פטריק הילרי
 | |||||
| לידה |
2 במאי 1923 מילטאו מאלביי, מחוז קלייר | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
12 באפריל 2008 (בגיל 84) דבלין | ||||
| מדינה |
 אירלנד | ||||
| מפלגה | פיאנה פול | ||||
| בת זוג | מייב פיניגן | ||||
| |||||
פטריק ג'ון הילרי (באנגלית: Patrick John Hillery, באירית: Pádraig J. Ó hIrghile, ידוע יותר בכינוי פאדי הילרי (Paddy Hillery) ; 2 במאי 1923 – 12 באפריל 2008) היה מדינאי אירי שכיהן כנשיא אירלנד השישי בין השנים 1990-1976. הקריירה הפוליטית שלו החלה עם בחירתו בשנת 1951 כחבר הדאל אירן (הפרלמנט האירי) מטעם מפלגת פיאנה פול, תפקיד בו הוא כיהן עד 1973.[1] במהלך תקופה זו הוא שימש כשר החינוך (1965-1959), כשר התעשייה והמסחר (1966-1965), כשר העבודה (1969-1966) וכשר החוץ (1973-1969).[2] ב-1973 הוא מונה להיות נציגה של אירלנד בנציבות האירופית, תפקיד בו שימש עד בחירתו לתפקיד הנשיא ב-1976. כנשיא הוא כיהן שתי תקופות, ולמרות שהוא נתפס כנשיא נטול זוהר במידה מסוימת, ניתן לזקוף לזכותו את הבאת היציבות והכבוד לתפקיד. הוא זכה להערצה רחבה כאשר נודע שהוא עמד איתן כנגד הלחצים מצד אנשי מפלגתו, פיאנה פול, במהלך המשבר הפוליטי של 1982.
ראשית חייו
פטריק ג'ון הילרי נולד במילטאו מאלביי שבמחוז קלייר. הוא היה בנם של ג'וזף הילרי, רופא מקומי ושל אלן מקמאהון, אחות מחוזית. הוא התחנך בבית הספר המקומי ולמד בקולג' רוקוול. לאחר מכן הוא למד בקולג' של אוניברסיטת דבלין שם קיבל תואר ברפואה. עם הסמכתו ב-1947, הוא שב לעיירת הולדתו והמשיך את דרכו של אביו בעבודתו כרופא. הקריירה הרפואית שלו בשנות החמישים עמדה בסימן חברותו במועצת הבריאות הלאומית ובסימן תפקידו כרופא מחוזי. במשך כמה שנים הוא עסק גם ברפואה משפטית.
ב-1955 נשא הילרי לאישה את מייב פיניגן . יחד הם הביאו לעולם את בנם ג'ון ואת בתם ויויאן.
קריירה פוליטית
למרות שלא היה בעל זיקה פוליטית, שוכנע הילרי להציג את מועמדותו לבחירות לפרלמנט של שנת 1951 על ידי מנהיג מפלגת פיאנה פול, והטישך (ראש הממשלה) לשעבר, איימון דה ואלירה. הבחירות הסתיימו בחזרתה של המפלגה לשלטון והילרי הצליח במסע הבחירות שלו. במשך כעשור הוא נותר על הספסלים האחוריים של הפרלמנט ולאחר סיום תפקידו של דה ואלירה כראש ממשלה ב-1959 הוא הפך להיות שר בממשלה.
ראש הממשלה החדש, שון למס, הוביל תהליך של פרישתם של השרים ששירתו בממשלתו של דה ואלירה, שחלקם החלו לכהן בתפקידם עוד בממשלתו של דה ואלירה משנת 1932. בתקופת מנהיגותו של למס, מנהיגים ותיקים פינו את מקומם לדור חדש של פוליטיקאים. אחד מדור חדש זה של שרים היה הילרי שב-1959 מונה לתפקיד שר החינוך במקומו של ג'ק לינץ'.
שר בממשלה
כשר החינוך היה הילרי אחראי על חשיבה חדשנית במשרדו שעליה הושם דגש תחת מנהיגותו של למס. ב-1963 הוא נשא נאום חשוב בנוגע למדיניותו ובו הוא התווה קווים לרפורמות חינוכיות רבות שהתחוללו במהלך העשור הבא. רפורמות אלו כללו גידול באפשרויות החינוכיות עבור רבים, פתיחתם של בתי ספר מקיפים ושל מכללות טכנולוגיות אזוריות ופתיחת האפשרות לכל הסטודנטים לכל סוגי הבחינות. כשר החינוך, הניח הילרי את היסוד לעבודתם של השרים שבאו אחריו כדי לקדם את הרפורמות והיוזמות שהוא החל בהם.
