בולחוב
 | |
| בית הכנסת בבולחוב, נבנה בסביבות שנת 1800 | |
| מדינה |
 אוקראינה |
|---|---|
| אובלסט |
 איוונו-פרנקיבסק |
| תאריך ייסוד | 1612 |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיירה | 10,633 (2001) |
| קואורדינטות | 49°04′08″N 23°52′00″E / 49.06889°N 23.86667°E |
| אזור זמן | UTC +1 |
בּוֹלֶחוֹב או בולכוב (מיידיש: באָלעכאָוו או באלחוב; באוקראינית: Болехів, "בולחיב"; בפולנית: Bolechów; ברוסית: Болехoв) היא עיירה (לשעבר עיירה יהודית) בנפת דוֹלינה שבמחוז איוונו-פרנקיבסק במערב אוקראינה, לשעבר בחבל גליציה ההיסטורי, כ-85 ק"מ מדרום לעיר לבוב וכ-70 ק"מ ממזרח לגבול אוקראינה–פולין.
היסטוריה
בולחוב נוסדה בראשית המאה ה-17. עד שנת 1772 הייתה בולחוב חלק מממלכת פולין; משנת 1772 ועד 1918 הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית ובין שתי מלחמות העולם בשטח פולין. ב-1939 נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שעל פיו עבר המחוז שבו נמצאה בולחוב לידי ברית המועצות. ביוני 1941 הפרה גרמניה את הסכם האי-התקפה, כבשה את מזרח פולין וכך עברה בולחוב לשלטון גרמני.
יהודי בולחוב
ראשיתה של הקהילה היהודית
קהילה יהודית הייתה בבולחוב מיום היווסדה על ידי ניקולס גידזינסקי. מייסד העיירה העניק ליהודים זכויות שוות לאלה של התושבים הנוצרים, והדבר אושר על ידי המלך זיגמונט השלישי מבית ואזה (Waza) שהיה הדוכס הגדול של ליטא, נסיך הכתר הפולני, מלך האיחוד הפולני-ליטאי ומאוחר יותר מלך שוודיה.[1]
מפנה לרעה ביחס השלטונות הפולנים אל האוכלוסייה היהודית חל עם מותו של מנהיג פולין יוזף פילסודסקי בשנת 1935. הממשלה הפולנית עודדה את האזרחים להחרים בתי עסק יהודיים, ובתי עסק הוזהרו שלא לעשות עסקים עם יהודים. כל אלה הביאו להתדרדרות במצבם של יהודי בולחוב והסביבה, כמו של היהודים בגליציה כולה. מתיאורים בעיתונים של אותה תקופה ידוע כי מספר התקיפות האלימות נגד יהודים עלה עלייה חדה ומאות יהודים נהרגו בירי.[2]
שואת יהודי בולחוב
האקציה הראשונה
כארבעה חודשים לאחר הפלישה הגרמנית, החל בז' בחשוון ה'תש"א ב-28 וב-29 באוקטובר 1941, נערכה האקציה הראשונה בבולחוב, שבה נלקחו כאלף יהודים מבתיהם, נכלאו בדום קתוליצקי, בית המרכז הקהילתי הקתולי בגבולה הצפוני של העיירה, ושם עונו בדרכים שונות במשך יממה: הגרמנים הכריחו את היהודים לעמוד זה על כתפיו של זה. את עיני הרב הורוויץ דקרו, ולאחר מכן קרעוהו לגזרים. אחרים נהרגו במכות קת, או נחנקו מהצפיפות. כל זה נמשך שעות ארוכות. לאחר מכן הוסעו היהודים ליער טניאוה, כמה קילומטרים מחוץ לעיר, נורו שם ונקברו בבור שנחפר באדמה. האדמה ב"קבר האחים" הזה המשיכה לנוע כמה ימים אחרי הטבח, שכן לא כל הנקברים מתו, כשכיסו את הבור.
