אשראי חברתי

קליפורד יו דאגלס, הוגה רעיון האשראי החברתי

אשראי חברתי הוא פילוסופיה כלכלית אשר פותחה על ידי קליפורד יו דאגלס (1879–1952), מהנדס בריטי, אשר כתב ספר בשם זה בשנת 1924. אשראי חברתי מתואר על ידי דאגלס בתור "מדיניותה של פילוסופיה"; הוא כינה את הפילוסופיה שלו "נצרות מעשית". פילוסופיה זו היא בין-תחומית בטבעה, כשהיא כוללת את התחומים של כלכלה, מדע המדינה, היסטוריה, הנהלת חשבונות ופיזיקה. בהנחתו שהמקום הבטוח היחיד עבור עוצמה הוא בידיים רבות, אשראי חברתי הוא פילוסופיה ביזורית, אשר מדיניותה היא לפזר את הכוח לאינדיבידואלים. ניתן לסכם את הפילוסופיה של אשראי חברתי במילותיו של דאגלס, "מערכות נוצרו עבור אנשים, ולא אנשים עבור מערכות, והאינטרס של האדם, אשר הוא התפתחות עצמית, נמצא מעל לכל המערכות, בין אם הללו תאולוגיות, פוליטיות או כלכליות."

על פי דאגלס, מטרתו האמיתית של הייצור היא צריכה, ועל הייצור לשרת את האינטרסים האמיתיים של הצרכנים הבאים לידי ביטוי חופשי. על כל אזרח להיות שותף בעל ירושה מועילה, לא ישירה, בהון המשותף הקהילתי, אשר ניתנת לו בזכות גישה דינאמית ומלאה לפירות התעשייה. זו מובטחת על ידי הדיבידנד הלאומי והמחיר המפוצה. הצרכנים, משסופק להם כוח קנייה נאות, יעצבו את מדיניות הייצור באמצעות הפעלת הקול הכספי שלהם. בהשקפה זו, משמעות המושג דמוקרטיה כלכלית איננה שליטת העובדים על התעשייה. אשראי חברתי מוציא את מדיניות הייצור מידיהם של מוסדות בנקאיים, ממשלה ותעשייה, תוך שהוא מעלה תמונה של "אריסטוקרטיה של יצרנים, המשרתת דמוקרטיה של צרכנים, ומקבלת ממנה אשראי" (כאשר את המילה "אשראי" כאן יש להבין במשמעותה הכפולה, בתור אמון וגם בתור כסף).

הצעות המדיניות של האשראי החברתי משכו עניין רחב בעשורים שבין מלחמות העולם בגלל הרלוונטיות שלהן לתנאים הכלכליים של התקופה. דאגלס קרא לשים לב לעודף ביכולת הייצור על פני כוח הקנייה של הצרכן, דבר שאותו ראה גם ג'ון מיינרד קיינס בספרו, "תאוריה כללית של תעסוקה, ריבית וכסף.” קיינס התייחס בספרו לדאגלס לצידם של סילביו גזל וקרל מרקס. בעוד שחלקים מהביקורת של קיינס על הכלכלה הקלאסית היו משותפים בינו לבין דאגלס, הרי שרוב הכלכלנים והבנקאים של התקופה תקפו ואף דחו את הפתרונות הייחודיים שהציע דאגלס. שרידים של אשראי חברתי עדיין קיימים בתוך מפלגות אשראי חברתי ברחבי העולם, אולם לא בצורה הטהורה אותה הביא קליפורד דאגלס במקור.

תאוריה כלכלית

דאגלס לא הסכים עם כלכלנים קלאסיים אשר חילקו את גורמי הייצור רק לאדמה, עבודה והון. בעוד שדאגלס לא הכחיש את קיומם של גורמים אלה בייצור, הוא האמין כי "הירושה התרבותית של החברה" היא הגורם העיקרי. ירושה תרבותית מוגדרת בתור הידע, הטכניקה והתהליכים אשר ניתנו לנו בצורה מצטברת, למן מקורות התרבות. כתוצאה מכך, האנושות אינה צריכה "להמציא את הגלגל מחדש" שוב ושוב. "איננו אלא המנהלים של אותה ירושה תרבותית, ובכך הירושה התרבותית היא הרכוש של כולנו, ללא יוצא מן הכלל." אדם סמית, דייוויד ריקארדו וקארל מרקס טענו שהעבודה יוצרת כל ערך. בעוד שדאגלס לא התכחש לכך שכל העלויות הן בסופו של דבר תוצאה של הוצאות עבודה כלשהן (בעבר או בהווה), הוא התנגד לקביעה שהעבודה של העולם כיום יוצרת את כל העושר. דאגלס עושה הבחנה קפדנית בין ערך, עלות ומחיר. הוא טען שאחד הגורמים המובילים לטעות מחשבתית במונחי טבעו ותפקודו של הכסף הייתה האובססיה של כלכלנים בנוגע לערך והיחס בינו לבין מחירים והכנסות. בעוד שדאגלס הכיר ב"ערך בשימוש" בתור תאוריה לגיטימית של ערכים, הוא טען גם שערכים הם סובייקטיביים ולא ניתן למדוד אותם באורח אובייקטיבי. בכך, הוא דחה את הרעיון שתפקידו של הכסף הוא לפעול בתור תקן, או אמצעי מדידה, של ערך. דאגלס האמין שתפקידו של הכסף הוא לפעול כאמצעי-תקשורת, אשר באמצעותו יכוונו הצרכנים את חלוקת הייצור.

התאוריה של האשראי החברתי בדבר "חבלה כלכלית" קשורה קשר הדוק לרעיון של ירושה חברתית. בעוד שדאגלס האמין כי גורם הירושה החברתית בייצור הוא ראשון במעלה בהגדלת העושר, הוא האמין גם שחבלה כלכלית היא הגורם הראשון במעלה להקטנתו. המילה "עושר" wealth נגזרת מן המילה האנגלית העתיקה wela, או "רווחה", ודאגלס האמין שעל כל הייצור להגדיל את הרווחה האישית. מכאן שייצור אשר אינו מגדיל את הרווחה האישית ישירות הוא בבחינת בזבוז, או חבלה כלכלית.

"ההשפעה הכלכלית של חיוב הצרכן בכל הבזבוז, מעמיסה עד כדי כך על כוח הקנייה שלו, שאחוז גדל והולך של תוצרת התעשייה חייב להיות מיוצא. השפעת הדבר על העובד היא, שהוא צריך לעשות פי כמה וכמה יותר מכמות העבודה אשר יש בה צורך כדי להחזיק אותו ברמת החיים הגבוהה ביותר, כתוצאה מתמריץ מלאכותי לייצר דברים שאינו רוצה, שאינו יכול לקנות, ואשר אין בהם כל שימוש לשם השגת רמת הרווחה הפנימית שלו."

על פי השיטות המודרניות של ניהול חשבונות, מכריחים את הצרכן לשלם עבור כל עלויות הייצור, כולל הביזבוז. ההשפעה הכלכלית של חיוב הצרכן לשלם על כל הבזבוז שבתעשייה היא, שהצרכן מחויב לעבוד הרבה יותר מהדרוש. דאגלס האמין שמאמץ מבוזבז יכול להיות מקושר ישירות לבלבול ביחס למטרתה של המערכת הכלכלית, והאמונה שהמערכת הכלכלית קיימת כדי לספק תעסוקה על מנת להפיץ סחורות ושירותים.

"אבל אולי כדאי להציץ בכמה מן הסיבות בסביבתנו הקרובה אשר פועלות להקטנת ההחזר על המאמץ; וכדי להבין את המקור לרוב המקרים המסוימים, יש לזכור שהמערכת הכלכלית הנוכחית מפיצה סחורות ושירותים דרך אותו גורם שמהווה את ההשראה לסחורות ולשירותים, זאת אומרת תשלום עבור עבודה תוך כדי עשייתה. במילים אחרות, אם הייצור יעצור, ההפצה תעצור, וכתוצאה מכך קיים תמריץ ברור לייצר פריטים לא שימושיים או מיותרים על מנת שמוצרים שימושיים שכבר קיימים יוכלו להיות מופצים. הסיבה הפשוטה היא ההסבר לצורך הגדל והולך במה שזוכה לכינוי חבלה כלכלית; בזבוז-המאמץ הקולוסאלי אשר מתרחש בכל תחומי החיים ללא שימת לבם של מרבית האנשים, כי הם כל כך רגילים אליו; בזבוז אשר, עם זאת, אימץ את כושר ההמצאה של החברה להרחיבו עד כדי כך, שהפורקן של מלחמה התרחש רק ברגע שבו נדרשה תצוגת-שיא של חבלה מאורגנת, כדי להגן על המערכת כולה מפני התלקחות עצמית."

