אריה מינטקביץ
 | |
| לידה |
28 בספטמבר 1942 (גיל: 81) טהראן, איראן |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| מקום מגורים | תל אביב, ישראל |
| ידוע בשל | יו"ר בנק דיסקונט לשעבר, יו"ר הרשות לניירות ערך לשעבר |
| השכלה | תואר ראשון במשפטים ובמדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית |
| מקצוע | מנהל, משפטן |
אריה מינטקביץ (נולד ב-28 בספטמבר 1942) הוא איש עסקים ישראלי, מבכירי שוק ההון לשעבר. כיהן כיועץ המשפטי של משרד האוצר, כיו"ר רשות ניירות ערך, כיו"ר בנק דיסקונט והחברות הבנות העיקריות שלו, כמ"מ יו"ר גזית גלוב בע"מ, כסגן יו"ר אי.די.בי אחזקות בע"מ וכיו"ר אלרון תעשיות אלקטרוניות ואר.די.סי.
ביוגרפיה
אריה מינטקביץ נולד בטהראן, בנם של חיים וחנה, ילידי פולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטו הוריו יחד עם מאות אלפי פליטים אחרים, רובם יהודים, אל החלק של פולין, שנכבש על ידי הרוסים. הם הוגלו יחד עם שבויי המלחמה הפולנים שנפלו בידי הרוסים, למחנה עבודה בסיביר ושם נפטרה אחותו הבכורה.
בחודש יוני 1941, לאחר שגרמניה הפרה את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ ותקפה את ברית המועצות במבצע ברברוסה, התירו הרוסים לפולנים להקים צבא פולני חופשי על אדמת ברית המועצות שנקרא "צבא אנדרס", כדי שילחם לצד הבריטים נגד גרמניה. הצבא היה אמור להגיע למזרח התיכון דרך איראן ומשם לאיטליה. לצבא אנדרס התנדבו אזרחים פולנים רבים ששהו על אדמת ברית המועצות, ונספחו אליו גם אזרחים רבים וביניהם למעלה מ-700 ילדים יהודים-פולנים שנמלטו מפולין הכבושה, לבדם או עם מי מבני משפחתם.
גם אביו של מינטקביץ התנדב לצבא אנדרס, ואילו אמו נספחה לצבא והגיעה יחד עמו לטהראן, שם ילדה את בנה, אריה (לוציאן).
הילדים שהגיעו עם צבא אנדרס לאיראן רוכזו במחנה פליטים ליד טהראן, ומכאן הכינוי שניתן להם, "ילדי טהראן". לאחר השתדלות ארוכה של הסוכנות היהודית, הילדים והוריהם קיבלו רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) והגיעו לארץ ישראל יחד עם צבא אנדרס ב-18 בפברואר 1943. אביו של מינטקביץ נשאר באיראן עוד כשנה והגיע לארץ ישראל רק בשנת 1944.[1]
חנה מינטקביץ ובנה התינוק עברו להתגורר בירושלים אצל בן דודה של חנה, וכשאביו של אריה הגיע לארץ הם שכרו דירה בבית חרב בשוק מחנה יהודה, שם בילה מינטקביץ את ילדותו בתנאי מחסור.
לימודיו התיכוניים של אריה מינטקביץ בבית הספר בית חינוך של זרם העובדים, שהיה שייך למפא"י, נקטעו בסוף הכיתה השביעית, כשנזרק מבית הספר משום שהעז למחות בשיעורי ההיסטוריה נגד הדרך המסולפת והמגמתית לשיטתו שבה הציגו המורים את העובדות בנוגע למחתרות ולהקמת המדינה.[2]
מינטקביץ התגייס לצה"ל בשנת 1960 לשירות צבאי מלא. במילואים שירת כלוחם חי"ר בגדוד 163. הוא לחם במלחמת ששת הימים בקרב לשחרור ירושלים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה.
אריה מינטקביץ היה נשוי לרותי (לבית זייץ) ולהם ארבעה ילדים.
