסטרקונים שנמצאו בתל ערד. מדובר שם בשמן כיתית, כנראה זהו שמן הכיתית אשר מופיע גם בדבריו של רבי יהודה ואדי צדק (מנחות פ"ו, ע"ב).[5] שמן כיתית הוא "שמן ראשון" שלפי המשנה הוא השמן שירד לבדו אחרי כתישה, אך ללא כבישה כלל.[6] (מנחות ח', 4). בנוסף, יש בידינו את המדריך החקלאי הלטיני הראשון ובו הוראות מפורטות לבניית בית בד שנכתבו על ידי "קאטו הזקן" מהמאה ה-2 לפנה"ס. בתקופה מאוחרת יותר (המאה הראשונה לספירה) כתב "הרון מאלכסנדריה" על סוגי מכבש אחדים.[7]
על פי המתקנים שנמצאו, מספר שטחי גידול הזית בארץ ישראל הגיע לשיא בתקופה הביזנטית. במאמרו, סקר מרדכי אביעם את תפוצת בתי הבד באזור הרי מירון, שומרה, תפן וירכא. כמותם הייתה גדולה מאוד והם מוקמו תמיד בתחום היישובים העתיקים או בקרבתם המיידית.[8] המיקום בתוך הכפרים, נובע הן מאופי הפרי ואפשרויות הובלתו, והן מאופי המתקן והעבודה שנדרשה: הזית הוא פרי קשה ועמיד וניתן היה להעמיסו על גב הבהמות ולהעבירו אל בתי הבד שבכפר, בבתי הבד היה ציוד יקר שחששו שייגנב. בעונת המסיק עבדו בבתי הבד יומם ולילה, היה צריך להאירם, ושהגישה אליהם תהיה קלה ומהירה.[9]
בתי בד בתקופות הקלאסיות בארץ ישראל
כדי להבין את מבנהו של בית הבד, צריך קודם כל להבין את שלבי ההכנה והייצור של שמן הזית. ההכנה מורכבת משלבים שונים בה עוברים הזיתים מהעצים ועד הפיכתם לשמן זית. החוקרים, ובהם החוקר החשוב ביותר לחקר מתקנים עתיקים להפקת שמן זית, יין וקמח, ד"ר רפאל פרנקל, הגדירו שלושה שלבים בסיסיים בתהליך הפקת שמן הזית.
שלבי הפקת שמן זית
שלושת השלבים הם:
- ריסוק
- כבישה/ סחיטה
- הפרדה
השלב הראשון לאחר איסוף הזיתים, הוא ריסוקם. בשלב זה שופכים את הזיתים אל תוך מתקן הנקרא "מפרכה", המורכב משתי אבנים גדולות המונחות אחת על השנייה. האבן הראשונה מכונה "ים" וצורתה כקערה גדולה ושטוחה, במרכזה בליטה, אשר סביבה מסתובבת אבן הממל. האבן השנייה, הטוחנת, המכונה "ממל" יושבת בתוך אבן ה"ים". האבן היא בצורה מעוגלת, ויושבת בתוך הים על צידה (במאונך לים). באבן הממל ישנו חור, שאליו הוכנסה קורת עץ. אל הקורה נהגו לרתום בהמה, בדרך כלל חמור, אשר צעדה קדימה במעגלים סביב ה"ים". כך הסתובב הממל וריסק את הזיתים.[10]
השלב השני לאחר ריסוק הזיתים, הוא כבישה/ סחיטה. תוצר הריסוק, הועבר אל "עקלים" - סלים קלועים מחבל או מסיבים אחרים. שיטת הסחיטה הייתה על ידי הנחת קורת עץ כבדת משקל על הסלים. בצד אחד קורת העץ הייתה תקועה בקיר ובצד השני היו משקולות אבן כבדות קשורות לקורת העץ על ידי חבלים ומנגנון של מקלות שאיפשר לאנשים להרים אותן בצורה מהירה וקלה. אנשי המלאכה היו צריכים רק לסובב את חתיכת העץ שבה תקועים המקלות ואז כשסובבו את חתיכת העץ בעזרת המקלות, החבלים שהיו קשורים למקלות הסתובבו סביב חתיכת העץ וזה גרם למשקלות לעלות למעלה וליצור משקל על קורת העץ. בזמן הסחיטה, שימשו הסלים גם כמסננת. השמן והמוהל (נוזל נוסף בלתי שמנוני המצוי בזית) טפטפו החוצה ואילו הגלעינים, הקליפה ושאר הפסולת שנקלעה בין הזיתים נותרה בתוך הסלים. פסולת זו כונתה במשנה "גפת" ושמשה להאכלת בהמות ולהסקה.[11]