דאגלס טען לשלוש אפשרויות שונות של מדיניות ביחס למערכת הכלכלית:

1. הראשונה היא, שזוהי ממשלה מסוג מיוחד, אשר מטרתה הראשונית, אם כי, יש להודות, לא היחידה, היא לכפות על העולם מערכת של חשיבה ופעולה.

2. הברירה השנייה דומה במקצת לראשונה, אבל היא פשוטה יותר. היא מניחה שמטרתה הראשונית של המערכת התעשייתית היא לספק תעסוקה.

3. והשלישית, הפשוטה עוד יותר בתמציתה, למעשה כה פשוטה עד שנדמית לבלתי-ניתנת-להבנה, היא שמטרתה של המערכת התעשייתית היא לא יותר מאשר אספקת סחורות ושירותים."

דאגלס האמין שברירת-המדיניות השלישית היא זו שעליה יש לבסס מערכת כלכלית, אבל שבלבול מחשבתי איפשר למערכת התעשייתית להישלט על ידי שתי המטרות הראשונות. אם מטרתה של המערכת הכלכלית שלנו היא לספק את הכמות המקסימלית של סחורות ושירותים תוך השקעת מינימום של מאמץ, אזי היכולת לספק סחורות ושירותים בעזרת מינימום של תעסוקה היא בעצם רצויה. דאגלס העלה את ההצעה שאבטלה היא התוצאה ההגיונית של החלפת בני אדם במכונות בתהליך הייצור, וכל ניסיון להפוך את התהליך, באמצעים של מדיניות אשר נועדה להשיג תעסוקה מלאה, מחבל ישירות בירושה התרבותית שלנו. דאגלס האמין גם שאנשים אשר נפלטו מן המערכת התעשייתית בגלל תהליך המיכון, עדיין צריכים להיות בעלי היכולת לצרוך את פירות המערכת, מכיוון שהוא העלה את ההצעה שכולנו יורשים של הירושה התרבותית, והצעתו לדיבידנד לאומי מבוססת ישירות על אמונה זו.

דאגלס ביקר את הכלכלה הקלאסית מכיוון שזו הייתה מבוססת על כלכלת-סחר-חליפין, בעוד שהכלכלה המודרנית היא כלכלה המבוססת על כסף. בתחילה היה מקורו של הכסף במערכת היצרנית, כאשר בעלי עדרים נקבו חורים בעיגולי עור כדי לציין ראשי בקר. עיגולים אלה יכלו להיות מוחלפים אחר כך תמורת תירס, ומגדלי התירס יכלו אחר כך להחליפם בראש בקר בתאריך מאוחר יותר. המילה pecuniary מגיעה מהמילה הלטינית pecunia, שמשמעותה המילולית המקורית היא "בקר". כיום, מערכת הייצור ומערכת הכסף הן שתי ישויות נפרדות. דאגלס הראה כיצד הלוואות יוצרות פיקדונות, והציג הוכחה מתמטית בספרו "אשראי חברתי". אשראי בנקאי מהווה את רובו המוחץ של הכסף, והוא נוצר בכל פעם שבנק נותן הלוואה. דאגלס היה גם הראשון שהבין את טבעו של הכסף כאשראי. המילה credit מגיעה מהמילה הלטינית credere שפירושה "להאמין". "תכונתו המהותית של כסף, אם כן, היא שאדם יאמין שיוכל להשיג את מה שהוא רוצה בעזרתו."

על פי הכלכלנים, כסף הוא אמצעי-חליפין. דאגלס טען שזה היה אולי נכון פעם, כאשר מרבית העושר יוצר על ידי יחידים, אשר לאחר מכן החליפו אותו אלה עם אלה. אבל בכלכלה המודרנית, חלוקת העבודה מחלקת את הייצור לתהליכים מרובים, והעושר נוצר על ידי אנשים שעובדים ביחד. למשל, עובד במפעל למכוניות אינו מייצר עושר כלשהו (המכונית) בעצמו, אלא רק בצמידות לפועלי רכב אחרים, ליצרני הכבישים, הדלק, הביטוח וכו'. בהשקפה זו, עושר הוא מאגר אשר ממנו כל האנשים יכולים למשוך, וכסף הופך להיות מערכת כירטוס. היעילות אשר מרוויחים יחידים כאשר הם משתפים פעולה בתהליך הייצור זכתה בפי דאגלס לכינוי "תוספת ארגון שאינה כלולה בהכנסות" – אשר הצטברויות שלה במהלך ההיסטוריה מהווים את מה שדאגלס כינה ירושה תרבותית. האמצעי למשיכה ממאגר זה הוא כסף אשר אותו מחלקת המערכת הבנקאית.

דאגלס האמין שאין לראות את הכסף כסחורה, אלא לחליפין בתור כרטיס, אמצעי לחלוקת פירות הייצור. "ישנם שני צדדים לשאלה זו של כרטיס המייצג משהו שאותו נוכל לכנות, אם נרצה, ערך. ישנו הכרטיס בעצמו – הכסף אשר יוצר את הדבר שאנו מכנים "ביקוש אפקטיבי" – ויש דבר אשר נקרא מחיר, העומד מולו." כסף הוא ביקוש אפקטיבי, והאמצעי לאסוף כסף זה מחדש הוא מחירים ומיסים. כאשר הון אמיתי הולך ומחליף את העבודה בתהליך המודרניזציה, על הכסף להפוך יותר ויותר לאמצעי חלוקה. הרעיון שהכסף הוא אמצעי חליפין מתקשר לאמונה שכל העושר נוצר על ידי העבודה הנוכחית בעולם, ודאגלס דחה בבירור את האמונה הזו, כשהוא מכריז שהירושה התרבותית של החברה היא הגורם הראשוני ביצירת העושר, אשר הופך את הכסף למנגנון חלוקה, לא אמצעי חליפין.

דאגלס טען גם שבעיית הייצור, או המחסור, נפתרה מזמן. הבעיה החדשה היא של הפצה וחלוקה. אולם, כל עוד הכלכלה המסורתית הופכת את המחסור לערך, הבנקים ימשיכו להאמין שהם יוצרים ערך עבור הכסף שהם מייצרים בכך שהם גורמים לכך שיהיה בו מחסור. דאגלס ביקר את המערכת הבנקאית בשני סעיפים:

1. על היותה צורה של ממשלה אשר מרכזת את העוצמה בידיה מזה מאות שנים
2. על כך שהיא טוענת לבעלות על הכסף שאותו היא יוצרת

את הראשונה זיהה דאגלס בתור בעלת מדיניות אנטי-חברתית. לגבי השנייה, הוא טען שהיא שוות-ערך לטענה לבעלות על האומה כולה. כסף, טען דאגלס, אינו אלא ייצוג מופשט של האשראי האמיתי בקהילה, שהוא יכולתה של הקהילה לספק סחורות ושירותים, בזמן ובמקום שבו הם נדרשים.

משפט A+B

בינואר 1919, היה "השקפה מכנית של הכלכלה" מאת דאגלס למאמר הראשון שהופיע ב"העידן החדש" בעריכתו של א.ר. אוראג', בתור ביקורת על השיטות האופייניות בהן נמדדת פעילות כלכלית:

"אין זו מטרתו של מאמר קצר זה לזלזל בשירותיהם של רואי-חשבון; למעשה, בתנאים הקיימים נראה שלא היה אי-פעם גוף של אנשים שעשה יותר למען גיבוש המידע שעל פיו אנו מנהלים את עסקי העולם; אולם בלבול המחשבה המוחלט אשר עלה ללא ספק מהנחתם השלוה של מנהל החשבונות ורואה החשבון שהם, ורק הם, נמצאים בעמדה לייחס ערכים חיוביים או שליליים לכמויות המיוצגות בספריהם, היא אחת המוזרויות היוצאות-מן-הכלל של המערכת התעשייתית; והניסיון לעצב את פעולותיה של אימפריה גדולה על בסיס שכזה היא בוודאי הגינוי האחרון לשיטה שאבד עליה הכלח."

