עקורי איקרית ובירעם

הכנסייה באיקרית

כנסיית בירעם

בית הקברות המרוני בבירעם, הפעיל גם כיום

המאבק המשפטי של עקורי הכפרים הערביים איקרית וכפר בירעם מתנהל מאז ראשית שנות החמישים ונוגע לזכותם של תושבי הכפרים וצאצאיהם לשוב לבתים שאותם פינו במהלך מלחמת העצמאות לאחר הבטחת נציגי מדינת ישראל כי יורשו לחזור אליהם.

היסטוריה

הכפר איקרית נכבש על ידי צה"ל ב-31 באוקטובר 1948 ללא קרב במסגרת מבצע חירם. כעבור שבוע נצטוו תושביו, כ-500 במספר, לפנותו לפרק זמן של כשבועיים, עד שלא תהיה מניעה ביטחונית לשובם. תושבי הכפר מבקשים מאז לחזור לבתיהם, אך ללא הצלחה. תושבי בירעם, כ-700 במספר, פונו ברובם לכפר הסמוך ג'ש (גוש חלב) בתחילת נובמבר 1948.

לראשונה עתרו תושבי איקרית לבג"ץ בשנת 1951 (בג"ץ 64/51 דאוד ואח' נ' שר הביטחון ואח'), וב-31 ביולי 1951 הוציא בג"ץ צו שהורה לממשלת ישראל להתיר לעקורים לחזור לכפרם. צו זה לא קוים אך תושבי איקרית לא פנו לבית המשפט בדרישה לקיום הצו אלא הסתמכו על הבטחות הרשויות שהצו יקוים בעתיד. ב-10 בספטמבר 1951 נשלחו לתושבים צווי יציאה מנימוקים ביטחוניים, בגלל סמיכות הכפרים לגבול הלבנון. התושבים פנו לבג"ץ בדרישה לבטל את הצווים, אולם בג"ץ לא מצא פסול בצווים ודחה את ערעורם (בג"ץ 239/51 דאוד נ' ועדת הערעורים לאזורי ביטחון הגליל); התושבים ביקשו דיור חלופי ונציגי המדינה הודיעו כי באפשרות המדינה לסדר לתושבים "אמצעי קיום ודיור שאינם נופלים, אם לא עולים, על אלה שהיו להם באיקרית, וזאת לפי רצונם, עם ובלי קשר לזכויותיהם באיקרית".

באוגוסט 1953 הועברו קרקעות הכפר איקרית לרשות הפיתוח, ונרשמו על שם המדינה, בהתאם לחוק רכישת מקרקעין שחוקק באותה שנה וקבע ש"נכס, שהשר המוסמך העיד עליו שב-1.4.52 לא היה בחזקת בעליו ושימש עד לאותו מועד לצורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון ועודנו דרוש לאחד הצרכים האלה, יהיה לקניין רשות הפיתוח".

בספטמבר 1953 הופצץ הכפר בירעם על ידי כוחות הביטחון ובתיו נחרבו. בהמשך, השטח סביב בית הכנסת היהודי שוטח על ידי דחפורים ונשתל עליו דשא. במהלך השנים הוכרזו 5,000 דונם מקרקעות אלה כשמורת טבע, והשאר הוקצו ליישובים באזור. בנובמבר 1963 הוציא המפקד הצבאי צו סגירה, לפיו נאסרה הכניסה לאזור הכפר איקרית. ב-23 ביולי 1972 החליטה ממשלת ישראל שאין להחזיר את תושבי איקרית ובירעם לכפריהם, אלא יש לפצותם ולשקמם במקום מושבם באותה עת. בינואר 1973 חודש צו סגירה לאזור.

בשנת 1977 מינתה הממשלה, שבראשה עמד מנחם בגין, ועדת שרים לבחינת אפשרות החזרתם של העקורים, וזו המליצה שלא להחזירם. בתחילת שנות התשעים הוגשו הצעות חוק אחדות להחזרת העקורים לכפריהם, אך הצעות אלה לא אושרו.

בשנת 1981 עתרו תושבי איקרית ובירעם לבג"ץ בפעם השלישית (בג"ץ 141/81 ועד עקורי איקרית כפר רמה ואח' נ' ממשלת ישראל ואח'), וביקשו לבטל את צווי-הסגירה ואת הפקעת אדמותיהם. עתירה זו נדחתה מנימוקים טכניים, אך בפסק דינו כתב השופט יצחק כהן: ”אין לנו אלא להביע תקווה, שאם יחול שינוי ממשי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון, יזכו העותרים לדיון אוהד לשם פתרון הוגן של בעיה אנושית זו, התלויה בחלל עולמנו זמן כה רב.”