קריירה עסקית
את הקריירה המקצועית שלו החל מינטקביץ בשנת 1963, כפקיד זוטר באגף מטבע חוץ במשרד האוצר. בה בעת למד באוניברסיטה העברית מדעי המדינה ומשפטים. בשנת 1972, לאחר סיום ההתמחות במשפטים והסמכתו כעורך דין, חזר מינטקביץ למשרד האוצר, למחלקה המשפטית של אגף מטבע חוץ. התיק החשוב ביותר שבו טיפל היה תיקו של ראש הממשלה, יצחק רבין, בפרשה הידועה כפרשת "חשבון הדולרים". מינטקביץ המליץ, על אף לחצים שהופעלו עליו, להעמיד לדין את לאה רבין. היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' אהרון ברק, קיבל את המלצתו.[3]
בשנים 1978 עד 1979 כיהן מינטקביץ כסגן היועץ המשפטי של משרד האוצר, ובשנת 1979, בגיל 37, מונה ליועץ המשפטי של משרד האוצר. לאחר עלייתו של חומייני לשלטון וניתוק היחסים בין ישראל לאיראן הופקד מינטקביץ על הטיפול במשבר עסקאות הנפט עם איראן. בשנת 1983, עם פרוץ משבר מניות הבנקים בעקבות ויסות מניות הבנקים, ולאחר התפטרותם של שר האוצר, יורם ארידור, ושל הממונה על התקציבים יעקב גדיש, ניהל מינטקביץ את הטיפול הממשלתי בנושא, לרבות גיבוש ההסדרים שננקטו. מאוחר יותר עמד מינטקביץ בראש ועדה בין משרדית לבחינת המלצות ועדת החקירה לפרשת ויסות מניות הבנקים (ועדת בייסקי) ודרכי יישומן. בשנת 1985 היה מינטקביץ חבר בצוות שהכין את תוכנית הייצוב הכלכלית ועיצב את המתכונת המשפטית של התוכנית.[4]
בתוקף תפקידו כיועץ המשפטי של משרד האוצר, כיהן מינטקביץ כחבר מועצת מקרקעי ישראל, כחבר המועצה להסדר ההימורים בספורט וכן כדירקטור במספר חברות ממשלתיות ובהן : קצא"א, אל על, פז השקעות ופז חברת נפט.
בשנת 1987 מונה מינטקביץ ליו"ר רשות ניירות ערך. בעשור שבו כיהן כיו"ר הרשות הצליח מינטקביץ להפוך אותה מגוף קטן, חלש, וחסר סמכויות ושיניים, שנוכחותו הייתה מינורית ולא מורגשת, לגוף עוצמתי ומקצועי, שהניח את היסודות לעיצובו של שוק ההון כפי שהוא היום, באמצעות הקמת מנגנוני פיקוח, בקרה, אכיפה ותביעה.[5]
בתקופת כהונתו כיו"ר הרשות יזם והוביל מינטקביץ מהלכי חקיקה רחבים, ובהם רפורמה יסודית בחוק ניירות ערך (תיקון מס' 9) שהקנתה לרשות סמכויות אכיפה רבות, לרבות הפיקוח על הבורסה לניירות ערך. אחת היוזמות ששינתה את פניו של שוק ההון הישראלי הייתה שינוי הנורמה הבעייתית שאפשרה הנפקת מניות בעלות זכויות הצבעה שונות, וקביעת חובה להנפיק מניות בעלות זכויות הצבעה שוות בלבד. יוזמה אחרת הייתה הקביעה שהחלטה באספה הכללית בנושא שלבעל השליטה בחברה יש עניין אישי בו תחייב תמיכה של שליש לפחות מבעלי המניות שאינם "נגועים". חובה זו הביאה למהפך בתחום ההתנהלות התקינה של שוק ההון בישראל ולשינוי יחסי הכוחות בין בעלי השליטה בחברות לבין בעלי מניות המיעוט. בנוסף הוביל שורה של חיקוקים משמעותיים ובהם החוק להסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות והחוק לפיקוח על קרנות הנאמנות.