בשנת 1920, הציג דאגלס את משפט A+B בספרו, “עוצמת אשראי ודמוקרטיה"', כאבחון ביקורתי של מתודולוגיית החשבונאות הנוגעת להכנסה ולמחירים. בהוצאה הרביעית, האוסטרלית משנת 1933, דאגלס אומר:

"לבית חרושת או לארגון יצרני אחר יש, מלבד תפקודו הכלכלי בתור יצרן של סחורות, גם היבט כספי – ניתן לראותו מצד אחד כמנגנון לחלוקת כוח-קנייה ליחידים באמצעות שכר, משכורות ודיבידנדים; ומצד שני בתור בית מלאכה למחירים – ערכים כספיים. מעמדה זו, ניתן לחלק את התשלומים שלו לשתי קבוצות

קבוצה A: כל התשלומים המועברים ליחידים (שכר, משכורות ודיבידנדים)

קבוצה B: כל התשלומים המועברים לארגונים אחרים (חמרי גלם, חיובים מבנקים, והוצאות חיצוניות

אחרות)

קצב זרימת כוח הקניה לאינדיבידואלים מיוצג על ידי A, אבל מכיוון שכל התשלומים נכנסים לתוך מחירים, הרי שקצב זרימת המחירים אינו יכול להיות קטן מאשר A+B. ניתן לראות את התוצרת הכוללת של בית חרושת, בתור דבר אשר מן הראוי שהציבור יוכל לקנותו, אף על פי שבמקרים רבים מדובר במוצר ביניים אשר אין בו שימוש לאינדיבידואלים אלא רק לייצור מאוחר יותר; אבל מכיוון שאין ביכולתו של A לקנות את A+B, יש להפיץ לפחות כמות מסוימת של תוצר אשר שווה בערכה ל-B על ידי צורה של כוח-קנייה אשר אינו עונה לתיאור כלשהו מאלה המקובצים תחת A. מאוחר יותר יהיה זה מן ההכרח להראות שכוח-קנייה עודף זה ניתן על ידי אשראי

הניתן בהלוואות (משיכות-יתר בבנק) או אשראי ייצוא.”

מלבד ראיות אמפיריות, דאגלס טוען שמשפט דדוקטיבי זה מראה שסך כל המחירים גדל בקצב גדול יותר מסך כל ההכנסות כאשר רואים אותו בתור תזרים.

בעלון שלו שיצא תחת הכותרת "הכלכלה הישנה והחדשה", דאגלס מתאר את הגורם לתשלומי B:

לדעתי אין לנו אלא לחשוב על הנושא אך מעט כדי להבהיר שבמובן זה, הוצאה שוטפת היא כל חיוב אשר ביחס אליו כוח הקנייה המופץ טרם התקיים, ומעשית פירוש הדבר הוא: כל חיוב אשר נוצר במרחק גדול יותר בעבר מאשר משך זמן המחזור של כסף. אין כל הבדל בסיסי בין כלים ומוצרי ביניים, ועל כן ניתן לכלול גם את אלה האחרונים.

בשנת 1932, העריך דאגלס את שזמן המחזור של הכסף שווה בערך לשלושה שבועות. זמן המחזור של הכסף מודד את משך הזמן הנדרש להלוואה לחלוף דרך המערכת היצרנית ולחזור אל הבנק. ניתן לחשב זאת על ידי אומדן כמות הסילוקין דרך הבנק בשנה, חלקי הכמות הממוצעת של פיקדונות אשר מוחזקים בבנקים (אשר כמעט ואינה משתנה). התוצאה היא מספר הפעמים שהכסף צריך להסתובב כדי לייצר את מספרי המסלקה הנ”ל. בעדות לפני הוועדה החקלאית של בית המחוקקים של אלברטה בשנת 1934, אמר דאגלס:

אנו יודעים שישנה כמות הולכת וגדלה של חיובים אשר מקורם בתקופה קודמת בהרבה לשלושה שבועות, ובחיובים אלה כלולים, למעשה, רוב החיובים שנעשו ביחס לרכישות בין ארגון לארגון, אבל כל החיובים האלה בתור חיובי הון (לדוגמה, על מסילת ברזל שנבנתה לפני שנה, שנתיים, שלוש שנים, חמש או עשר שנים, אשר לגביה עדיין קיימים חיובים) אינם יכולים להיות מכוסים על ידי תזרים של רכישות אשר אינו גדל בנפחו ואשר תקופתו היא שלושה שבועות. התוצאה היא, שיש לכם הצטברת של חוב, יש לכם במקרים רבים הצטמצמות של כוח הקנייה אשר שווה למחיר הסחורות העומדות למכירה.

על פי דאגלס, התוצאה העיקרית של הבעיה אותה זיהה במשפט A+B היא חוב הגדל באופן מעריכי. יתרה מכך, הוא האמין שכופים על החברה לייצר סחורות שאותן הצרכנים או שאינם רוצים, או שאינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש. אלה האחרונות מייצגות מאזן מסחרי חיובי: כלומר מצב בו המדינה מייצאת יותר מכפי שהיא מייבאת. אבל לא ייתכן שכל המדינות ישאפו למטרה זו בו זמנית, היות שמדינה אחת חייבת לייבא יותר מכפי שהיא מייצאת בעוד שאחרת מייצאת יותר מכפי שהיא מייבאת. דאגלס העלה את ההצעה שהתוצאה של מדיניות זו בטווח הארוך היא מלחמת-סחר, אשר אחריה אופייני בואה של מלחמה אמיתית – ומכאן ססמת האשראי החברתי, “כל הקורא לתעסוקה מלאה קורא למלחמה!”, מבית היוצר של מפלגת האשראי החברתי של בריטניה וצפון אירלנד, תחת מנהיגותו של ג'ון הרגרייב. הראשונה מייצגת עודף ייצור הון או התחמשות צבאית. התחמשות צבאית מצריכה שימוש אלים בכלי נשק או צבירה עודפת שלהם. דאגלס האמין שייצור הון עודף הוא רק בבחינת תיקון זמני, מכיוון שעלות ההון מופיעה במחירי מוצרי הצריכה, או המיסים, מה שיחריף עוד יותר את הפער העתידי בין הכנסות לבין מחירים.

"ראשית כל, סחורות ההון האלה חייבות להימכר למישהו. הן מהוות מאגר של יצוא כפוי. הן חייבות, בתור מוצרי ביניים, להיכנס איכשהו לתוך מחיריהם של מוצרים סופיים שיבואו אחר כך והן מייצרות מצב של שיווי משקל בלתי יציב ביותר, שכן אורך חייהן של סחורות הון יהיה, באופן כללי, ארוך יותר מזה של סחורות לצריכה, או מוצרים סופיים, ועם זאת על מנת לעמוד בדרישות לכסף שיהיה ביכולתו לקנות את מוצרי הצריכה, חובה להעלות ללא הרף את קצב הייצור של סחורות הון.”

החלפתה של העבודה בהון בתוך תהליך הייצור משמעה שהוצאות תפעול (B) עולות ביחס להכנסות העובדים (A), מכיוון ש"B הוא הייצוג הכספי של מנוף ההון".. כפי שהצהיר דאגלס במאמרו הראשון, “אשליית ייצור-העל":

"העלות לבית-החרושת – לא מחיר המכירה – של כל פריט במערכת התעשייתית והפינאנסית הנוכחית, מורכבת משלושה חלקים עיקריים – עלות עבודה ישירה, עלות חומרים והוצאות תפעול, אשר היחס ביניהם משתנה במידה רבה ממקום למקום, עם ה"מודרניות" של שיטת הייצור. למשל, פסל היוצר יצירת אמנות בעזרת כלים פשוטים וגוש של שיש הוא בעל הוצאות תפעול אפסיות, אבל גם קצב הייצור שלו נמוך מאוד, בעוד שמפעל ברגים מודרני אשר עושה שימוש במכונות אוטומטיות עשוי להיות בעל הוצאות תפעול גבוהות מאוד ועלויות עבודה נמוכות מאוד, או קצב ייצור גבוה מאוד. מכיוון שייצור תעשייתי מוגבר פר אינדיבידואל תלוי בעיקר בכלים ושיטות, ניתן כמעט לנסח חוק האומר שייצור מוגבר משמעו יחס הולך וגדל של הוצאות תפעוליות ביחס לעלויות עבודה, דבר אשר, מלבד סיבות מלאכותיות, מראה בפשטות על המידה שבה מוחלף כוח העבודה על ידי מכונות, כפי שצריך להיות.”