במקביל, גדלה האוכלוסייה של העיר, שמנתה בשנת 1940 כ-3,000 איש, בכמה אלפים, שכן יהודים הובאו לעיר מן הכפרים הסמוכים.[3][4]
על האקציה הראשונה העידה בשנת 1946 רבקה מונדשיין:
ביום שלישי העשרים ושמונה באוקטובר 1941 בעשר בבוקר, הגיעו שתי מכוניות מסטניסלבוב, הן עצרו לפני בית העירייה. במכונית אחת היו אנשי גסטפו בחולצות שחורות. בשנייה היו אוקראינים בחולצות צהובות וכומתות, ואיתם מעדרים. המכונית השנייה נסעה מיד לטניאוה כדי לחפור שם קבר אחד גדול. מן העירייה צורף בתוך חצי שעה אוקראיני לכל איש גסטפו והזוגות הללו יצאו לעיר עם רשימה מטעם העירייה.
הרשימה הכילה את היהודים העשירים והאינטליגנטים ביותר. אנשי הגסטפו לבשו מדי קרב. האנשים חשבו שהם באו לגייס פלוגת עבודה. אחרי שעתיים הם אכן נאספו, לפי הרשימה... הם שלחו את היהודים לדום קתוליצקי בשדה וולוסקי. היה על כולם לכרוע על ברכיהם ולהצמיד את פניהם לקרקע... תשע מאות אנשים נדחסו באולם. האנשים נערמו זה על זה. רבים נחנקו. הם נרצחו באולם, ירו בהם או שסתם הכו על ראשם באלות ובמקלות, ממש שם באולם. ראשו של איזק לנדס רוסק בכזו יסודיות עד שמאוחר יותר, כש-29 גופות שנרצחו בדום קתוליצקי נלקחו לבית הקברות והבן שלו, ד"ר דוד לנדס, בדק את כולן, הוא לא זיהה אותו. אנשים הוכו ללא סיבה; למשל, איש הגסטפו שינדלר זרק כיסא בפניה של צילי בלומנטל וריסק את פניה, לשם שעשוע, סתם כך. במיוחד נטפלו לרבנים. גופו של הרב הורוביץ נחתך ונקצץ, פשוטו כמשמעו. בצהריים הוצאו הרבנים מן האולם ולא נורתו מהם עקבות. אמרו שהם הושלכו לביוב.
האנשים הוחזקו כך מה-28 עד ה-29 באוקטובר ללא אוכל או מים עד שעה 16:00. ב-16:00 נלקחו כולם במכוניות ליער בטניאוה, 8-10 קילומטר מבולכוב. כ-800 אנשים נורו שם. היה קרש מעל תעלה, שאנשים אולצו לעלות עליו והם נורו ונפלו לקבר...
— מסמך מ"יד ושם", מצוטט בספר "האבודים - שישה מתוך שישה מיליון", עמ' 265–266
האקציה השנייה
האקציה השנייה התחוללה כשנה לאחר האקציה הראשונה, ב-3–5 בספטמבר 1942. באקציה זו נרצחו כ-1,500 יהודים, וכ-2,000 נוספים שולחו ברכבות משא להשמדה בתאי גזים במחנה ההשמדה בלז'ץ.
על האקציה השנייה העידה בשנת 1946 מטילדה גלרנטר:
בשלושה, ארבעה וחמישה בספטמבר 1942 הייתה האקציה השנייה בבולחוב, ללא רשימה: גברים, נשים וילדים נתפסו בבתיהם, בעליות הגג, במחבואים. בערך 660 ילדים נלקחו. אנשים נרצחו בכיכר העיר בבולחוב וברחובות...
הגרמנים והאוקראינים התאמצו במיוחד לרצוח ילדים. הם תפסו את הילדים ברגליהם ורוצצו את ראשיהם על שפת המדרכה, בעודם צוחקים ומנסים להרוג אותם במכה אחת. אחרים השליכו את הילדים מגובה הקומה הראשונה, כך שהילד נפל על המדרכה המרוצפת עד שהיה לעיסת בשר. אנשי הגסטפו התפארו שהם רצחו 600 ילדים והאוקראיני מטוביצקי (מרוזדולי שליד ז'ידאצובי) נתן בגאווה הערכה שהוא הרג 96 יהודים בעצמו, בעיקר ילדים.