השלב שלישי לאחר הסחיטה, הוא ההפרדה בין השמן למוהל. הנוזל הנסחט שהכיל את השמן והמוהל נזל אל בור איסוף שמן הנקרא "עוקה". לאחר מספר ימים, השמן צף מעל המוהל והנוזלים הופרדו לכלים שונים.[12]
מתקן הכבישה
השכלול הטכני הראשון והחשוב ביצור השמן היה ניצול עקרון המנוף, שעזר בתהליך הכבישה על ידי הקורה והמשקולות. מפנה זה אירע בארץ ישראל בתקופת הברזל.[13] תיאור מתקן זה מפורט לעיל בשלב שני של תהליך הפקת שמן הזית. שכלול זה סיפק יתרונות רבים: כמות הזיתים שניתן היה לכבוש בו זמנית הוכפלה, הסתבר שכוח המשקל המתמיד והסחיטה האיטית עוזר ליצור שמן זית משובח יותר.[14] כך, גם הוכפלה הכמות וגם שופרה האיכות.[15]
מתקן הריסוק
בתקופה ההלניסטית במאה ה-3 לפנה"ס, התחולל השינוי השני המשמעותי, שכלולו של מתקן הריסוק. הומצא המתקן הבנוי מאגן ריסוק עגול אשר עשוי משתי אבנים גדולות. ראו תיאור המתקן בשלב השני של ייצור שמן הזית לעיל. מאז המצאתו של מתקן זה בתקופה ההלניסטית, הוא כמעט ולא השתנה עד לעת החדשה. השיטה החדשה הזו הקלה על ריסוק הזיתים. גם כאן כמות הזיתים שמרוסקים הוכפלה ובנוסף, בהמה יכלה לסובב את המתקן וכך הרוויחו כוח אדם שיכול היה לעסוק במטלות אחרות.[7][16][17]
משקולות
מתקופת הברזל ידוע לנו על שני סוגי משקולות. סוג אחד, משקולות דמויי פעמון ובראשן נקב אופקי, והסוג השני, משקולות בצורת גליל פחוס ובהן נקב אנכי. מאוחר יותר, הנקב האנכי המיוחס לסגנון של אזור הדרום, הפך לנקב בצורת T הפוכה, כך הועבר מוט דרך הנקב האופקי ולמוט נקשר חבל שעבר דרך הנקב האנכי. בגליל העליון נמצאו שני סוגי משקולות: המשקולת הפעמונית בעלת נקב אופקי שמצויה בכמות גדולה (הידועה באזורי הצפון כבר מתקופת הברזל), ומשקולת שנתלתה בעזרת וו מתכת שקובע בעזרת עופרת בשקע קטן שבראש המשקולת.[18] בארץ ישראל הרימו את המשקולות בעזרת כננת שהותקנה לקורה.
כאשר מערכת הכבישה עברה לטכניקת הבורג (ראה בהמשך) היה שינוי גם בסוגי המשקולות, שינוי זה הגיע בתקופה הרומית והביזנטית. משקולות שונות אופייניות לאזורים שונים, לדוגמה: במרכז הארץ ובמיוחד בשרון ובשומרון, המשקולות אוחזות את הקצה התחתון של הבורג ומונעות ממנו להשתחרר מהפותה (שקע חצוב לציר). המסגרת מוחזקת בעזרת שני מחברים המקובעים במגרעות הטרפזיות החיצוניות. סוג אחר של משקולות שהיה נפוץ בגליל העליון, בדרום לבנון ובאזור החרמון הוא משקולות לבורג בעלות פותה הנמצאת במרכז תעלה בעלת חתך טרפזי החצובה לרוחב ראש המשקולת. לעומת זאת, באזור ירושלים ודרום השומרון, המשקולות לבורג היו בעלות פותה ושתי מגרעות טרפזיות פנימיות. ישנם עוד שני סוגי משקולות לבורג: משקולת בעלת מגרעת טרפזית מרכזית אשר נפוצה הייתה בגליל העליון ועמק החולה ומשקולת בעלת חור קיבוע מרובע מתרחב לשני כיוונים אשר הייתה נפוצה בכרמל ובשומרון.[19]
מקום האיגום