מינטקביץ הקים מחדש את מחלקת החקירות של הרשות ועיצב את דרכי פעולתה ואת תכניה, תוך הקפדה על חקירות מקצועיות ללא לחצים והדלפות. המהלך בא לידי ביטוי בעשרות רבות של תיקי חקירה ותביעה, ובהם כמה פרשיות רחבות היקף ומורכבות, שהיו לציון דרך בחקירות הכלכליות בישראל. כדי לקדם ולייעל את האכיפה הכלכלית והפלילית, יזם מינטקביץ את הקמתה של מחלקה ייעודית לתחום ניירות ערך, במסגרת פרקליטות מיסוי וכלכלה. במקביל, ניהלה הרשות בתקופתו מספר הליכים מכוננים בתחום הרגולטורי, חלקם במסגרת ערעורים שהוגשו על החלטות הרשות.
בתקופת כהונתו יזם מינטקביץ והקים, יחד עם לשכת רואי חשבון בישראל, את המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות שהוסמך לקבוע את התקנים החשבונאיים בישראל בדומה ל-F.A.S.B. האמריקאי. טרם הקמת המוסד לתקינה, יזמה הרשות והנהיגה כללים חשבונאיים דוגמת הרווח למניה והדוח על תזרימי מזומנים, והנהיגה כללי אתיקה מפורטים המתייחסים לנורמה של אי תלות רואי החשבון המבקרים.
מינטקביץ יזם והקים את "מעלות", החברה הראשונה בישראל לדירוג ניירות ערך. מהלך זה, ביחד עם השינויים האחרים שבוצעו בתקופת כהונתו, יצרו את התשתית המקצועית והנורמטיבית ותרמו לתקינותו ולאיכותו של שוק ההון בישראל.
ביוזמתו של מינטקביץ נחתם לראשונה מזכר הבנות עם ה- S.E.C (רשות ניירות ערך האמריקאית) שהביא להכרה בינלאומית ביכולותיה ובמעמדה של הרשות הישראלית ולשיתוף פעולה בין הרשויות.[6]
בשנת 1997 מונה מינטקביץ לתפקיד יו"ר הדירקטוריון של בנק דיסקונט והוביל את הבנק לשינוי מהותי, מבנק שקיימת סכנה לקיומו, למצב של בנק יציב ורווחי שניתן היה להפריט אותו.[7] בתקופת כהונתו היה על מינטקביץ להתמודד עם הפסדים כבדים שנגרמו, בעיקר מאיכות ירודה של תיק האשראי וניהולו הבעייתי ועם אתגרים בתחום הלימות ההון, שנבעו, בין השאר, מכך שבנק דיסקונט היה בבעלות ממשלתית. בנוסף, היה עליו להתמודד עם חוסר יעילות מכביד של הבנק, עם מערכת מחשב מיושנת שעמדה על קצה גבול יכולתה, עם השלכות העיכובים בהפרטת הבנק ועם ועד עובדים מיליטנטי.[8]
אחד האירועים המשפיעים בתקופת כהונתו היה השבתת המגן של בנק דיסקונט. מינטקביץ נקט בצעד זה כדי "לשבור את הכלים" על מנת ליטול מהוועד סמכויות ניהול שההנהלות הקודמות הקנו לו ולשנות את סדרי הניהול בבנק. המהלך, שהיה חסר תקדים, הביא לשורה של שיפורים בהתנהלות מול הוועד, כולל שינוי של חוקת העבודה וקבלת האפשרות לחתימה על חוזים אישיים בבנק.
אחד ההישגים החשובים של מינטקביץ היה ייזום וניהול המשא ומתן עם בנק לאומי על רכישת הבעלות בחברת ויזה כאל. מינטקביץ הצליח לתמרן את המהלכים באופן שאיפשר לבנק דיסקונט, שהיה הקטן והעני מבין השניים, לרכוש את הבעלות בחברת ויזה כאל מידי בנק לאומי, מה שהכה בתדהמה את בנק לאומי שאיבד נכס אסטרטגי חשוב מאין כמוהו.[9] רכישה זו הניבה לבנק דיסקונט רווחי ענק ותרמה תרומה משמעותית לערכו ולשגשוגו. בנוסף, יזם מינטקביץ והוביל עסקאות לגיוון מקורות הרווח של הבנק, ובהן רכישת השליטה ב"אילנות דיסקונט" ורכישת 20% ממניות חברת "הראל השקעות בביטוח". עסקאות אלה תרמו לרווחיות הבנק והניבו רווח נאה במועד מכירתן, כעבור מספר שנים.