אם הוצאות תפעוליות עולות ללא הרף ביחס להכנסה, ייתקל כל ניסיון לייצב או להגדיל את ההכנסה במחירים מאמירים. אם ההכנסה קבועה או מאמירה, וחיובים שוטפים גדלים בעקביות כתוצאה מהתקדמות טכנולוגית, אזי מחירים, אשר שווים להכנסה פלוס הוצאות שוטפות, חייבים לעלות אף הם. לא רק זאת אלא שכל ניסיון לייצב או להפחית מחירים חייב להיתקל בנפילה בהכנסות, על פי ניתוח זה. כפי שמדגימה עקומת פיליפס, אינפלציה ואבטלה מתחלפים זה בזה, אלא אם כן המחירים מופחתים מכספים שמוצאם מחוץ למערכת היצרנית. על פי משפט A+B של דאגלס, הבעיה המערכתית של מחירים מאמירים, או אינפלציה, איננה "יותר מידי כסף שרודף אחרי מעט מידי סחורות", אלא הוא הקצב הגדל והולך של הוצאות תפעוליות בייצור כתוצאה מהחלפת העבודה בהון בתוך התעשייה. דאגלס לא העלה את ההצעה שאינפלציה איננה יכולה להיגרם מיותר מידי כסף שרודף מעט מידי סחורות לצריכה, אבל על פי הניתוח שלו אין זו הסיבה היחידה לאינפלציה, ואינפלציה היא מערכתית על פי כללי חשבונאות העלויות בהינתן שהוצאות תפעוליות עולות ביציבות ביחס להכנסה. במילים אחרות אינפלציה יכולה להתקיים אפילו אם לצרכנים אין מספיק כוח קנייה לקנות בחזרה את כל הייצור. דאגלס טען שישנם שני גבולות אשר שולטים במחירים, גבול תחתון הנשלט על ידי עלות הייצור, וגבול עליון הנשלט על ידי מה שהמוצר יביא בשוק הפתוח. דאגלס הציע שזו הסיבה לכך שדפלציה נחשבת לבעיה בכלכלה המסורתית מכיוון שבנקאים ואנשי עסקים נוטים לשכוח את הגבול התחתון של המחירים.

מחיר מפוצה ודיבידנד לאומי

דאגלס הציע לחסל את הפער שבין כוח-קנייה לבין מחירים על ידי הגדלת כוח הקנייה של הצרכנים באמצעות אשראי אשר אינו מופיע במחירים בצורה של החזר-כספי ודיבידנד. בכינויים "מחיר מפוצה" ו"דיבידנד לאומי (או צרכני)", תוטל על משרד אשראי לאומי המשימה לחשב את גודל ההחזר והדיבידנד על ידי אומדן של המאזן הלאומי וחישוב הסטטיסטיקות הצבורות של ייצור וצריכה.

החזר המחירים מבוסס על הקביעה שעלות הייצור האמיתית היא קצב הצריכה הממוצע חלקי קצב הייצור הממוצע למשך אותה תקופת זמן.

$Real\ Cost(Production)=M*{\cfrac {\int _{T1}^{T2}dC/dt\,dt}{\int _{T1}^{T2}dP/dt\,dt}}$

כאשר M=כסף שהופץ עבור תוכנית ייצור נתונה, C=צריכה, P=ייצור.

העלות הפיזית לייצר משהו היא החומרים וההון אשר נצרכו בייצורו, ועוד כמות סחורות הצריכה אותה צרכה העבודה שנדרשה לייצורו. צריכה כוללת זו מייצגת את העלות הפיזית, או האמיתית, של הייצור.

$TruePrice(\$)=Cost(\$)*{\cfrac {Consumption(\$)+Depreciation(\$)}{Credit(\$)+Production(\$)}}$

כאשר Consumption = עלות מוצרי-הצריכה, Depreciation = פיחות של הון אמיתי, Credit = אשראי שנוצר, Production = עלות הייצור הכולל.

היות שפחות חומרי גלם נצרכים כדי לייצר יחידה של תוצר עם כל שיפור בתהליך, יורדת עלות הייצור האמיתית עם הזמן. כתוצאה מכך, על המחירים לרדת גם כן עם הזמן. "מכיוון שיכולתה של החברה לספק סחורות ושירותים גדלה אף על פי ששימוש בהתקדמות תעשייתית ועוד יותר מזה מדעית, וקטנה בגלל הייצור, התחזוקה או ירידת הערך שלו, יש ביכולתנו לנפק אשראי, בעלויות, בקצב גדול יותר מזה שבו אנו לוקחים אותו בחזרה דרך מחירים של מוצרים סופיים, אם היכולת לספק לאינדיבידואלים עולה על רצונותיהם."

בהתבסס על מסקנתו שעלות הייצור האמיתית פחותה מעלותו הכספית של הייצור, נקבע החזר המחיר של דאגלס (מחיר מפוצה) על ידי היחס שבין הצריכה לייצור. מכיוון שהצריכה לפרק זמן מתאפיינת בהיותה קטנה מהייצור על פני אותו פרק זמן בחברה תעשייתית, צריכה עלות המוצרים האמיתית להיות נמוכה מהעלות הכספית.

למשל, אם עלותו הכספית של מוצר היא 100$, והיחס בין צריכה לייצור הוא 3/4, אזי העלות האמיתית של המוצר היא 100$(3/4)=75$. כתוצאה מכך, אם הוציא הצרכן 100$ על מוצר, תחזיר לו רשות האשראי הלאומית 25$. המוצר עלה לצרכן 75$, הקמעונאי מקבל 100$, והצרכן מקבל את ההפרש של 25$ באשראי חדש שנוצר על ידי רשות האשראי הלאומית.

הדיבידנד הלאומי מוצדק על ידי הדרת העבודה מתהליך הייצור כתוצאה מהגדלה טכנולוגית של פריון הייצור. כאשר עבודה אנושית מוחלפת בהדרגה על ידי מכונות בתהליך הייצור, האמין דאגלס שעל האנשים להיות חופשיים לצרוך בעודם נהנים מכמויות גדלות והולכות של פנאי, ושהדיבידנד יספק את החירות הזו.

ביקורות על משפט A+B והפרכתן

מבקרי המשפט, כמו ג'.מ. פלן, הוטריי וג'.מ. קיינס טוענים שאין כל הבדל בין תשלומי A ו-B. מבקרים אחרים, כמו גארי נורת', טוענים שקווי המדיניות של האשראי החברתי הם אינפלציוניים. "משפט A+B פגש בהתנגדות כמעט אוניברסלית מכלכלנים אקדמיים מכיוון שאף על פי שתשלומי B יכולים להיעשות בתחילה ל"ארגונים אחרים", הם לא בהכרח יאבדו לתזרים כוח הקנייה הזמין. תשלומי A ו-B חופפים במהלך הזמן. אפילו אם תשלומי B מתקבלים ומוצאים לפני שהמוצר הגמור זמין לקנייה, מתוגבר כוח הקנייה על ידי תשלומי B המתקבלים במהלך הייצור הנוכחי של סחורות אשר תהיינה זמינות לקנייה בעתיד."

א.וו. ג'וזף הגיב לביקורת מסוימת זו במאמר שניתן לחברה האקטוארית של ברמינגהאם, "בנקאות ותעשייה":

"נניח כי A1 ו-B1 הם העלויות לתקופת זמן של פריטים שיוצרו בבתי חרושת לסחורות צריכה, המחולקים לעלויות A1 המתייחסות לכסף ששולם ליחידים באמצעות משכורות, שכר, דיבידנדים וכו' ועלויות 1B שמתייחסות לכסף ששולם למוסדות אחרים. נניח ש 2A ו 2B הן העלויות התואמות של בתי חרושת המייצרים ציוד הון. אם הכסף שבידי הציבור צריך להיות שווה לעלויות פריטי הצריכה אזי A1+A2=A1+B1 ולכן A2=B1. המדע המודרני הביא אותנו כיום לשלב בו מכונות לוקחות עליהן יותר ויותר את תפקיד העבודה האנושית בייצור הסחורות, כלומר A1 נהייה פחות חשוב ביחס ל-B1, ו-A2 פחות חשוב מאשר B2.

בסמלים, אם B1/A1=k1 ו B2/A2=k2 גם k1 וגם k2 גדלים.

