שושלת צ'ינג

שושלת צ'ינג
大清
דגל	סמל
ממשל
משטר	מונרכיה אבסולוטית
שפה נפוצה	סינית, מנצ'ורית, מונגולית
עיר בירה	(משנת 1644) בייג'ינג 39°54′20″N 116°23′29″E / 39.90556°N 116.39139°E
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
היסטוריה
הקמה	ייסוד שושלת ג'ין המאוחרת ושינוי שמה לצ'ינג
תאריך	1644
פירוק	מהפכת שינהאי
תאריך	1911
ישות קודמת	שושלת מינג
ישות יורשת	הרפובליקה הסינית
אוכלוסייה בעבר	383,100,000 (נכון ל־1820)
כלכלה
מטבע	יואן
שונות

שושלת צ'ינג (בסינית: 清朝; פין-יין: Qīng cháo), אשר מוכרת לעיתים כשושלת מַנצ'וּ, הייתה השושלת אשר שלטה בסין בין השנים 1644 ל-1911, והאחרונה בשושלות הקיסריות של סין. מקור השושלת בשבט מנצ'ורי בשם אַיִסִין גיוֹרוֹ, אשר יסד את אימפריית צ'ינג הגדולה במה שמוכר היום כצפון מזרח סין, והתפשט אל תוך סין ואזורים שכנים.

זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה היה שלטון ריכוזי אחד שהצליח לאחד תחתיו את המרחב הגאוגרפי המוגדר כיום כסין. תקופת שלטון השושלת נמשכה עד 1911, שנה בה ניסו להקים משטר רפובליקני במסגרת מהפכת שינהאי לאחר זמן רב של היחלשות במאה שנות ההשפלה.

היסטוריה

עליית שושלת צ'ינג

ערך מורחב – מלחמת מינג–צ'ינג

תהליך עליית שושלת צ'ינג ונפילת שושלת מינג היה ממושך, שורשיו המוקדמים ב-1600 כאשר התעצם כוחם של המאנצ'ו תחת נורהאצ'י, בנו של טקשי (塔克世) שנהרג בקרב נגד שושלת מינג. בשנת 1616 הכריז נורהאצ'י על הקמת שושלת ג'ין המאוחרת והחל את מלחמת מינג–צ'ינג בטענה כי שושלת מינג הפכה מושחתת ועל כן איבדה את מנדט השמיים. שם השושלת שונה מג'ין (זהב) לצ'ינג (בהיר, ברור) בשנת 1636 בידי הואנג טאיג'י, קיסר צ'ינג ויורשו של נורהאצ'י לסמל אחדות אתנית עם בני האן כמו גם טענה לשלטון על כל סין.

בשל ארטילריה עדיפה אשר הובלה מהאימפריה הפורטוגזית דרך מקאו הצליח צבא מינג להדוף את ההתקפות הנשנות של המאנצ'ו, בייחוד ב-1623 וב-1628. אבל צבא מינג לא הצליח להשתלט מחדש על מנצ'וריה. משנת 1629 ואילך הלך ונחלש כוחם של קיסרי מינג בשל צירוף של מרידות פנימיות וההטרדה הנמשכת של המאנצ'ו בצפון סין, שעברו לטקטיקות של פשיטות במטרה להימנע ממפגש ישיר עם צבאות מינג בשדה הקרב.

מכיוון שלא היו מסוגלים לתקוף את סין ישירות העדיפו המאנצ'ו להמתין ותוך כדי כך הם שיפרו את יכולתם הארטילרית ויצרו קשרים עם בני ברית. בני המאנצ'ו גייסו פקידי ממשלה של מינג כיועציהם האסטרטגיים. ב-1633 הם השלימו את כיבוש מונגוליה הפנימית. הישג זה אפשר להם להגדיל את צבאם על ידי צירוף לוחמים מונגוליים לדגלם, כמו כן הייתה מונגוליה הפנימית נתיב פלישה אפשרי נוסף ללב קיסרות המינג.