בנובמבר 1993 שבה הממשלה, הפעם בראשות יצחק רבין, ומינתה ועדת שרים לעניין העקורים. ב-24 בדצמבר 1995 המליצה הוועדה, בראשות שר המשפטים דוד ליבאי, על החזרת התושבים לשטח בן 1,200 דונם באזור איקרית ובירעם. המלצה זו לא הגיעה לכלל מימוש. בספטמבר 1998 הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו, בתגובה להמלצת שר המשפטים צחי הנגבי להקים שני ישובים חדשים עבור מפוני איקרית ובירעם, כי כאשר תובא ההצעה לאישור הממשלה הוא יתנגד לה.

בשנת 1997 הגישו תושבי איקרית ובירעם, עתירה נוספת לבג"ץ, בתביעה שיותר להם לשוב לכפריהם, אם על ידי ביטול ההפקעה ואם על ידי הקצאת קרקע עבורם. העותרים העלו שלוש טענות:

1. היעדר עילה ביטחונית להוצאת צווי הסגירה המונעים את כניסתם לשטח
2. החובה לקיים את ההבטחה השלטונית שניתנה להם כי יוחזרו לכפריהם
3. הלכת קרסיק על פיה כאשר קרקע מופקעת למטרה מסוימת ולא משמשת למטרה למענה הופקעה יש לבטל את ההפקעה ולהשיב את הקרקע לבעליהם

בפסק דינה של השופטת דליה דורנר היא התייחסה לטענות אלה:

1. הצווים אכן בטלים, "אלא שבאין הקצאת קרקע על ידי המדינה, גם לאחר ביטול הצווים, אין צאצאי העקורים יכולים – מן הבחינה המעשית – להתיישב בכפרים."
2. זכותה של המדינה שלא לקיים הבטחה שלטונית אם הנסיבות מחייבות זאת ולאור הצהרתו של ראש הממשלה, אריאל שרון, על סכנה שהשבת העקורים עלולה להוות תקדים בעייתי מבחינת זכות השיבה אין לכפות על המדינה קיום ההבטחה השלטונית.
3. הלכת קרסיק אינה נוגעת לעניין קרקעות שהופקעו על פי חוק רכישת מקרקעין במיוחד מכיוון שהמטרה לצרכה הן הופקעו (צורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון) שרירה וקיימת.

עם זאת, הוסיפה השופטת בסוף פסק הדין: ”כך הוא לעת הזאת, שכן סבורה אני שאותו חוב של כבוד של המדינה – כפי שכונה בדוח ועדת ליבאי – שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, נותר בעינו. ראוי הוא אפוא – אם יחול שינוי במצב המדיני – לשקול פתרון אחר שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור”.

בשנת 2022, חברת הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי טענה שהחזרת העקורים הובטחה לה על-ידי ראש הממשלה החלופי יאיר לפיד. חברת הכנסת זועבי הגישה הצעת חוק להחזרת העקורים. לפיד הכחיש שהיתה כוונה כזאת. שאדי ח'לול, ראש ועד משפחות היישוב בירעם תקף את רינאוי זועבי ואמר: "לא היה דיבור או מו"מ איתנו ואף אחד לא שאל אותנו. דיברו בשמינו ללא שום פניה אלינו ובסוף אנחנו אלה שנפגעים מהפרסום הזה. אבותינו התרחקו מכל חבר כנסת ערבי בדיוק בגלל מה שקרה אתמול .... אנחנו לא רוצים לשוב לבירעם, אנחנו רוצים להקים ישוב קהילתי לעדה שלנו, העדה המרונית, ואנחנו לא רוצים שח״כ ערבי ידבר בשמנו". לאחר הכחשת לפיד, פורסם מסמך משא ומתן מולו ובו כתובה הדרישה להקמת הישובים.

קישורים חיצוניים

• מסמך רקע לדיון בנושא: הצעת חוק החזרת תושבי בירעם ואקרית לבתיהם, התשנ"ט-1999, מרכז המחקר והמידע של הכנסת
• מסמכים בנושא איקרית וברעם, נובמבר 1951; ינואר 1952; יוני 1966, באתר "תולדוט"
• יוסף אלגזי, 53 שנים של הבטחות ממשלתיות שלא קוימו, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2001
• משה ארנס, בירעם ואיקרית עדיין מחכים, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2013

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34453442עקורי איקרית ובירעם