מכיוון ש A2=B1 פירוש הדבר ש:

(A2+B2)/(A1+B1)=(1+k2)*A2/(1+1/k1)*B1=(1+k2)/(1+1/k1)

אשר גדל

כך שעל מנת שהמערכת הכלכלית תמשיך לפעול, חיוני שסחורות הון ייוצרו בכמות הולכת וגדלה בהשוואה לסחורות צריכה. ברגע שהמנה של סחורות הון חלקי סחורות צריכה מתרופפת, העלויות נעשות גדולות יותר מכמות הכסף שמופצת, כלומר אין ביכולתו של הצרכן לרכוש את סחורות הצריכה אשר יוצאות לשוק."

ובתגובה לד"ר הובסון, חזר דאגלס על התזה המרכזית שלו: "אם לחזור על הדברים באופן חד משמעי, המשפט אותו ביקר מר הובסון: השכר, המשכורות והדיבידנדים שהופצו בתקופה נתונה אינם קונים, ואינם יכולים לקנות את התוצרת של אותה התקופה; את התוצרת הזו ניתן לקנות, ז"א להפיץ, בתנאים הנוכחיים על ידי משיכה, ומשיכה הולכת וגוברת, מכוח הקנייה שמופץ ביחס לייצור עתידי, וזה האחרון נובע בעיקר ובמידה הולכת וגדלה מאשראי פיננסי אשר נוצר על ידי הבנקים."

הכנסות משולמות לעובדים כחלק מתוכנית רב-שלבית של ייצור. על פי המוסכמות המקובלות של כללי החשבונאות, הכנסות אלה הן חלק מעלותו הפיננסית ומחירו של המוצר הסופי. על מנת שניתן יהי לרכוש מוצר באמצעות הכנסות שהתקבלו ביחס לייצורו, יהיה צורך לחסוך את כל ההכנסות האלה עד להשלמת המוצר. דאגלס טען שאנשים מוציאים את הכנסותיהם בדרך כלל על ייצור שהיה בעבר, כדי לענות על צורכי החיים בהווה, והכנסות אלה לא תהיינה זמינות לרכישת מוצרים אשר יושלמו בעתיד – מוצרים אשר חייבים לכלול, במחירם, סכום של הכנסה אשר שולמה במהלך ייצורם. כתוצאה מכך, אין הדבר מכסה כל כך את העלות הפיננסית של הייצור, אלא יותר מעביר את החיובים מתקופת חשבונאות אחת הלאה בתור חיובים מצטברים כנגד תקופות עתידיות. במילים אחרות, על פי דאגלס, ההיצע לא מייצר ביקוש מספיק לכיסוי כל עלויות הייצור. דאגלס התנגד לתקפותו של חוק סיי בכלכלה.

בעוד שג'ון מיינרד קיינס התייחס אל דאגלס בתור "טוראי, אולי, אבל לא רב-סרן (מייג'ור) בצבא הכופרים האמיץ", הוא כן הצהיר שדאגלס "זכאי לטעון, למשל כנגד כמה ממתנגדיו המסורתיים, שהוא לפחות לא התעלם לחלוטין מן הבעיה שתלויה בעינה של המערכת הכלכלית שלנו." בעוד קיינס טוען שמשפט A+B של דאגלס "אינו כולל אלא הרבה ערפול", הוא מגיע למסקנה דומה לזו של דאגלס באומרו:

"באופן זה הבעיה שבאספקת אותה השקעת-הון חדשה אשר תשיג את דה-השקעת-ההון במידה מספקת כדי למלא את המרווח שבין הכנסה נטו לבין צריכה, מציגה בעיה הנעשית קשה יותר ויותר ככל שכמות ההון עולה. השקעת-הון חדשה יכולה להתרחש מעבר לדה-השקעת הון הנוכחית רק אם הוצאות עתידיות על צריכה צפויות לעלות. בכל פעם שאנו מבטיחים את שיווי המשקל של היום באמצעות השקעה מוגדלת, אנו מחריפים את הקושי שבהשגת שיווי משקל מחר."

הביקורת הטוענת שמדיניות האשראי החברתי היא אינפלציונית, מבוססת על מה שהכלכלנים קוראים "התאוריה הכמותית של הכסף", אשר אומרת שכמות הכסף כפול קצב המחזוריות שלו שווה לכוח הקנייה הכולל. דאגלס היה ביקורתי למדי לגבי תאוריה זו באומרו, "מהירות המחזור של הכסף במובן הרגיל של הביטוי, היא – אם יורשה לי לנסח זאת כך – מיתוס מוחלט. אין כל יצירה של כוח קנייה נוסף על ידי מהירות המחזור של הכסף. הקצב בו עוברות סחורות מיד-ליד, כפי שניתן לאמר, מוגבר, על ידי קצב ההוצאה, אבל לא ניתן לבטל יותר עלות באמצעות יחידה אחת של כוח-קנייה, מאשר יחידה אחת של עלות. בכל פעם שיחידה אחת של כוח קנייה עוברת דרך מערכת העלויות היא יוצרת עלות, וכאשר היא חוזרת שוב אל אותה מערכת עלויות, בדרך של קנייה והעברה של יחידת הייצור אל מערכת הצריכה, היא יכולה להתבטל, אבל לכל התהליך אין כל קשר למה שקרוי מהירותו של הכסף, כך שהתשובה בכל מקרה היא, שאינני מתייחס כלל למהירות הכסף במובן זה." ממשלת האשראי החברתי של אלברטה פרסמה בדו"ח של וועדה את מה שנתפש כטעות ביחס לתאוריה זו: "הטעות שבתאוריה טמונה בהנחה המוטעית שכסף "עובר-ושב", כאשר בעצם הוא מונפק כנגד ייצור, ונמשך בתור כוח-קנייה כאשר הסחורות נקנות לצריכה."

מבקרים אחרים טוענים שאם ההפרש בין הכנסה למחירים קיים כפי שדאגלס טוען, היה על הכלכלה להתמוטט תוך זמן קצר. הם טענו גם שישנן תקופות זמן בהן כוח הקנייה עולה בכמותו על מחיר סחורות הצריכה שעומדות למכירה.

דאגלס השיב לביקורות אלה בעדותו לפני הוועדה החקלאית של אלברטה:

"מה שהאנשים שאומרים זאת שוכחים הוא שאנחנו עורמים חובות תוך כי כך בקצב של עשרה מיליון שטרלינג ביום ואם ניתן להראות, וניתן להראות, שאנחנו מגדילים את החוב ללא הרף על ידי פעילותן הנורמלית של מערכת הבנקאות והמערכת הפיננסית בעת זו, אזי זוהי הוכחה לכך שאין אנו מפיצים כוח קנייה במידה מספקת כדי לרכוש את הסחורות העומדות למכירה כעת; שאחרת לא היה לנו צורך להגדיל את החוב, וזה הוא המצב."

תאוריה פוליטית

דאגלס הגדיר את הדמוקרטיה בתור "רצון העם", לא שלטון הרוב, מה שמעלה את האפשרות שאשראי חברתי יכול להיות מיושם על ידי כל מפלגה פוליטית אשר נתמכת בדרישה ציבורית אפקטיבית. ברגע שהיא מיושמת על מנת להביא לשילוב מציאותי של מטרות ואמצעים, תחדל פוליטיקת-המפלגות להתקיים. דמוקרטיית קלפי מסורתית אינה עולה בקנה אחד עם אשראי חברתי, אשר מקבל את זכותו של כל אינדיבידואל לבחור בדבר אחד בכל פעם, ולבחור לצאת, בהסכמה, מהתקשרויות שאינן מספקות. דאגלס מקדם את מה שהוא מכנה "בחירה אחראית", שבמסגרתה האנונימיות בקלפי תחדל מלהתקיים. "יש לעשות את הבוחר האינדיבידואלי לאחראי באופן אינדיבידואלי, לא ממוסה באופן קולקטיבי, בשל בחירתו." דאגלס האמין שיש להחליף את פוליטיקת המפלגות ב"איחוד האלקטורים" אשר בו תפקידו היחידי של בעל התפקיד הרשמי אשר נבחר יהיה ליישם את הרצון העממי. דאגלס האמין שיישומה של מערכת כזו הכרחי, אחרת תהפוך הממשלה לכלי שרת בידי אנשי הממון הבינלאומיים. דאגלס התנגד גם לבחירות החסויות בטענה שהדבר מוביל לחוסר אחריות אלקטוראלית, בכנותו אותה טכניקה "יהודית" אשר שימשה כדי להבטיח שבראבס ישוחרר וישאיר את כריסטוס להיצלב.