ב-1636 היה שליט המאנצ'ו, הואנג טאיג'י, בנו של נורהאצ'י, בטוח בעצמו מספיק על מנת להכריז על הקמת שושלת קיסרים בשם "שושלת צ'ינג". טקס ההכתרה היה בארמון בעיר מוּקְדֶן (כיום שן-יאנג) שנפלה לידי המאנצ'ו בשל בגידה ב-1621, והוא נטל לעצמו את התואר הקיסרי צ'ונגדה. בסוף 1637 הביס צבא מאנצ'ו שמנה 100,000 חיילים את קוריאה, בת הברית המסורתית של קיסרות סין. קוריאה נכבשה ושליטיה הודיעו על התכחשותם לשושלת מינג.

ב-1644 עלה לשלטון שונדז'ה שהיה בן 6, העוצר היה דודו, דוקגון.

במקביל פרץ מרד במערב המדינה והתחזק לאחר שבראשו התייצב לי דזה-צ'נג שהיה יליד שאנשי. לי דזה-צ'נג הביס את צבא האימפריה שנשלח נגדו והכריז על עצמו כקיסר בשושלת חדשה, שושלת שון. ב-26 במאי 1644 נפלה בייג'ינג כמעט ללא התנגדות לידי צבא המורדים הסינים בפיקודו של לי דזה-צ'נג, שכן רוב הצבא היה בצפון מזרח מול צבאות המאנצ'ו. הקיסר האחרון של שושלת מינג, צ'ונג־ג'ן, מכותר בעיר האסורה, החליט להפיל פור שיקבע את גורלו. הפור קבע כי האימפריה אבודה ולכן התאבד צ'ונג־ג'ן בתלייה.

זו הייתה הזדמנות שהמאנצ'ו חיכו לה. הם חצו את החומה הגדולה לאחר שמפקד צבא הגבול של מינג וו סאן-גוי פתח את השערים ב"מעבר שאנגחאי" והניסו בכוחות משותפים את ה"קיסר" לי מבייג'ינג, לאחר ששלט בה 40 יום בלבד. למרות אובדן בייג'ינג (שאת חולשתה כבירה קיסרית כבר צפה הונג וו) ומות הקיסר, לא נהרס כוחם של בני המינג לחלוטין. נאנג'ינג, פוג'יין, גואנגדונג, שאנשי ויונאן המשיכו להיות מעוזים של המינג להתנגדות לשלטון החדש. עם זאת, אובדן השלטון המרכזי גרם להופעתם של מספר טוענים לכתר מינג שלא היו מסוגלים לעבוד יחדיו. כל מוקדי התומכים בשושלת הישנה הוכנעו בסופו של דבר זה אחר זה, על ידי צבא צ'ינג, עד לשנת 1662 שבה אבדה התקווה האחרונה לשובה של שושלת מינג לשלטון עם מותו של הנסיך הטוען לכתר מינג ג'וּ יואולנג.

צ'ינג הגדולה

למשך חצי מאה לחמו המינג והצ'ינג על השלטון בסין. כוחותיה של שושלת צ'ינג הניסו את הקוזאקים אשר פשטו עליהם דרך מנצ'וריה החיצונית מטעם רוסיה הצארית ולבסוף, לאחר כיבושים נרחבים של הצ'ינג לחופי ים אוחוצק, בשנת 1689 נחתם הסכם נרצ'ינסק אשר קבע את הגבולות הסדירים עם רוסיה.

קאנגשי, קיסר סין אשר הסדיר את היחסים עם רוסיה, היה הראשון לשלוט על כל סין ולימים יקרא כקיסר הגדול ביותר בשושלת. לאחר נסיגת שרידי המינג אל טאיוואן הם הקימו שם את ממלכת טונגנינג. בשביל למנוע כל הפרעה לשלטון ולהסדיר את עליונות הצ'ינג על כלל סין, בשנות השמונים המוקדמות של המאה ה-17, קאנגשי יצא במסע לכיבוש טאיוואן ולראשונה מאז שושלת יואן, כל סין נשלטה בידי שושלת המהווה מיעוט אתני.

הודות לעובדה שעוד בתחילת דרכם הצ'ינג סיפחו את מונגוליה, לא נדרש מהם להגן בלי סוף על הגבול הצפוני של האימפריה. על כן, בהמשך שלטונו של קאנגשי ויורשיו, נכבשו שטחים נרחבים, תחילה בדרום, שם נכבשה יונאן, ומאוחר יותר בטיבט, צ'ינגהאי ושינג'יאנג, באחרונה הרוב המוסלמי הטורקי הבטיח את נאמנותו לשלטון הקיסרי באשר הוא.