במהלך תפקידו כיהן מינטקביץ גם כיו"ר החברות הבנות העיקריות של הבנק, ובהן בנק דיסקונט ניו יורק, בנק מרכנתיל דיסקונט ודיסקונט שוקי הון.
בשלהי כהונתו של מינטקביץ, בחודש ספטמבר 2005, פרץ משבר חמור בבנק דיסקונט ניו יורק, שיסודו במשבר אמון חריף בין הנהלת בנק דיסקונט ניו יורק לבין גופי הפיקוח והאכיפה בארצות הברית. החשדות שהתעוררו היו בתחומי הבקרה ואיסור הלבנת הון והם הניעו את גופי הפיקוח בארצות הברית, בין היתר, לדחות את מתן אישורם להעברת השליטה בבנק דיסקונט. דבר זה העמיד בסכנה את השלמת המהלך להפרטת הבנק, שהיה בשלביו האחרונים. מינטקביץ הצליח לגבש שורה של הסדרים מקיפים שנחתמו בסוף חודש דצמבר 2005, ואפשרו את קבלת ההיתר ואת סיומו המוצלח של תהליך ההפרטה.
מינטקביץ, ביחד עם הוועד של הבנק, יזם לראשונה הוצאה של משלחות מאורגנות של עובדי הבנק למחנות ההשמדה בפולין והשתתפות ב"מצעד החיים".[10] יוזמה זו סללה את הדרך להשתתפות קבוצות של בוגרים במסעות לפולין. החיבור בין ההנהלה לבין הוועד בנושא זה הביא גם לשיפור מערכת היחסים עם הוועד.
בתקופת כהונתו כיהן מינטקביץ כחבר הוועדה המייעצת והמועצה המייעצת של בנק ישראל. מינטקביץ סיים את תפקידו כיו"ר בנק דיסקונט בינואר 2006, על רקע העברת השליטה בבנק מידי המדינה לקבוצת ברונפמן.
בשנים 2005 עד 2016 כיהן מינטקביץ כמ"מ יו"ר גזית גלוב. בשנים 2006 עד 2014 כיהן גם כיו"ר גזית גלוב ישראל (פיתוח). בשנים 2012 עד 2016 כיהן מטעם גזית גלוב כיו"ר קבוצת דורי. בתקופת כהונתו נקלעה החברה הבת של קבוצת דורי, דורי בניה, לקשיים כספיים ולהפסדים, וכתוצאה מכך מכרה גזית גלוב את כל אחזקותיה בקבוצת דורי. המשבר בדורי בניה פרץ כשהתגלתה סטייה מהותית באומדנים של העלויות הצפויות והרווח הנגזר מהן, בכמה פרויקטים בביצועה של דורי בניה.
בשנים 2006 עד 2014, כיהן מינטקביץ כדירקטור וכסגן יו"ר חברת אי.די.בי אחזקות. בשנים 2007 עד 2014 כיהן כיו"ר אלרון, המשמשת כזרוע ההשקעות של קבוצת אי.די.בי בתחום הטכנולוגיה. בשנים 2007 עד 2018 כיהן כיו"ר אר.די.סי חברת השקעות הון סיכון בבעלות משותפת של אלרון ורפאל, העוסקת, בין השאר, באזרוח טכנולוגיות צבאיות. במהלך כהונתו היה שותף למכירת אחזקותיהן של אלרון ושל אר.די.סי בחברת מדינגו לקונצרן הבריאות הענק רוש תמורת כ-180 מיליון דולר, ולמכירתה של חברת גיוון אימג'ינג לחברת קובידיאן, תמורת כמיליארד דולר.[11][12]
בשלהי כהונתו של מינטקביץ בדירקטוריון נקלעה אי.די.בי אחזקות לקשיים, שכתוצאה מהם עברה השליטה בה מידי הקבוצה בראשותו של נוחי דנקנר לידי קבוצה בראשותו של אדוארדו אלשטיין. חברי הדירקטוריון נתבעו על ידי מחזיקים בניירות ערך של החברה בגין חלוקות דיווידנד שנעשו, לטענת התובעים, שלא כדין. התביעה הסתיימה בפשרה.