דאגלס ראה את החוקה בתור אורגניזם, לא ארגון. בראייה זו, מיסוד עליונות החוק חיונית להבטחת ההגנה על זכויות האינדיבידואל מפני בית מחוקקים בעל עוצמה מוחלטת. דאגלס האמין גם שיעילות הממשלה הבריטית נקבעת מבנית על ידי יישום התפישה הנוצרית של השילוש: "בצורה מסוימת, ריבונות באיים הבריטיים במשך אלפיים השנים האחרונות הייתה משולשת. בין אם נסתכל בשילוש תחת השמות מלך, לורדים ופשוטי העם, או בתור מדיניות, סנקציות ומינהל, השילוש-באיחוד התקיים, והצלחתנו הלאומית הייתה הגדולה ביותר כאשר התקרבנו לאיזון (שלעולם אינו מושלם)."

בהתנגדו להקמת מפלגות אשראי-חברתי, האמין דאגלס שלעולם אל לה לקבוצה של חובבים נבחרים לכוון קבוצה של מומחים בעלי יכולת בעניינים טכניים. בעוד שהמומחים הם אלה שבסופו של דבר אחראים להשגת תוצאות, המטרה שצריכה לעמוד לעיניהם של פוליטיקאים היא הפעלת לחץ על אותם מומחים להביא את תוצאות המדיניות בהן רוצה האוכלוסייה. על פי דאגלס, "תפקידו הנבון של הפרלמנט צריך להיות לכפות את כל הפעילויות שהן ציבוריות מטבען להתבצע כך שהאינדיבידואלים מהם מורכבת החברה יקבלו מהן את מירב התועלת. ברגע שהעניין נתפש, נהייה ברור לעין האבסורד הנפשע של מערכת המפלגות."

היסטוריה

לדאגלס הייתה קריירה בתחום ההנדסה שהביאה אותו למקומות שונים ברחבי האימפריה הבריטית בשירותן של חברות חשמל, רכבות ומוסדות אחרים. בגיל 31 למד באוניברסיטת קיימברידג' אבל עזב אחרי 4 סמסטרים בלי לקבל תואר. בזמן שארגן מחדש את העבודה בתעשייה האווירית הבריטית במהלך מלחמת העולם הראשונה, שם דאגלס לב שהעלויות השבועיות הכוללות של הסחורות שיוצרו עלה על הסכומים ששולמו לעובדים בצורת שכר, משכורות ודיבידנדים. הדבר נראה מנוגד לתאוריית הכלכלה הריקארדית הקלאסית, שכל העלויות מופצות בו זמנית בצורת כוח קנייה.

בהיותו מוטרד מן הניתוק לכאורה שבין האופן בו כסף זורם לבין מטרותיה של התעשייה (“לספק סחורות ושירותים”, לדידו), החליט דאגלס ליישם שיטות הנדסיות למערכת הכלכלית.

דאגלס אסף מידע מלמעלה ממאה עסקים בריטיים גדולים ומצא שבכל מקרה, מלבד בחברות שהיו בדרכן לפשיטת רגל, הסכומים ששולמו במשכורות, שכר ודיבידנדים היו תמיד פחותים מן העלות הכוללת של הסחורות והשירותים שיוצרו בכל שבוע: לעובדים לא שילמו מספיק כדי שיוכלו לקנות בחזרה את מה שהם ייצרו. הוא פרסם את תצפיותיו ומסקנותיו במאמר "האשליה של על-ייצור" ב english review בשנת 1918, שם הציע את הסברה הבאה: “שאנו חיים תחת שיטה של חשבונאות אשר עושה את אספקת הסחורות והשירותים של המדינה לעצמה לבלתי אפשרית מבחינה טכנית.” הסיבה, סיכם דאגלס, הייתה שהמערכת הכלכלית מאורגנת באופן כזה שימקסם את הרווח עבור אלה שיש להם כוח כלכלי על ידי יצירתו של מחסור בלתי הכרחי.

שחרורם של העובדים ממערכת זו על ידי יישור קו בין כוח הקנייה לבין הייצור הפכה לבסיס לרעיונות רפורמת האשראי החברתי של דאגלס. ישנם שני יסודות עיקריים בתוכנית הרפורמה: "דיבידנד לאומי" אשר יחלק כסף (אשראי נטול חוב) באופן שווה לכל האזרחים, מעל ומעבר להכנסותיהם, על מנת לעזור לגשר על הפער שבין כוח קנייה ומחירים; וגם מנגנון עדכון מחירים, הנקרא "מחיר צודק" (או מחיר מפוצה) אשר ימנע מראש כל אפשרות לאינפלציה. המחיר הצודק יקטין למעשה את המחיר הקמעונאי באחוז אשר ישקף את היעילות הפיזית של מערכת הייצור. דאגלס שם לב לכך שעלותו של הייצור היא צריכה; הכוונה בכך שהעלות החומרית המדויקת של הייצור שווה לכלל המשאבים אשר נצרכו בתהליך הייצור. ככל שיעילותו החומרית של הייצור עולה, יקטין מנגנון המחיר הצודק את מחירם של המוצרים עבור הצרכן. הצרכנים יוכלו באופן זה לרכוש כמה שהם רוצים ממה שהיצרנים מייצרים ולשלוט אוטומטית במה שממשיך להיות מיוצר על ידי צריכתם אותו. חירות הפרט, חירות כלכלית ראשונית, הייתה המטרה המרכזית של הרפורמה של דאגלס.

כתביו המוקדמים הופיעו בעיקר בכתב בעת האינטלקטואלי הבריטי "העידן החדש". עורכו של פרסום זה, אלפרד אוראג', הקדיש את "העידן החדש" ומאוחר יותר את "שבועון האנגלי החדש" להפצתם וקידומם של רעיונותיו של דאגלס, עד למותו ערב שידור הרצאתו בבי.בי.סי. על אשראי חברתי, 5 בנובמבר 1934, במסגרת הסדרה "עוני ושפע".

בשנת 1920 הוציא דאגלס שני ספרים, "דמוקרטיה כלכלית" ו "כוח אשראי ודמוקרטיה" שאחריהם ב 1924 יצא "אשראי חברתי". בין יצירותיו המוקדמות האחרות של דאגלס היו "השליטה בייצור והפצתו", ו"מונופול האשראי". מעניינות במיוחד הראיות שהציג לוועדה הנבחרת לבנקאות ומסחר של בית המחוקקים התחתון הקנדי בשנת 1923, ולוועדת מקמילן לכספים ותעשייה של הפרלמנט הבריטי בשנת 1930, אשר כללו חילופי דברים עם הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס, ולוועדה החקלאית של בית המחוקקים של אלברטה בשנת 1934 במהלך כהונתה של ממשלת "האיכרים המאוחדים של אלברטה" באותו מחוז קנדי.

כתביו של דאגלס הולידו תנועה עולמית, שהייתה בולטת ביותר בחבר העמים הבריטי, עם ראשי גשר באירופה ופעילויות בארצות הברית שם קידם אוראג', בזמן שהותו שם, את רעיונותיו של דאגלס. בארצות הברית, עמד הסופר האמריקאי Gorham munson בראש הקבוצה "דמוקרטיה חדשה". מנסון תרם ספר חשוב על אשראי חברתי שכותרתו "המנורה של אלאדין: עושרו של העם האמריקאי". בעוד שבקנדה וניו זילנד הייתה הצלחה אלקטוראלית למפלגות פוליטיות של אשראי חברתי, הקדישה עצמה התנועה באנגליה ואוסטרליה בעיקר ללחץ על מפלגות קיימות ליישם את האשראי החברתי. פעולה זו בוצעה בעיקר על ידי המזכירות לאשראי חברתי של דאגלס באנגליה ועל ידי ליגות הזכויות של חבר העמים באוסטרליה. דאגלס המשיך לכתוב ולתרום לכתבי העת של המזכירות, בתחילה בשם "אשראי חברתי" וזמן קצר לאחר מכן "בעל האשראי החברתי" (אשר ממשיך לצאת לאור על ידי המזכירות) במשך שארית חייו, כשהוא מתרכז בעיקר בנושאים חברתיים ופוליטיים בשנותיו המאוחרות.