קאנגשי הוסיף ליצור מילון על שמו אשר שימש כמילון המנדרינית המלא הראשון אי פעם. תחת שלטונו של הקיסר צ'יינלונג חובר הקטלוג המלא של כל העבודות החשובות של התרבות הסינית. שושלת צ'ינג גם המשיכה בהרחבת אוצר הספרות העממית ובפיתוח החקלאות תוך ייבוא גידולים חדשים מהעולם החדש דוגמת התירס. גם צמיחת האוכלוסייה המשיכה להאיץ בתקופת צ'ינג ואוכלוסיית המדינה, שבשנת 1700 מנתה 100 מיליון נפש^[^{דרוש מקור]}, הגיעה לכ-220 מיליון^[^{דרוש מקור]} בשנת 1800.

היחלשות השושלת ונפילתה

במהלך המאה ה-19 נחלשה שליטתה של שושלת צ'ינג במדינה, והשגשוג שהיה בה התפוגג. סין סבלה מרעב קשה, התפוצצות אוכלוסין וחדירה בלתי פוסקת של מדינות המערב בניסיון להשיג לעצמן השפעה במדינה. שאיפתה של בריטניה להמשיך בסחר הבלתי חוקי באופיום נתקלה בהתנגדות עזה של המשטר הקיסרי, דבר שהביא לפריצתה של מלחמת האופיום הראשונה ב-1840. סין, שהפסידה במלחמה, אולצה לבצע ויתורים כואבים ולפתוח את נמליה לסחר חפשי עם מדינות המערב. ויתוריה הטריטוריאליים של סין כללו את העברת הונג קונג לידי בריטניה ב-1842 כחלק מחוזה נאנג'ינג. בנוסף, מרד טאי פינג (1864–1851) ומרד ניאן (1868–1853), יחד עם תנועות לאומיות מוסלמיות ששאפו לעצמאות וחוזקו על ידי רוסיה, ייבשו את קופת המדינה וכמעט שהביאו לנפילת השלטון בה.

המרידות בשלטון דוכאו בעיקר על ידי כוחות המערב שבאותו הזמן עשו במדינה כבשלהם וניצלו את שווקיה ואת מערכתה הכלכלית.

לאחר שוך המהומות בשנות השישים של המאה ה-19, החלה שושלת צ'ינג לטפל בבעיות המודרניזציה במדינה על ידי ביצוע רפורמות בכל תחומי שליטתה. אבל, הקיסרית האלמנה צה שי, יחד עם גורמים שמרניים במדינה, ביצעה מעין הפיכה והדיחה את הקיסר הצעיר מהשלטון, מורידה בכך לטמיון את הרפורמות שאך החלו להתבצע. הרפורמות הצבאיות, שהושארו על כנן, היו חסרות ערך עקב השחיתות האיומה שהתפשטה בצמרת השלטון. חלק מספינות הקרב החדישות של הצבא כלל לא יכלו לירות, וזאת עקב מעילות גדולות בתקציבי בנייתן שלא השאירו די כסף לרכישת אבק שרפה. כתוצאה מכך נחלו כוחות "הצבא הסיני החדש" תבוסות משפילות הן במלחמת סין-צרפת (1885–1883) והן במלחמת סין–יפן הראשונה (1895–1894).

עם תחילת המאה ה-20 הייתה החצר הקיסרית בסין הרוסה, שחיתות הייתה בכל והאוכלוסייה גדלה בקצב בלתי נשלט. המדינה נשלטה על ידי הקיסרית צה שי, דמות שמרנית ביותר שהתנגדה לכל סוג של רפורמה. מותו של הקיסר גואנג סו יום אחד לפני מותה של הקיסרית (יש הטוענים שהוא הורעל על ידה^[^{דרוש מקור]}) הרס את הסיכוי לביסוס הנהגה אפקטיבית במדינה.

סופה של השושלת היה ב-12 בפברואר 1912, כאשר, בעקבות מהפכת שִׂינְהָאי, נאלצה הקיסרית לונגיו', אלמנת הקיסר הקודם, לוותר על כס הקיסרות בשמו של הקיסר האחרון, פּוּיִי, שהיה אז בן שש.