פיוס השנים עשר
 | |||||
| פיוס השנים עשר | |||||
| לידה |
2 במרץ 1876 רומא, ממלכת איטליה  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
9 באוקטובר 1958 (בגיל 82) טירת גנדולפו, איטליה  | ||||
| מדינה |
 קריית הוותיקן | ||||
| |||||
פיוס השנים עשר (בלטינית: Pius XII) נולד בשם אווג'ניו מריה ג'וזפה ג'ובאני פאצ'לי (2 במרץ 1876 – 9 באוקטובר 1958) היה האפיפיור ה-260, מ-2 במרץ 1939 ועד מותו.
תקופת כהונתו כאפיפיור, בין השנים 1939–1958, הייתה ועודנה שנויה במחלוקת בשל התנהלותו בעת מלחמת העולם השנייה והשואה לנוכח השמדת היהודים - העובדה שלא גינה את ההשמדה בפומבי באופן ספציפי, אלא רק את זוועות המלחמה והגזענות באופן כללי, עוררה כלפיו ביקורת. לעומת זאת, מגיניו טוענים כי פעל אישית להסתרת אלפי יהודים במנזרים ובכנסיות בזמן המלחמה וכי העדיף פעילות חשאית למען היהודים, בגלל חששו מאימת הנאצים שרדפו את הכנסייה הקתולית. היסטוריונים מצפים לפתיחת ארכיוני הוותיקן כדי ללמוד יותר בסוגיה זו.
פיוס ה-12 היה בין האפיפיורים היחידים בהיסטוריה שמימשו את חסינותם האפיפיורית מפני טעויות על ידי פרסום חוקה אפוסטולית (Munificentissimus Deus). מלבד זאת, הוא שלח 46 אנציקליקות (אגרות מהאפיפיור לבישופים הקתולים ברחבי העולם) שבהן הבהיר, בין השאר, כי עמדת הכנסייה הקתולית כלפי תורת האבולוציה נשארה כשהייתה, היינו שלילה מוחלטת. הוא פעל בהחלטיות להחלשת מעמד ה"אליטה" האיטלקית במוסדות הכנסייה הקתולית; בבית הספר לקרדינלים ובקונסיסטוריה.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
פיוס ה-12 נולד ב-2 במרץ 1876 ברומא שבאיטליה כאווג'ניו מריה ג'וזפה ג'ובאני פאצ'לי, למשפחה אריסטוקרטית ידועה בעלת קשר היסטורי עמוק לאפיפיורות: סבו, מרקאנטוניו פאצ'לי, היה תת-שר הפנים של הוותיקן בעת כהונתו של האפיפיור פיוס התשיעי בין השנים 1851 ל-1870, וייסד את עיתון הוותיקן "ל'אוסרווטורה רומאנו" (L'Osservatore Romano) בשנת 1861; דודו, ארנסטו פאצ'לי, שימש יועץ פיננסי בכיר לאפיפיור לאו השנים עשר; אביו, פיליפו פאצ'לי, היה דיקן בית הדין לערעורים של הכס ה"קדוש" (הסאקרה רוטה רומנה - Sacra Rota Romana); ואילו אחיו, פרנצ'סקו פאצ'לי, מומחה למשפט קנוני, מילא תפקיד חשוב בניהול המשא ומתן על ההסכמים הלטרניים.
פאצ'לי היה השלישי מתוך ארבעה ילדים, והוטבל לנצרות יומיים לאחר לידתו. על פי עדויות חבריו ומשפחתו, הייתה בו להיטות למשחק ונאומים בפני הציבור, ובין תחביביו היו טיולים, שחייה, וכן איסוף חותמות וארכאולוגיה.
רוב המידע בדבר ראשית חייו של אווג'ניו פאצ'לי מגיע מביוגרפיה מקיפה שכתבה הנזירה מרגריטה מרקיונה. בגיל 12 הודיע פאצ'לי הצעיר כי בכוונתו לפנות לכמורה ולא לעריכת דין, כמצופה. לאחר סיום בית ספר יסודי-ממשלתי, התקבל פאצ'לי לבית ספר תיכון - בית ספר ללימודים קלאסיים במכון ויסקונטי. בשנת 1894, בגיל 18, הוא נכנס לסמינר אלמו קפראניקה כדי להתחיל את לימודי הכמורה, וכן נרשם לאוניברסיטה האפיפיורית הגרגוריאנית ולמכון אפולינארה של האוניברסיטה הלטרנית. הוא קיבל אישור מיוחד ללמוד מביתו, בשל בעיות רפואיות. בין השנים 1895 ו-1896 למד פילוסופיה באוניברסיטת לה ספיאנצה ברומא. בשנת 1889 קיבל תואר בתאולוגיה וב-utroque jure (משפט קנוני ואזרחי).