ב-1965 החליף הילרי את לינץ' פעם נוספת בתפקיד שר התעשייה והמסחר. משרד זה נחשב לאחד החשובים באירלנד שהייתה אז בתנופה כלכלית. הילרי כיהן בתפקיד זה קצת יותר בשנה ואז מונה לשר העבודה הראשון של אירלנד, בתקופה בה מחלוקות בענייני תעשייה החלו לתת את אותותיהם. קיומו של משרד חדש זה היה חלומו של למס במשך כמה שנים והילרי זכה בכבוד להיות השר הראשון בתפקיד זה. להפתעת רבים מחבריו, התפטר למס מתפקיד ראש הממשלה ומנהיג המפלגה בנובמבר 1966. הילרי קיבל מלמס את ההצעה לעמוד בראש המפלגה אך זה דחה את ההצעה. היסטוריונים רבים סבורים שהילרי היה בעדיפות ראשונה להיות מנהיג המפלגה מבחינתו של למס, אך אחרים טוענים שסדר העדיפות שלו היה: ג'ק לינץ', הילרי וג'ורג' קאולי. למרות זאת לא היה הילרי מעוניין לעמוד בראשות הממשלה ובסופו של דבר ירש לינץ' את למס לאחר התמודדות על התפקיד מול קאולי. הילרי המשיך לכהן כשר העבודה עד ל-1969.
לאחר ששוב ניצחה המפלגה בבחירות של 1969, מונה הילרי להיות שר החוץ, אחד מהתפקידים היוקרתיים בממשלה. הוא זכה לחשיפה בינלאומית גבוהה, כשבאירועים שלאחר הריגתם של 14 האזרחים הבלתי חמושים על ידי הצנחנים הבריטים בדרי, אירוע הידוע בכינוי יום ראשון העקוב מדם, הוא נסע לניו יורק כדי לדרוש התערבות של האו"ם בשמירת השלום ברחובות צפון אירלנד. המסע השיג מעט מאוד מעבר למשיכת תשומת הלב העולמית למצב המחמיר בצפון אירלנד. במהלך אותה תקופה נותר הילרי אחד מבעלי בריתו הנאמנים ביותר של לינץ' במאבקו להגעה לפתרון המשבר בדרכי שלום מתוך ידיעה על סכנה לפריצת מלחמת אזרחים. למרות שהוא נחשב לפוליטיקאי נעים הליכות, הראה הילרי את עוצמתו בוועידת המפלגה של 1971, כאשר קווין בולנד, מתנגד למדיניותו של לינץ' בנוגע לצפון אירלנד, תקף בפומבי את מנהיגות המפלגה. בשעה שרבים מתומכיו של בולנד החלו להריע לו במילים "אנו רוצים את בולנד", הילרי, תפס את המיקרופון הקרוב והשיב להם: "אתם יכולים לקבל את בולנד, אך אתם לא יכולים לקבל את פיאנה פול".
בתקופת כהונתו כשר החוץ לא עסק הילרי רבות בסוגיית צפון אירלנד. ב-1972 הוא ניהל את המשא ומתן על חברותה של אירלנד בשוק האירופי המשותף, תהליך שהושלם ב-1973.
הנציבות האירופית
בעקבות הצלחתה של אירלנד להיכנס לשוק האירופי המשותף, תוגמל הילרי להיות האירי הראשון בנציבות האירופית. הוא מונה להיות סגן נשיא הנציבות והאחראי על עניינים חברתיים. בעוד שאירופה זכתה באחד מהפוליטיקאים המוכשרים והמכובדים ביותר של אירלנד, איבד ג'ק לינץ' את אחד בעלי בריתו הקרובים ואת מי שסומן להיות יורשו עם סיום תפקידו כראש ממשלה. כנציב לעניינים חברתיים, הייתה יוזמתו הפוליטית המפורסמת ביותר של הילרי לאלץ את המדינות החברות בשוק האירופי להנהיג שכר שוויוני לנשים. יחד עם זאת, ב-1976 הבהירה לו ממשלתו החדשה של ליאם קוסגרייב מטעם הקואליציה של מפלגת פינה גייל ושל מפלגת הלייבור, כי תקופת כהונתו כנציב לא תוארך. הילרי שקל לשוב לעיסוק ברפואה ואף לעבור יחד עם אשתו (גם היא רופאה) לאפריקה. אך הגורל התהפך כאשר שר ההגנה, פאדי דונגן שיגר מתקפה מילולית קשה לעברו של נשיא אירלנד, כרוואל או'דלאג, לאחר שזה האחרון העביר על פי סמכותו את נוסח הצעת החוק בנוגע להנהגת מצב חירום במדינה לעיונו של בית המשפט העליון, כדי שזה יבדוק שהצעת החוק תואמת את החוקה, לפני חתימתו. כאשר התפטר הנשיא הזועם, נכנע הילרי באי-רצון ללחץ המפלגתי להיות המועמד לתפקיד הנשיאות. הוא מונה לתפקיד ללא בחירות בהיותו המועמד היחיד ונכנס לתפקידו כנשיא אירלנד ב-3 בדצמבר 1976.