בשבת נאספו הגופות, הושלכו על עגלות, הילדים בתוך שקים, והובאו לבית קברות והפעם נזרקו לבור אחד. בנוגע לכך שהאקציה עמדה להתחולל התקשר בטלפון מדרוהוביץ' באקנרות, חבר ביודנראט של בולחוב שבא מולדזיז'. הוא אמר שעלינו לצפות ל"אורחים" ביום חמישי. אבל האוקראינים של בולחוב בעצמם, בלי לחכות לגסטפו, החליטו ללכוד ולהרוג יהודים לפני הערב...
הקירות והמדרכות היו שטופים בדם, פשוטו כמשמעו. אחרי האקציה ניקו את הקירות והמדרכות בעזרת הברזים של בית העירייה.
באקציה - ספטמבר 1942 - שנמשכה שלושה ימים, 600-700 ילדים נהרגו ו-800-900 מבוגרים... שאר היהודים שנלכדו, כ-2000 במספר, נלקחו לבלזץ'... בזמן הצעידה לתחנת הרכבת בבולחוב לטרנספורט לבלזץ', הכריחו אותם לשיר, במיוחד את השיר "מיין שטעטעלע בעלז" ('עיירתי בלז'). מי שלא השתתף בשירה הוכה עד זוב דם בכתפיים ובראש עם קתות הרובים.
— מסמך מ"יד ושם"; מצוטט בספר האבודים, עמ' 288–290
עדותם של הניצולים, סיפרם של אנאטול רניה "כיכר העיר ריקה" ושל הניצול שלמה אדלר "אני שוב יהודי".
האקציות "הקטנות"
רוב היהודים שנותרו אחרי האקציה השנייה ב-1942, נשלחו לגטו של סטרי. אחרים מגיל 14 וחצי נאלצו לעבוד. בכל מיני מפעלים, אותם חיסלו מדי פעם. כך שב-קיץ 1943 כבר נשארו בעיר רק כאלף יהודים. רובם נרצחו בסופו של דבר ורק מעטים נמלטו ליערות הקרובים ושם ניסו לשרוד תוך הסתתרות בבורות שחפרו ביער וגניבת אוכל מהכפרים הסמוכים. חלקם גם הצטרפו לפרטיזנים.
במהלך אחת האקציות "הקטנות" שהתרחשו ב-1943 – אז כבר נותרו בחיים רק כ-900 יהודים שעבדו במחנות עבודה מאולתרים – קבוצות של יהודים, מאה פה, מאתיים שם, נלקחו לבית הקברות של בולחוב ונורו שם. קולות הירייה נשמעו היטב מבתי העיירה, שכן בית הקברות היה מרחק הליכה קצרה מהבתים. לדברי עדת שמיעה שגרה באחד הבתים האלה, קולן של מכונות הירייה שנשמע מבית הקברות היה כל כך חזק עד שאמה, שהייתה אז אשה בשנות הארבעים לחייה, הורידה מכונת תפירה עתיקה ובלויה והפעילה את הדוושה, כך שהרעם החורק יכסה על רעש היריות.[3]
"האוקראינים היו הגרועים מכולם"
לפי עדויות של ניצולים רבים, לקחו האוקראינים חלק פעיל בהשמדת היהודים. "אוסטרלי אחד שהיכרתי מאוחר יותר היה קורא באופן קבוע למשתפי הפעולה האוקראינים בשם קצבים... אחר צהריים אחד הוא אמר לי, סטרוטינסקי היה קצב מפורסם, הוא הרג הרבה אנשים. והיה קצב אחר, מאטויצקי, שהתפאר בכך שהוא אישית הרג 400 יהודים, בעצמו. הייתה גם משפחה שקראו לה מניוק - משפחה אוקראינית, הם דיברו יידיש מושלמת, ושניים מן האחים התחילו להתנפל על היהודים בשואה וגם הם הרגו הרבה יהודים." ועוד: "הגרמנים היו רעים, סבי היה מספר לי, כשתיאר... מה קרה ליהודי בולחוב במלחמת העולם השנייה. הפולנים היו גרועים יותר. אבל האוקראינים היו הגרועים מכולם".[5]
לקריאה נוספת
=== ספרים על הקהילה היהודית בבולחוב ===
- רבי צבי הלוי הורוויץ, "בוליחוב", בתוך: לתולדות הקהילות בפולין, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ח.