פאצ'לי הוסמך לכמורה ביום ראשון של הפסחא - 2 באפריל 1899, וחגג את המיסה הראשונה שלו בבזיליקה של מריה שברומא. עם בגרותו סיים את האוניברסיטה האפיפיורית הגרגוריאנית. לפני בחירתו לאפיפיור, שימש פאצ'לי כנונציו (נציג דיפלומטי של האפיפיור) וכן כמזכיר המדינה של הוותיקן בתפקידים שונים; בעיסוקו זה פעל לכריתת קונקורדאטים בין מדינות אירופה השונות לבין הכס ה"קדוש", כשהמוכרת והשנויה במחלוקת מכולן היא קונקורדט הרייך - הסכם בין הוותיקן לבין גרמניה הנאצית שנועד להבטיח את מעמדה של הכנסייה.
ב-1936 ערך ביקור בן חודש בארצות הברית, בסיומו נפגש עם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, בתיווכו של ג'וזף קנדי. היה זה ביקורו הראשון של נציג אפיפיורי רשמי על אדמת ארצות הברית, אף שלא התקיימו יחסים דיפלומטיים בין שתי הישויות.[1]
מזכיר מדינת הוותיקן ואוֹצֵר הכנסייה
ב-7 בפברואר 1930, פיוס ה-11 מינה אותו למשרת הקרדינל מזכיר המדינה, אחראי על מדיניות החוץ ויחסי החוץ של הכס ה"קדוש".
ב-1935 מונה כאוֹצֵר הכנסייה הקתולית (אנ')
בחירה והכתרה
האפיפיור הקודם, פיוס האחד עשר נפטר ב-10 בפברואר 1939. מספר היסטוריונים טוענים כי שתי דרכי פעולה שונות עמדו בפני הקונקלווה: בחירה במועמד "רוחני", ספיריטואלי, או בחירה בכזה המנוסה בדיפלומטיה, שיהיה אהוד על הציבור; והם הציגו את הקריירה הדיפלומטית של פאצ'לי, כאחד מהגורמים המשפיעים לבחירתו ב-2 במרץ 1939. היה זה ביום הולדתו ה-63 של פאצ'לי, לאחר יום אחד בלבד של התייעצויות, ושלוש הצבעות. פאצ'לי בחר את השם "פיוס השנים עשר" (Pius XII), שם שנמצא בשימוש באופן בלעדי בקרב אפיפיורים איטלקים.
פיוס הוא מזכיר המדינה הראשון של הוותיקן שנבחר לתפקיד האפיפיור מאז בחירתו של קלמנס התשיעי בשנת 1667.
פעולותיו בעת מלחמת העולם השנייה
לאחר בחירתו לתפקיד במרץ 1939 הלינה התקשורת הנאצית על "עוינות מוטה וחוסר הבנה חשוך מרפא" בבחירתו של פאצ'לי לתפקיד האפיפיור. בבוקר שלאחר בחירתו דיווח עיתון בברלין: "בחירתו של הקרדינל פאצ'לי לא התקבלה בעין טובה בגרמניה היות שהוא התנגד תמיד לנאציזם ולמעשה קבע את מדיניות הוותיקן במהלך כהונתו של קודמו...". ה-Das Schwarze Korps, כתב העת הרשמי של האס אס, קבע כי "כנונציו וכמזכיר המדינה, אווג'ניו פאצ'לי גילה הבנה מועטה כלפינו; אין לנו אמונה רבה בו. איננו סבורים שבתור "פיוס השנים עשר" הוא ילך בדרך שונה."
ב-20 באוקטובר 1939 פרסם פיוס ה-12 אנציקליקה בשם Summi Pontificatus שכותרתה המשנית "אחדות החברה האנושית" ובה גינה את הגזענות, וטען כי כל העמים בעולם הם צאצאי האדם הראשון. כמו כן, גינה את האידאולוגיה הטוטליטרית והביע דאגה לגורלה של פולין הכבושה. השגריר הגרמני בוותיקן הודיע כי מדינתו רואה באיגרת זו התקפה נגד הרייך השלישי.
