אירו-קומוניזם
אירו-קומוניזם (Eurocommunism, מילולית: קומוניזם אירופי) הוא כינוי למגמה שרווחה בקרב מפלגות קומוניסטיות במערב אירופה בשנות השבעים והשמונים, שתכליתה גיבוש סדר-יום רלוונטי למדינות מערביות-דמוקרטיות והנהגה עצמאית מהכתבותיה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. המפלגות האירו-קומוניסטיות הדגישו שלא מדובר בנסיגה מעקרונות אלא בהתאמתם למדינות בהן הן פועלות.
רקע היסטורי
המפלגות הקומוניסטיות במדינות המערב נוסדו בשנות ה-20, כזרוע מרקסיסטית-לניניסטית לייצוא מהפכת אוקטובר וליצירת ברית-פועלים בינלאומית ("אינטרנציונל"). המפלגות אוגדו וקיבלו הנחיה ישירה במסגרת הקומינטרן, שאישר את ראשי ההנהגה של המפלגות ויכל להדיח אישים שלא נענו לקו הרשמי ממוסקבה. המתח בין המפלגות הקומוניסטיות לבין המערכות הדמוקרטיות במדינות המערב גבר לאחר מלחמת העולם השנייה, תחילת המלחמה הקרה, יצירת ברית ורשה והצטרפות רוב מדינות המערב לברית נאט"ו. המפלגות הקומוניסטיות נתפסו כ"גיס חמישי" של מדינת אויב ופעולתן בקרב איגודי העובדים נתפסה כחתירה מהפכנית תחת אושיות הדמוקרטיה.
ב-25 בפברואר 1956 נשא ניקיטה חרושצ'וב, יורשו של יוסיף סטלין, את "הנאום הסודי" בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, בו הוקיע את פולחן האישיות שהנהיג סטלין ואת פשעיו. בנובמבר אותה שנה דיכאו הרוסים בכוח את המרד ההונגרי. אירועים אלה גרמו לירידה בכוחן של המפלגות הקומוניסטיות במערב. ב-1968 פלשו הסובייטים לפראג ודיכאו שם את ניסיונם של הצ'כים לכונן סוציאליזם-בעל-פני-אנוש שכונה "האביב של פראג", פעולה שחידדה עוד את הקרע בין מוסקבה לבין השמאל האירופי. אותו שמאל אירופי חגג באותה שנה את מהומות הסטודנטים בפריז במאי 1968, שהתקיים במנותק מהנחיות ממוסקבה. המפלגות הקומוניסטיות, שהיו אמונות על תמיכה ללא-תנאי במדיניותה של מוסקבה, מצאו את עצמן יותר ויותר במצבים שלא איפשרו להן עוד להמשיך במדיניות של הסכמה בלתי-ביקורתית של מוסקבה.
תהליכים נוספים שהשפיעו על ביזור הקומוניזם מן השליטה הריכוזית של מוסקבה היו הפיצול הסיני-סובייטי במהלך שנות השישים והקומוניזם המתון של יוגוסלביה תחת שלטון טיטו.
פעולותיה הכוחניות של ברית המועצות בשלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים, כגון הפלישה לאפגניסטן ודיכוי ארגון סולידריות הפולני, יחד עם משבר ההנהגה, תרמו גם הן ליצירת קומוניזם אירופאי אוטונומי שיכל להתקיים במדינה מערבית רק תוך הבדלתו מהשיטה הסובייטית.
בסיס תאורטי
את הבסיס התאורטי להשקפה המשלבת קומוניזם במדינה המקיימת דמוקרטיה פרלמנטרית הניח הוגה הדעות האיטלקי אנטוניו גראמשי. לפי גראמשי המפלגה הקומוניסטית צריכה לחתור להובלת מאבקים בתחום יחסי העבודה ורפורמות חברתיות ולפעול במסגרת הדמוקרטית הקיימת, תחת הנטייה לחתור תחתיה ותוך ויתור על השאיפה למהפכה. המפלגות האירו-קומוניסטיות ביקשו לייצר בריתות ("חזיתות") עם מפלגות סוציאליסטיות, שנחשבו בתפיסת הסטליניזם כריאקציוניות ובעלות-ברית של הקפיטליזם ולבסס תמיכה בקרב מעמד הביניים, תוך השתלבות במגמות של פמיניזם, יחס למהגרי עבודה, תמיכה בכוחות אנטי-אימפריאליסטים בעולם השלישי, ועוד נושאים שלא הודגשו במסגרת הקומוניזם הסובייטי.
אולם, האירו-קומוניזם לא היה מעולם משנה סדורה, אלא אוסף של השקפות, שלעיתים זכו לפרשנות שונה ואף סותרת בקרב מפלגות במדינות השונות.
השפעת האירו-קומוניזם
אימוץ עקרונות אירו-קומוניסטיים על ידי מפלגות קומוניסטיות בעיקר באיטליה (בראשות אנריקו ברלינגר), פינלנד (בראשות ארנה סארינן), ספרד שלאחר פרנקו וצרפת הצליח לגרום לפריחה ושגשוג שלהן ואף לכניסתן לקואליציה. בארצות הברית אף התעורר חשש ממשי שמפלגה אירו-קומוניסטית תוכל לזכות ברוב שלטוני במדינה אירופית.
הגישה האירופית החדשה התקבלה בעוינות על ידי ברית המועצות, מעבר לבגידה הרעיונית במהפכה, לראשונה נשמט בסיס תמיכה אוטומטי ב"אינטרנציונל". לפי מחקרים מודרניים, השימוש העיקרי של מוסקבה במפלגות האירופיות לא היה מעולם עידוד פעיל של מהפכה, אלא הקמת רשת-תמיכה במדיניות החוץ הסובייטית[1].
לקריאה נוספת
- בנימין כהן, בחזרה אל מרקס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001
- ברנרד ס' מוריס, האירו-קומוניזם והאינטרנציונליזם החדש, בתוך: עודד ערן (עורך), מדיניות החוץ של ברית המועצות, האוניברסיטה הפתוחה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ברנרד ס' מוריס, האירו-קומוניזם והאינטרנציונליזם החדש, בתוך: עודד ערן (עורך), מדיניות החוץ של ברית המועצות, עמוד 185
25209993אירו-קומוניזם