בתקופת הברזל, למכבשי קורה ומשקולות פשוטים שהתגלו באזור הצפון, היה איגום צידי שהתאפיין בכך שרסק הזיתים הונח על מצע כבישה שטוח והשמן ניגר למכל איגום צידי שלידו. איגום צידי כזה נמצא במכבש בתל בלטה, בתל שקמונה, בתל דן ובתל חצור. באזור הדרום האיגום הוא מרכזי, כלומר, מתקן אחד הכולל מכל איגום מרכזי שפניו שמשו כמשטח כבישה. באיגום המרכזי, סלי רסק הזיתים הונחו כנראה על לוח עץ מנוקב, שהונח על הפתח של מכל האבן והשמן ניגר אליו דרך הנקבים. מתקנים מסוג זה נחשפו בתל בית מירסים, בתל מקנה ועוד.[20] קיים סוג נוסף של איגום מרכזי, משוכלל יותר עם תעלת רדיאלית מסביבו, תעלה המקיפה את פתח בור האיגום המרכזי וקשורה אליו בתעלות רדיאליות. תפוצתם בצפון בעיקר באזורי הכרמל, הגליל התחתון והגולן.[21]
בורג לכבישה
שכלול נוסף של התקופות הקלאסיות בתעשיית השמן היה ניצול ה"בורג" לכבישה, כאשר יתרונו הגדול הוא מקדם הגברת הכוח. מהספרות הקלאסית מתברר שהבורג הומצא ואף שימש כבר במאה הראשונה לפנה"ס. עדויות לשימוש בבורג מתחילות בארץ ישראל להופיע כבר בתקופה הרומית, אך השימוש בו הופך למתקן העיקרי בתקופה הביזנטית.[22] למרות הופעתו של ה"בורג" לכבישה, מכבשי קורה ומשקולות המשיכו להתקיים במקביל והיו נפוצים עד לעת החדשה.[23] באיור משמאל אפשר לראות שילוב של קורה ובורג המעיד על המעבר בין שתי הטכניקות. ישנם שני סוגי ברגים:
1. בורג מסתובב - בטיפוס זה, האום שסבב את הבורג היה מקובע מעל קורת בית-הבד. בסיס הבורג היה מעוגן בתוך פותה חצובה בראש משקולת אבן כבדה, כך שהבורג יכול היה להסתובב בפותה בלי להשתחרר ממנה. כיוון שהבורג היה מחובר למשקולות, הרי סיבובו תוך הברגה באום שמעל הקורה גרם להנמכת הקורה, והיא לחצה על סלי הרסק. לאחר שלב מסוים, כשכוח ההתנגדות של סלי הרסק עלה על משקל המשקולות, גרם סיבוב נוסף של הבורג להתרוממות המשקולת מעל הקרקע.[24]
2. בורג נייח - בטיפוס זה, משקולת האבן היא חסרת פותה והבורג מקובע בה ללא יכולת לזוז או להסתובב. האום סבב על הבורג מעל לקורת בית הבד, וסיבובו בעזרת מוטות עץ גרם להורדת הקורה על סלי הזיתים.[25]
בעיות תיארוך
לאורך הדורות, חלה התפתחות במתקנים המשמשים לתעשיית השמן, שונו ושופרו חלקים, אך הטכניקה הבסיסית של שלושת השלבים שהוזכרו לעיל, נשארה אותה טכניקה. מהתבוננות בשרידים ארכאולוגיים בשטח, ניתן לראות המשכיות ברורה לאורך ציר הזמן בתעשיית שמן הזית. השינויים נעשו רק כדי לשפר את תפוקת הייצור ולהתאים את המתקנים לאזורים הגאוגרפיים השונים. כך למשל, בהרים, חלק מהמתקנים נחצבו בתוך סלע האם. על פי ד"ר רפאל פרנקל, אין אפשרות לתארך מתקן על פי צורתו וסגנונו בלבד, ובעבודת הדוקטורט שלו, נכתב שלא ניתן לעקוב אחר טיפוסי בתי בד ותפוצתם, ללא סדר כרונולוגי של האתרים ואינפורמציה על תיארוך המתקנים.
שיא השימוש בבתי בד
נכון להיום, ידוע ששיא הופעתם של בתי הבד בארץ היה שייך לתקופות הקלאסיות. מהתקופה ההלניסטית, בה שוכלל מתקן הריסוק, ועד התקופה הביזנטית הייתה פריחה של הענף, חשיבותם של הזיתים והשמן הייתה רבה. במשך השנים, ובמיוחד בתקופות הקלאסיות, ידוע לנו על מסורות ומנהגים שהתפתחו סביב תעשיית שמן הזית. שרידים של "מקדשונים" שהופיעו בתוך בתי בד - מלמדים על שייכותו לפגאנים (כגון בית בד במרשה) כמו גם סימנים אחרים המוכיחים על בית מלאכה השייך ליהודים או לנוצרים.