עם התרחבות מלחמת העולם השנייה האפיפיור פיוס ה-12 חשש למעמד הכנסייה הקתולית לנוכח רדיפות הנאצים את הכנסייה במקומות שונים תחת שליטתם. הוא העדיף לפעול באופן חשאי ולא פומבי למען היהודים. כמרים ונזירים החביאו יהודים רבים בכנסיות בהם מצאו מקלט. על פי הערכות שונות הוחבאו בכנסיות ובמנזרים כ-4,500 יהודים, מתוכם כ-400 בקריית הוותיקן.
בשידור רדיו לחג המולד של 1942 התייחס פיוס ה-12 לאסון הנורא של הנספים החפים מפשע, הנרצחים רק בשל לאום או גזע. לקראת סוף המלחמה, ב-25 ביוני 1944, שיגר האפיפיור מברק אישי לשליט הונגריה מיקלוש הורטי בניסיון להציל את יהודי הונגריה וזה לשונו: "נתבקשנו מטעם כמה גורמים להתערב כדי להבטיח שהסבל שסבלו זמן כה רב בני אדם אומללים רבים החיים בחיק האומה האצילה והאבירית [שלך] מחמת השתייכותם הלאומית או הגזעית, לא יוארך ולא יוחמר. לבנו האבהי, הפועל מתוך אהבה לכל בני האדם, אינו יכול להישאר אדיש נוכח הבקשות הדחופות הללו. לכן פונה אני להוד מעלתך ופונה לרגשותיך הנאצלים, בתקווה שהוד מעלתך יעשה כל שבסמכותך כדי למנוע עוד סבל מבני אדם אומללים כה רבים". פנייתו של האפיפיור, לצד פעולתם של גורמים נוספים, הועילה במידה מסוימת, היות שפעולות ההשמדה של היהודים בהונגריה אכן פסקו לאחר שב-7 ביולי הורה הורטי על הפסקת משלוחי היהודים לאושוויץ. עם זאת, מדובר בשלב מאוחר ביותר של תהליך ההשמדה, לאחר שרק חלק קטן מיהודי הונגריה עוד נותר בחיים, בעיקר בבודפשט.
בשלבים מוקדמים של המלחמה, פנו אישים שונים ומנהיגים יהודים מכל רחבי העולם החופשי אל האפיפיור וביקשו ממנו להכריז הכרזה פומבית בגנות הרדיפות האנטי-אנושיות כנגד היהודים, אך האפיפיור לא היה מוכן לכך.[2] בראשית 1943, כאשר כבר רבו הידיעות על אשר מתרחש באירופה, קיבל נציג הוותיקן בוושינגטון דו"ח המפרט באופן רשמי את הנעשה ביהודי אירופה. בדברי תשובתו לשגריר ארצות הברית בוותיקן, מירון טיילור, כותב נציג הוותיקן: "אני מאמין שהדו"ח מזויף. אך אודיע להוד מעלתו הקרדינל" (תאריך המכתב 7.3.43). כאשר פנו ארגונים יהודיים לוותיקן בתחילת 1944 ובקשו מהאפיפיור שיורה לנשיא סלובקיה הפרו-נאצי, הכומר ד"ר יוזף טיסו, שלא יענה לתביעות הנאצים ויגרש את יהודי ארצו למזרח משום שמשמעות הגירוש היא השמדה במשרפות פולין, כתב להם האפיפיור בדברי תשובתו כי "נשיא הרפובליקה הכומר ד"ר טיסו הבטיח שלא תהיינה רדיפות. התושבים רק ירוכזו ויישלחו לארץ אחרת".