- זכרונות ר' דוב מבוליחוב. הוצאת כלל, ברלין 1922
- זכרונותיו של בער איש בולחוב. יצאו לאור ביידיש בתרגומו של מרק וישניצר בהוצאת כלל-פארלאג בברלין בשנת 1922 וכן באנגלית בהוצאת ארנו פרס בניו יורק בשנת 1973.[6]
- יונה ומשה-חנינא אשל (עורכים), ספר הזיכרון לקדושי בוליחוב, בהוצאת ארגון יוצאי בולחוב בישראל, תשי"ז - 1957 – ספר המנציח את הקהילה היהודית בעיירה.
- אנאטול רנייה, כיכר העיר ריקה - אודיסיאה יהודית בבולחוב, הוצאת יד ושם, 2001 – בספר מתוארת השמדת הקהילה היהודית בבולחוב, מבעד לעיניהם של ארבעה נערים צעירים.
- שלמה אדלר, אני שוב יהודי, הוצאת יד ושם, 2008.
- דניאל מנדלסון, האבודים - שישה מתוך שישה מיליון (תרגם: אביעד שטיר), בהוצאת ספרי עליית הגג / ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 2008 – משפחת אמו של מנדלסון התגוררה בבולחוב ובספרו הוא מתחקה על עקבותיהם של אחי סבו, רעייתו וארבע בנותיו שהתגוררו בבולחוב ונרצחו בשואה.
- שכנים ורוצחים, סרט תיעודי של מנחם הדר (2009).
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של בולחוב- יונה ומשה - חנינא אשל, ספר יזכור לקהילת ספר הזיכרון לקדושי בוליחוב, בספריית העיר ניו יורק, 1957
- "בולחוב", באתר JewishGen (באנגלית)
- בולחוב (Bolechów), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- מורשת יהודי בולחוב - The Bolechow Jewish Heritage Society
- ההיסטוריה של היהודים בבולחוב - JewishEncyclopedia.com
- תמונות מבולחוב - bagnowka.com
- רשמי מסע לבולחוב - האתר של Susannah R. Juni
הערות שוליים
- ^ JewishEncyclopedia.com על פי ההקדמה לספר הזכרונות לר'ב דב מבוליחוב מן המאה ה-18, המקורות להקדמה רשומים בספר ועיקרן ספרות אנציקלופדית מתחילת המאה ה-19
- ^ האבודים, עמ' 128.
- ^ 3.0 3.1 אנציקלופדיה של השואה, ערך: "בולחוב"
- ^ האבודים, עמ' 159
- ^ האבודים, עמ' 128, 166.
- ^ הספר "זיכרונותיו של בער איש בולחוב" הוא עדות ממקור ראשון על החיים בבולחוב במאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. ממואר זה, בן כתשעים וחמישה דפים, נכתב בעברית לקראת ראשית המאה ה-19 על ידי יהודי פולני בשם בער בירקנתאל, תושב בולחוב. בירקנתאל, שחי בשנים 1723–1805, היה בנו של סוחר יינות מתקדם בדעותיו ורחב אופקים, ששלח את הילד ללמוד יוונית ולטינית אצל הכמרים המקומיים. בירקנתאל היה לחכם מעמיק ובעל אופקים רחבים, איש שידע לקרוא בקלות בשפות רבות, בהן פולנית, גרמנית, איטלקית, עברית, יוונית ולטינית. בער איש בולחוב היה אפוא אדם שגילם בדמותו את הכוחות הליברליים, החילוניים, שעזרו לחולל את תנועת ההשכלה היהודית, תנועה ששיגשגה בחסותו של הפילוסוף היהודי-גרמני משה מנדלסון. בספרו כותב בירקנתאל על חייו, על פוליטיקה ועל טרדות עסק היינות שלו, ומתייחס התייחסויות מלומדות לפסוקים מן התנ"ך. עוד כותב בירקנתאל על פרעות, מעשי שוד, אלימות ורצח שבוצעו על ידי האוקראינים מדי פעם. הספר נערך במאה ה-20 על ידי עורך בשם וישניצר, במהדורה דו-לשונית, יידיש ועברית. וישניצר הוסיף הקדמה שבה סיפר על ההיסטוריה של בולחוב ועל חיי היהודים בה (מתוך ספרו של דניאל מנדלסון, "האבודים", עמ' 67–70).