תורותיו של דאגלס חדרו לשירה ולכתבים הכלכליים של עזרא פאונד. ספרו הראשון של רוברט היינלין (שהתפרסם לאחר מותו) “עבורנו, החיים: קומדיה של מנהגים" מתאר ארצות הברית של העתיד הקרוב הפועלת על פי עקרונות האשראי החברתי. היינלין ראה את האשראי החברתי בתור המסלול לאוטופיה שבה העוני יחוסל ובעלי הסטיות הנפשיות אשר מפריעים ליחסים החברתיים (אנשים אשר היום היו מכונים פושעים) מטופלים כחולים הזקוקים למירב העזרה שהחברה יכולה לספק להם לריפוי פצעיהם הנפשיים.

היסטוריה פוליטית

בשנותיה המוקדמות של התנועה, התנגדה מנהיגות מפלגת הלייבור ללחץ של חברי האיגודים ליישם את האשראי החברתי, היות שההשקפות ההירארכיות של סוציאליזם פביאני, צמיחה כלכלית ותעסוקה מלאה היו מנוגדות לדיבידנד הלאומי ולביטולה של עבדות השכר כפי שהציע דאגלס. בניסיון להוריד את קרנה של תנועת האשראי החברתי, מסופר שאחד הפביאנים בשם סידני ווב הכריז שלא אכפת להם אם דאגלס צודק טכנית או לא – הם פשוט לא אוהבים את המדיניות שלו.

בשנת 1935 נבחרה ממשלת "האשראי החברתי” הראשונה באלברטה, קנדה, תחת מנהיגותו של ויליאם אברהרט. ספר מאת מוריס קולבורן ששמו “משמעותו של אשראי חברתי” שכנע את אברהרט שהתאוריות של דאגלס היו חיוניות להבראתה של אלברטה מן השפל הכלכלי הגדול. אברהרט הוסיף מנה גדושה של נצרות פונדמנטליסטית לתאוריות של דאגלס. תנועת האשראי החברתי הקנדית, אשר טופחה במידה רבה באלברטה, קיבלה באופן זה גוון חברתי שמרני בו היא ממשיכה להחזיק עד היום.

לאחר שייעץ לפני כן לממשלה המחוזית של איכרי אלברטה המאוחדים, הפך דאגלס יועץ לאברהרט, אבל נסג מכך כעבור זמן קצר בגלל חילוקי דעות אסטרטגיים. אברהרט חיפש עצות מסורתיות ומקובלות לגבי ניהולו הכספי של המחוז, והתכתובת הלחוצה בין השניים פורסמה על ידי דאגלס בספרו, “הניסוי של אלברטה”..

בעוד שהראש רצה לאזן את התקציב המחוזי, טען דאגלס שכל התפישה של “תקציב מאוזן” אינה תואמת את עקרונות האשראי החברתי. דאגלס אמר שתחת הכללים הקיימים של חשבונאות עלות כספית, איזונם של כל התקציבים בתוך הכלכלה בו זמנית הוא בלתי אפשרי מבחינה אריתמטית. במכתב לאברהרט, אמר דאגלס:

“דומה שזהו עיתוי מתאים להדגיש בו את ההצעה שתקציב מאוזן אינו עולה בקנה אחד עם השימוש באשראי חברתי (ז”א, אשראי אמיתי – היכולת להביא סחורות ושירותים "בהתאם לדרישות, בזמן ובמקום בו הן נדרשות") בעולם המודרני, ושהוא אינו יותר מאשר הצהרה במספרי חשבונאות שהתקדמותה של מדינה היא חסרת תזוזה, ז"א שהיא צורכת בדיוק את מה שהיא מייצרת, כולל נכסי הון. התוצאה של קבלתה של הצעה זו היא שכל ייסוף הון הופך באופן אוטומטי למדי להיות רכושם של אלה היוצרים ומנפקים את ההון [ז"א המערכת הבנקאית] והוצאתו-מאיזון ההכרחית של התקציב מכוסה על ידי חובות.”

דאגלס שלח עוד שני יועצים טכניים מומחים לאשראי חברתי מהממלכה המאוחדת, ל. דניס ביירן וג'ורג' פ. פאוול. אולם כל הניסיונות להעביר חקיקת אשראי חברתי הוכרזו "מעבר לסמכות" על ידי בית המשפט העליון של קנדה ומועצת המלך בלונדון. בהתבסס עת התאוריות המוניטאריות של סילביו גזל, הנפיק ויליאם אברהרט תחליף מטבע שנודע בשם תעודות שפע. אבל שטרות אלה ירדו בערכם הנקוב ככל שהחזיקו בהם יותר זמן, ודאגלס יצא בגלוי נגד הרעיון:

"התאוריה של גזל הייתה שהצרה עם העולם היא שאנשים חוסכים כסף כך שמה שצריך לעשות זה לגרום להם להוציא אותו יותר מהר. כסף נעלם הוא הצורה הכבדה ביותר של מיסוי מתמשך שהומצאה אי פעם. התאוריה מאחורי הרעיון של גזל הייתה שמה שנדרש הוא להמריץ את המסחר – שאתה חייב לגרום לאנשים לקנות סחורות בטירוף – רעיון הגיוני ביותר כל עוד מטרת החיים היא מסחר בלבד.”

תחת ארנסט מאנינג, אשר החליף את אברהרט לאחר מותו בטרם עת, נטשה מפלגת האשראי החברתי של אלברטה בהדרגה את מקורותיה והפכה להיות מזוהה ברבים כתנועה ימנית פופוליסטית. בכתב העת של המזכירות, “הצעת חוק לניהול טוב יותר של האשראי של אלברטה", פרסם דאגלס ניתוח ביקורתי של תנועת האשראי החברתי באלברטה, שבו אמר, “ממשלת מאנינג אינה ממשלת אשראי חברתי יותר משהממשלה הבריטית היא של הלייבור (העובדים)”. מאנינג האשים את דאגלס ואת חסידיו באנטישמיות, והמשיך בטיהור המפלגה מכל ה"דאגלסים" כביכול. מפלגת האשראי החברתי של קולומביה הבריטית ניצחה בשנת 1952 במחוז שממערב לאלברטה, אבל היה מעט מן המשותף בינה לבין דאגלס והתאוריות שלו.

מפלגות אשראי חברתי נהנו גם מהצלחה אלקטוראלית כלשהי ברמה הלאומית בקנדה. מפלגת האשראי החברתי של קנדה נוסדה בתמיכה ממערב קנדה, ולבסוף בנתה בסיס תמיכה נוסף בקוובק. אשראי חברתי הצליח יפה ברמה הלאומית גם בניו זילנד, שם הייתה זו המפלגה השלישית בגודלה למשך כמעט 30 שנה.

פילוסופיה

דאגלס תיאר את האשראי החברתי בתור "מדיניותה של פילוסופיה" והזהיר מפני ראייתה בתור תוכנית לרפורמה מוניטארית בלבד. הוא טבע את שמה של פילוסופיה זו בתור "נצרות מעשית" – כאשר הסוגיה המרכזית בה היא האינקרנציה. דאגלס האמין שקיים קאנון (סט של כתבים רוחניים) העובר דרך היקום כולו, וכי ישו הנוצרי היה גלגולו החומרי של קאנון זה. עם זאת, הוא האמין שהנצרות נותרה בלתי אפקטיבית כל עוד היא נשארה טרנסצנדנטלית. הדת, אשר נגזרת מן המילה הלטינית religare - “לקשור שוב", נועדה להיות קשירה בחזרה אל המציאות. אשראי חברתי עוסק בהתגלמות העקרונות הנוצריים בעניינינו האורגניים. ליתר דיוק, עניינו הוא בעקרונות החיברות וכיצד למקסם את יתרונות החיברות אשר תורמים לשביעות רצונו של האינדיבידואל בחברה – תוך צמצום החסרונות שבחיברות. מטרתו של האשראי החברתי היא למקסם את ריבונותו של המקודש הנוכח בעולם. אשראי חברתי עולה בקנה אחד עם הדוקטרינה הנוצרית של ישועה על ידי חסד א-לוהי בלתי מותנה, ועל כן איננו תואם אף אחד מסוגי הדוקטרינה של ישועה על ידי עבודה. עבודה, לא תמיד מן ההכרח שתנבע מכוונה טהורה או שתהיה בעלת תוצאה רצויה והיא בפני עצמם בבחינת "סמרטוט מטונף". למשל, המערכת הנוכחית מאפשרת את וודאות קיומן של מלחמות הרסניות, הכרוכות בבזבוז מתועב – מה שמספק המון "עבודה" לכולם. אשראי חברתי כונה כבר האלטרנטיבה השלישית לדואליות חסרת התוחלת של ימין-שמאל.