שגריר בריטניה לוותיקן דיווח ב-26 בינואר 1944 כי "החשמן שר החוץ זימן אותי אליו היום כדי לומר לי שהאפיפיור מקווה שלא יימצאו חיילים כהי-עור בקרב המספר המועט של גייסות שאולי יחנו ברומא כחיל מצב אחרי כיבושה. הוא הזדרז והוסיף שהכס ה"קדוש" אינו מכיר במחסום הצבע, אבל עזה תקוותו שיהיה אפשר למלא אחר הבקשה."[3]
טענות רבות הופנו נגד האפיפיור גם לאחר תקופת המלחמה בנושא יחסו לסוגיית יתומי השואה, אותם ילדים יהודים שהתחבאו מפני הנאצים בכנסיות ומנזרים בזמן המלחמה ושהוריהם לא נותרו בחיים. לאחר השואה ביקש רבה הראשי של ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כי יפרסם הודעה רשמית ופומבית כלפי כל הממסדים הדתיים ומנזרים קתולים על מנת שיקלו את עבודת החיפוש של ארגונים יהודים אחר יתומי השואה שהוחבאו בתוכם. אכן, פיוס ה-12 ביקש לא להטביל ילדים אלו, אבל הוא סירב להחזיר למשפחתם את אלה שכבר הוטבלו. עמדה זו ביטא למשל במקרה של האחים פינאלי שהוחזרו לדודתם המחפשת אותם רק אחר לחצים רבים של ארגונים יהודים בצרפת על הכנסייה הקתולית. בנוסף לכך, בזמן שהאיום כלפי הוותיקן נעלם לגמרי, אינטלקטואלים קתולים הופתעו שהאפיפיור לא הסביר למאמיניו את אופיו הייחודי של רצח ששה מיליון יהודים בתוך נוראות המלחמה. אינטלקטואלים אלה קיבלו תשובה לפיה: יבוא זמן ויתגלה בבירור גודלו של פיוס ה-12 בפעולתו כמושיע יהודים.[4]
דרכי תגובתו של האפיפיור לשואה שנויות במחלוקות בדיון הציבורי. הסופר והמחזאי הגרמני רולף הוכהוט מתח עליו ב-1963 ביקורת במחזהו הנודע "ממלא המקום", כמי שבחר לשתוק לנוכח השואה. בעקבות המחזה החל דיון נרחב על תפקודו של פיוס השנים עשר לנוכח השואה, דיון הנמשך עד היום. שלוש אסכולות יש בדיון זה: אחת טוענת להיותו שווה-נפש לנוכח עליית הנאציזם ורצח היהודים, אסכולה שנייה טוענת שהמעט שעשה היה המקסימום בתנאים של אז ושהיה צורך לדאוג גם לשלום הכנסיות הנוצריות שחיו תחת הכיבוש הנאצי, ואסכולה שלישית טוענת שפעל רבות להצלת יהודים, ושפתח להם את הכנסיות והמנזרים.
ב-1999 מינה הוותיקן ועדה היסטורית בינלאומית, קתולית - יהודית, בת ששה חברים, שלושה יהודים ושלושה קתולים, לחקירת מעשיו, לקראת ולצורך הפיכתו לקדוש. אחד משלושת החברים היהודים בוועדה היה פרופסור (האוניברסיטה העברית בירושלים) רוברט ויסטריך. ב-2 בספטמבר 2000, בטרם פרסמה הוועדה דו"ח כלשהו, הכריז עליו האפיפיור המכהן, יוחנן פאולוס השני, כמבורך, שלב מתקדם ביותר בדרך להקדשה. כחודש לאחר ההכרזה פרסמה הוועדה דו"ח ביניים, שכלל בעיקר שאלות ותהיות ולא מסקנות בעניין הנדון וב-2001 היא פיזרה את עצמה. חלק מחבריה טענו אז, שהתפטרותה נובעת מהעובדה שהוותיקן איפשר לה לבחון רק מסמכים מסוימים שאושרו על ידיו ולא את כל המסמכים והארכיונים שלו מתקופת השואה, כפי שביקשה.