בשנת 2018, מונה מינטקביץ כדירקטור בחברת מגדל מקפת וכן כדירקטור ביוזמה קרן פנסיה לעצמאים.[13]
פעילות ציבורית ופרסים
- בשנת 1995 קיבל את פרס אביר איכות השלטון במחזור הראשון.[14]
- כיהן כיו"ר המועצה הציבורית יד שרה במשך חמש שנים
- שימש חבר הוועדה המייעצת שליד המכללה לביטחון לאומי של צה"ל.
- כיהן כיו"ר הוועד הציבורי להנצחת תרומתם של ניצולי השואה לתקומת ישראל.
- כיהן כיו"ר חבר הנאמנים של המכללה לאיכות השלטון.
- עמד בראש "ועדת מינטקביץ" מטעם משרד הביטחון, שבחנה את נושא התרומות לצה"ל.
- משמש חבר הוועד המנהל של מוזיאון בלמופילד למדע בירושלים.
- דירקטור בהלל ישראל, אגודה לשמירת זכויות האזרח.
- חבר בעמותת "אמץ לוחם".
השכלה
אריה מינטקביץ בעל תוארי בוגר במשפטים ובמדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
קישורים חיצוניים
- אריה מינטקביץ חוזר למשבר מניות הבנקים: "יפת אמר: אתם רוצים לקחת לי את העניבה?!", עמיר קורץ, כלכליסט, 19 באפריל 2018.
הערות שוליים
- ^ רותי זוארץ, אלקים לא מרחם על ילדי טהרן, באתר גלובס, 15 באפריל 2007
- ^ אריה מינטקביץ': הצלחתי, למרות הכל, באתר Ynet, 24 בספטמבר 2004
- ^ צבי לביא, חשבון נפש פוליטי: פעם הספיק חופן דולרים, באתר Ynet, 1 באוקטובר 2008
- ^ 60 עד 60: האירועים הכלכליים הגדולים בתולדות המדינה, באתר גלובס, 5 במאי 2008
- ^ סטלה קורין-ליבר, זמן מינטקביץ, באתר גלובס, 14 בנובמבר 2003
- ^ מירב ארלוזורוב, עשה מהפכה ברשות, באתר גלובס
- ^ דפנה צוקר, אריה מינטקביץ' נפרד מבנק דיסקונט וסוגר חשבון עם המדינה - "סליחה שהצלחנו", באתר גלובס
- ^ מאת סמי פרץ, הפרה הקדושה והחולבת של מינטקביץ, באתר הארץ, 28 במרץ 2002
- ^ סמי פרץ, לבנק לאומי לא היה קל, באתר הארץ, 2 בפברואר 2004
- ^ יהודה שרוני, "אין גרמניה אחרת", באתר NRG, 24 באפריל 2003
- ^ אריאל אטיאס, אלרון ורפאל מסיימות את המחלוקת: אלרון תשקיע 4 מ' באר.די.סי, באתר ביזפורטל, 30 בדצמבר 2012
- ^ גולן חזני, אריה מינטקביץ פורש מתפקיד יו"ר חברת אלרון מקבוצת אי.די.בי, באתר כלכליסט, 28 בדצמבר 2014
- ^ רחלי בינדמן, אריה מינטקביץ מונה לדירקטור במגדל, באתר כלכליסט, 27 בדצמבר 2018
- ^ התנועה לאיכות השלטון - רקע היסטורי, באתר התנועה לאיכות השלטון, נלקח ב-27 בנובמבר 2018