לקריאה נוספת
- רפי פרנקל, בית בד קדום, ספריית אדם ועמלו, מוזיאון ישראל, תל אביב, 1986.
- רפי פרנקל, תולדות עיבוד יין ושמן בגליל בתקופת המקרא המשנה והתלמוד, חלק א, עבודת דוקטורט, תשס"ד.
- שמואל אביצור, בית הבד המסורתי, ספריית אדם ועמלו, מוזיאון ישראל, תל אביב 1984.
- מרדכי אביעם, גתות יין ושטחי גידול הזית והגפן בגליל העליון בעת העתיקה, ישראל עם וארץ, 1986/7,ד' 22: 197 - 210
- חיים בן דוד, בתי בד וייצור שמן זית ביישובי הגולן בתקופת המשנה והתלמוד, עתיקות כרך 34, 1998
- עזריאל זיגלמן, בית בד מהתקופה הביזאנטית בתחומי קריית אתא, חדשות ארכאולוגיות כרך 34 1998, עמודים 101 - 106
- מוטי אביעם, תל יודפת - בית בד, חדשות ארכאולוגיות כרך צה 1990, עמוד 18
- רפאל פרנקל, תל צפצפות - בית-בד, חדשות ארכאולוגיות כרך צב 1988, עמודים 7 - 8
- בית בד במשמר העמק, חדשות ארכאולוגיות כרך סה/סו אפריל 1978, עמוד 7
- בית שמש - בית בד, חדשות ארכאולוגיות כרך נא/נב אוקטובר 1974, עמוד 26
- דני שיאון, בית בד מהתקופה הביזאנטית המאוחרת בכפר ברוך, עתיקות כרך 47, 2004, עמודים 155 - 158
- צ' מעוז, הגולן - סקר בתי-בד, חדשות ארכאולוגיות כרך פו 1985, עמוד 7
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אביצור, בית הבד המסורתי, עמ' 3
- ^ פרנקל, בית בד קדום, עמ' 3, 5, 6
- ^ פרנקל, בית בד קדום, עמ' 4
- ^ עץ הזית-בראש שטחי המטע בארץ־ישראל - 600 בתי בד סוחטים תוצרת 600 אלף דונם, הבקר, 17 בנובמבר 1942
- ^ פרנקל, תולדות עיבוד יין ושמן בגליל בתקופת המקרא המשנה והתלמוד', חלק א, עמ' 148-146
- ^ אביצור, בית הבד המסורתי, עמ' 6
- ^ 7.0 7.1 פרנקל, בית בד קדום, עמ' 13
- ^ מרדכי אביעם, גתות יין ושטחי גידול הזית והגפן בגליל העליון בעת העתיקה, עמ' 204
- ^ אביצור, בית הבד המסורתי, עמ' 14
- ^ פרנקל, תולדות עיבוד יין ושמן בגליל בתקופת המקרא המשנה והתלמוד, תקציר ב', ג'
- ^ פרנקל, בית בד קדום, עמ' 9
- ^ פרנקל, תולדות עיבוד יין ושמן בגליל בתקופת המקרא המשנה והתלמוד, חלק א, עמ' 16–18, 104-139
- ^ אביצור, בית הבד המסורתי, עמ' 23-20
- ^ פרנקל, תולדות עיבוד יין ושמן בגליל בתקופת המקרא המשנה והתלמוד, חלק א, עמ' 127
- ^ פרנקל, בית בד קדום, עמ' 16–22, איור 20
- ^ פרנקל, תולדות עיבוד יין ושמן בגליל בתקופת המקרא המשנה והתלמוד, חלק א, עמ' 13
- ^ אביצור, בית הבד המסורתי, עמ' 13
- ^ פרנקל, בית בד קדום, עמ' 23-25
- ^ פרנקל, תולדות עיבוד יין ושמן בגליל בתקופת המקרא המשנה והתלמוד, חלק א, עמ' 138-137
- ^ פרנקל, תולדות עיבוד יין ושמן בגליל בתקופת המקרא המשנה והתלמוד, חלק א, עמ' 133-130
- ^ פרנקל, בית בד קדום, עמ' 27-23
- ^ אביצור, בית הבד המסורתי, עמ' 25-23
- ^ פרנקל, בית בד קדום, עמ' 38-35
- ^ פרנקל, תולדות עיבוד יין ושמן בגליל בתקופת המקרא המשנה והתלמוד, חלק א, עמ' 163-150
- ^ פרנקל, תולדות עיבוד יין ושמן בגליל בתקופת המקרא המשנה והתלמוד, חלק א, עמ' 163-150
26271845בית בד בארץ ישראל