בשנת 2019 הורה האפיפיור פרנציסקוס השני לפתוח את ארכיוני הוותיקן מתקופת השואה כדי לאפשר להיסטוריונים מחקר על יחסו של פיוס לשואת יהדות אירופה.[5] הארכיון נפתח בשנת 2020 לתקופה קצרה ונסגר לאלתר בשל התפרצות נגיף הקורונה בקריית הוותיקן. עם זאת חוקרים טוענים שהמידע שנחשף מגלה כי לפיוס היה ידע רחב על שואת יהדות אירופה והוא נחשף כבר בשנת 1942 לדוחות שהציגו מידע ישיר על השמדת יהודים.[6]
עם מותו
רופאו האישי ריקרדו ליזי היה שרלטן (לפי מקורות רבים) שרקח עבורו תרופות שכנראה הזיקו לבריאות האפיפיור. לאחר מותו, הוא השתמש בשיטת חנטה "ייחודית" שהמציא, שדווקא גרמה להאצת ריקבון הגופה. הגופה התנוולה, התנפחה והסריחה. האפיפיור הבא גירש את הרופא לכל ימי חייו מהוותיקן.[7]
עמדותיו התאולוגיות
פיוס ה-12 תמך בצורה נמרצת בתאוריית המפץ הגדול. בנאום שנשא בפני "האקדמיה האפיפיורית למדעים" הסביר את דעתו בעניין, ואף טען כי הדבר אינו סותר את ההשקפה המקובלת של הנצרות הקתולית, ואף מחזק אותה.[8] לגבי תאוריית האבולוציה הייתה דעתו שונה; הוא סבר כי היא מוטעית, ואף כתב כנגדה במכתבים ששלח לבישופים ברחבי העולם. פיוס ה-12 התנגד נחרצות גם לקומוניזם שעלה במדינות מזרח אירופה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.
פיוס ה-12 התיר לראשונה שימוש במשכך כאבים עבור נשים בלידה, ובכך שלל את הפרשנות הפשטנית של הפסוק "בעצב תלדי בנים", שעל האשה לסבול בעת לידתה.[9]
במהלך כהונתו, הכריז פיוס ה-12 על 34 אנשים כקדושים, במדינות שונות.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יעל נידם-אורביטו, פיוס ה-12 והשואה, יד ושם ירושלים, 56, חורף תש"ע, 2010, עמ' 8–9.
- הרב שמואל אבידור הכהן, יחיד בדורו הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הוצאת כתר ירושלים, 1980
- עיתון "חרות" מיום 24.1.1964 עמוד 4
- ג'ון קורנוול, "האפיפיור של היטלר" (1999)
- "בעת הזאת - מסמכים ומחקרים על הכנסייה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה". דינה פורת, כרמה בן יוחנן ורות בראודה. הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2017
קישורים חיצוניים
- פיוס השנים עשר, באתר הוותיקן
- יצחק מינרבי, דמותו ופעלו של פיוס ה-12, אתר יד ושם
- עמירם ברקת, מחקר: פיוס ה-12 ידע על אושוויץ לפני תום המלחמה, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2006
- לה מונד, צייד נאצים: פיוס ה-12 הציל אלפי יהודים בתקופת השואה, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2009
- סרג'יו מינרבי, שתיקה רועמת: יחסי הוותיקן עם גרמניה הנאצית, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2010
- איתמר לוין, השתקן, באתר News1 מחלקה ראשונה, 19 באוקטובר 2008
- מיכל גולן, פיוס ה-12 - "קדוש" או "קדש"?!, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1), 20 בינואר 2006
- (Critical Online Edition of the Nuncial Reports of Eugenio Pacelli (1917–1929
- פרופ' מיכאל הר-סגור, מתוך שעה היסטורית מס' 278 - על "האפיפיור של השטן וקשריו עם המפלגה הנאצית" , משך: 46 דק'
- אלדד בק, ארכיון הכנסייה חושף: האפיפיור ידע על השואה - והתעלם, באתר ישראל היום, 29 באפריל 2020
- עופר אדרת, האפיפיור קיבל מידע על הרצח ההמוני בשואה. בסביבתו האשימו את היהודים ב"הגזמות", באתר הארץ, 30 באפריל 2020
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ "The United States and The Holy See: the Long Road"
- ^ "ההצלה בימי השואה" מאת חיים ברלס עמ' 164
- ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2011, עמוד 358
- ^ "פיוס ה-12 בדרך לקדושה" מאת הכומר ניקולא בגלין [1]
- ^ האפיפיור הודיע על פתיחת הארכיון של הוותיקאן מתקופת השואה, באתר www.haaretz.co.il
- ^ אסף אוני, מחקר: האפיפיור פיוס ה-12 "ידע יותר" על השואה ממה שהיה ידוע, באתר גלובס, 2020-04-30
- ^ רן לוי, "עושים היסטוריה" 15: הטכנולוגיה של המוות, פודקאסט
- ^ Vatican's View of Evolution: The Story of Two Popes ,(Doug Linder (2004
- ^ דבר האפיפיור, 20.2.1967.
| הקודם: פיוס האחד עשר |
אפיפיור (רשימת האפיפיורים) |
הבא: יוחנן העשרים ושלושה |