אף על פי שדאגלס הגדיר את האשראי החברתי בתור פילוסופיה עם שורשים נוצריים, הוא לא ראה בחזונו תיאוקרטיה נוצרית. דאגלס לא האמין שיש לכפות את הדת על מישהו בכוח החוק או כפייה חיצונית: החברה הנוצרית המעשית היא משולשת במבנה, מבוססת על חוקה, כאשר החוקה היא גוף חי המשתנה ביחס לידע שלנו על הטבע ועל היקום. “המדד הטוב ביותר להתקדמותה של החברה האנושית הוא היקף היכולת היצירתית שלה. בהיותו חדור במספר מתנות של הטבע, בעיקר שכל, זיכרון, הבנה ורצון חופשי, למד האדם בהדרגה לשלוט בסודות הטבע, ולבנות לעצמו עולם שבתוכו נמצא הפוטנציאל לשלום, ביטחון, חירות ושפע.” דאגלס אמר שאנשי האשראי החברתי רוצים לבנות תרבות חדשה הבנויה על ביטחון כלכלי מוחלט עבור האינדיבידואל – בה ”ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד” (מיכה ד, ד). בהתאם למטרה זו, התנגד דאגלס לכל צורה של מיסוי על רכוש אמיתי. הדבר הבדיל בין אשראי חברתי לבין המלצות מיסוי-הקרקעות של הנרי ג'ורג'.

חברת האשראי החברתי מכירה בכך שמערכת היחסים בין אדם ובין א-לוהיו היא ייחודית. על פי השקפה זו, חיוני לאפשר לאדם את מירב החירות האפשרית כדי לפתח מערכת יחסים זו. דאגלס הגדיר חירות בתור היכולת לבחור ולדחות דבר אחד בכל פעם, ולצאת בהסכמה מהתקשרויות בלתי-מספקות. אם יינתן לאנשים הביטחון הכלכלי והפנאי שניתן להשיגו בהקשר של חלוקת אשראי חברתי, האמין דאגלס שהרוב יסיימו את שירותם לאל ממון וישתמשו בזמנם החופשי כדי להגשים מטרות רוחניות, אינטלקטואליות או תרבותיות שיובילו להתפתחות עצמית. דאגלס התנגד למה שכונה בפיו "פירמידת העוצמה". טוטאליטאריות משקפת פירמידה זו והיא האנטיתזה לאשראי חברתי. היא הופכת את הממשלה למטרה במקום לאמצעי, ואת האינדיבידואל לאמצעי במקום למטרה. אשראי חברתי מעוצב כך שייתן לאינדיבידואל את החירות המרבית שניתן להתיר בהינתן הצורך בהתארגנות בעניינים כלכליים, פוליטיים וחברתיים. אשראי חברתי מרומם את חשיבותו של האינדיבידואל ומחזיק בעמדה שכל המוסדות קיימים כדי לשרת את האינדיבידואל – שהמדינה קיימת כדי לשרת את אזרחיה, לא האינדיבידואלים קיימים כדי לשרת את המדינה.

דאגלס הדגיש שכל המדיניות נגזרת מהפילוסופיה המתאימה וכי "אשראי חברתי הוא בראש ובראשונה מטאפיסי, והוא חייב לראות את היחסים החיים של אב-הטיפוס שלו.” אשראי חברתי דוחה את פילוסופיית המטריאליזם הדיאלקטי. “הנטייה לטעון מן הפרט אל הכלל היא מקרה פרטי של הרצף מן המטריאליזם אל הקולקטיביזם. אם נצמצם את היקום כולו לכדי מולקולות בלבד, נוכל בסופו של דבר לוותר על קטלוג ועל מילונים; כל הדברים הם אותו הדבר, וכל המילים הן רק קולות – מולקולות בתנועה.”

דאגלס חילק את הפילוסופיה לשתי אסכולות אותן כינה "האסכולה הקלאסית" ו"האסכולה המודרנית", אשר מיוצגות בצורה רחבה על ידי הפילוסופיות של אריסטו ופרנסיס בייקון, בהתאמה. לדאגלס הייתה ביקורת כלפי שתי האסכולות המחשבתיות, אבל האמין כי "האמת נחה בהערכת העובדה שאף תפישה אינה שימושית בלעדי השנייה".

היחס לאנטישמיות

אנשי האשראי החברתי, ודאגלס בעצמו, זכו לביקורת על הפצתה של אנטישמיות. לדאגלס הייתה ביקורת על "היהדות הבינלאומית", במיוחד בכתביו המאוחרים. הוא קבע שמספר יהודים שולטים ברבים מן הבנקים העיקריים והם מעורבים בקשר בינלאומי לרכז את כוח הכסף. בהוצאה משנת 1933 של "אשראי חברתי" הוא התייחס ל"פרוטוקולים של זקני ציון", אשר, בעודו מציין את אמיתותם המפוקפקת, הוא כותב עליהם כי "מה שמעניין בזה הוא, שאומנותן של השיטות באמצעותן ניתן להביא לשיעבוד שכזה יכולה להיראות כמשתקפת בעובדות של החוויה היום יומית."

כמה אנשים טענו שדאגלס היה אנטישמי מכיוון שהייתה לו ביקורת רבה על הפילוסופיה היהודית. בספרו "אשראי חברתי", הוא כתב כי, “אין זה יותר מידי להגיד שאחד מהרעיונות השורשיים שדרכם מגיעה הנצרות למחלוקת עם תפישות הברית הישנה והאידיאלים של העידן הפרה-נוצרי, הוא ביחס לאותה הדחה של המופשטות מכס מלכותה.”

דאגלס התנגד לפילוסופיות אבסטרקציוניסטיות (מפשטות), מכיוון שהאמין שפילוסופיות אלה הובילו בסופו של דבר לרוממותן של הפשטות, כגון המדינה, על פני אינדיבידואלים. הוא האמין גם שמה שהוא כינה המחשבה האבסטרקציוניסטית היהודית נוטה להוביל את היהודים לאידיאלים קומוניסטיים והדגשת הקבוצה על פני האינדיבידואל. ג'ון ל. פינליי, בספרו "אשראי חברתי: המקורות האנגליים", כתב: “אנטישמיות מהסוג הדאגלסי, אם ניתן בכלל לכנותה אנטישמיות, עשויה להיות מדומיינת, עלולה אפילו להיות מסוכנת, במובן זה שניתן לעוותה לכדי צורה נוראית, אבל אינה כשלעצמה מרושעת או אכזרית.”

בספרה, “הכפשה חברתית: אנטישמיות, אשראי חברתי והתגובה היהודית,” טוענת ג'אנין סטינגל, ”הדוקטרינות הכלכליות והפוליטיות של דאגלס היו תלויות במלואן בתאוריית קשר אנטישמית.” ג'ון ל. פינליי אינו מסכים עם קביעתה של סטינגל וטוען כי, ”יש לציין גם שבעוד שלדאגלס הייתה ביקורת על היבטים מסוימים של המחשבה היהודית, לא ביקש דאגלס להפלות יהודים כעם או כגזע. מעולם לא הועלתה ההצעה שהדיבידנד הלאומי יימנע מהם.”

השפעות אנתרופוסופיות

דאגלס ציטט מספרו של רודולף שטיינר על הגוף החברתי המשולש בספריו. כמה מן הרעיונות של האשראי החברתי, ובהם הכוונת הייצור על ידי הצרכנים, מבנה חברתי משולש, ביטוי הרוח בחומר, החיים חברתיים ותפקידה של החברה כמאפשרת את התפתחות האדם, מזכירים במידת מה רעיונות מן האנתרופוסופיה ועשויים להתפרש כאפשרות אחת ליישום המבנים החברתיים שדיבר עליהם שטיינר. ב מאמר משנת 1933 סיכם אואן בארפילד את הדמיון והשוני בין האשראי החברתי לבין הרעיונות שהביא שטיינר במשנתו החברתית ובהרצאות שלו בכלכלה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אשראי חברתי בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33684020אשראי חברתי