נשיא אירלנד
שיחות הטלפון לארמון הנשיאות
1982 הייתה השנה בה גדל באופן המשמעותי ביותר המוניטין של הילרי כנשיא. בינואר אותה שנה, הובסה ממשלת פינה גול – לייבור בהנהגתו של גרט פיצג'רלד בהצבעה על התקציב בפרלמנט. מאחר שהצבעה זו נחשבה להצבעת אי אמון, הגיע פיצג'ראלד לארמון הנשיאות כדי לבקש מהילרי לפזר את הפרלמנט. לפי סמכותו על פי החוקה, אם הנשיא היה מסרב לבקשתו של ראש הממשלה, היה על זה האחרון להתפטר מתפקידו. במקרה כזה, היה צ'ארלס הוהי, כמנהיג המפלגה הגדולה בפרלמנט, המועמד המועדף להיות ראש הממשלה. סדרה של שיחות טלפון (7 או 8 על פי גרסאות שונות), החלו להגיע מצדם של אישים בכירים באופוזיציה לארמון הנשיאות כדי להאיץ בהילרי לסרב לבקשתו של ראש הממשלה ובכך לאפשר להוהי להרכיב ממשלה חדשה.
הילרי התייחס ללחצים אלה כהתנהגות בלתי ראויה והורה לשלישו הצבאי לא להעביר לו שיחות ממנהיגי האופוזיציה. הוא הסתמך על נוסח החוקה בשפה האירית על פיה הנשיא ראשי להפעיל את סמכותו זו "על פי שיקול דעתו" ולא על הנוסח האנגלי על פיו הוא מפעיל את סמכותו זו "לאחר התייעצות". בחוקה מצוין במפורש שאם קיימת סתירה בין שתי הגרסאות, הגרסה האירית קובעת. בסופו של דבר נענה הילרי לבקשה ועד היום לא סירב אף נשיא לבקשה דומה.
בשנת 1990 נראה היה שכהונתו של הילרי עומדת להגיע לסיום שקט, עד אשר עלו מן העבר האירועים של 1982 ושינו לעד את ההיסטוריה של מוסד הנשיאות, של אירלנד ושל הילרי. לקראת מערכת הבחירות של אותה שנה הסתמנו שלושה מועמדים לתפקיד הנשיא: מי שכיהן אז כטנשטה (סגן ראש הממשלה), בראין לניהן ממפלגת פיאנה פול, שנראה כמועמד המבטיח ביותר, אוסטין קרי ממפלגת פינה גייל ומרי רובינסון ממפלגת הלייבור. במאי 1990 אישר לניהן בראיון כי הוא היה אחד המתקשרים לארמון הנשיאות ב-1982. הוא אישר גם כי הוהי עצמו היה גם הוא אחד המתקשרים. הריאיון פורסם בספטמבר אותה שנה וחודש לאחר מכן הכחיש לניהן את שנאמר בראיון, למרות שהוא אמר דברים מנוגדים שמונה שנים קודם לכן, שלא היה לו כל חלק בהתקשרויות שבוצעו לארמון הנשיאות. את ההכחשות הללו הוא הביע בראיון לעיתון The Irish Press התומך בפיאנה פול ובתוכנית טלוויזיה ברשת RTE 1. כאשר התברר שהוא סותר את דבריו הקודמים, נכנסו מנהלי מסע הבחירות שלו ללחץ. לאחר פרשה זו הודיעה מפלגת המיעוט שישבה בקואליציה, המפלגה הפרוגרסיבית הדמוקרטית, שאם לניהן לא יתפטר מהממשלה, הם יפרשו ממנה ויתמכו בהצעת אי-אמון של האופוזיציה ובכך יפילו את הממשלה ויגרמו לעריכת בחירות חדשות. למרות שראש הממשלה הוהי הצהיר בפומבי כי אין הוא מפעיל לחץ כלל וכלל על לניהן, "ידידו מזה שלושים שנה", למעשה הוא ניסח את מכתב ההתפטרות שלו ואילץ אותו לחתום עליו. כשלניהן סירב לעשות כן, פנה הוהי לנשיא הילרי שיפטר את לניהן על פי סמכותו החוקתית וכך אכן עשה הילרי. בשלב זה היה לניהן המועמד היחיד מטעם המפלגה והמועד להגשת מועמדויות נוספות חלף. מרי רובינסון, מועמדת מפלגת הלייבור, שניהלה מסע בחירות מוצלח, נבחרה להיות הנשיאה השביעית של אירלנד, הראשונה שנבחרה מטעם מפלגה אחרת חוץ ממפלגת פיאנה פול והאישה הראשונה בתפקיד.
כאשר נחשפה העמידה האיתנה של הילרי בלחצים שהופעלו עליו ב-1982 מצד חברי מפלגתו לשעבר, כולל חברו הקרוב לניהן, גברה הפופולריות שלו. מתקופת נשיאות שנתפשה בתחילה בציבור כצנועה ובינונית, היא הפכה להיות תקופת נשיאות שגילמה את הסטנדרטים הגבוהים ביותר של יושר. המוניטין של הילרי עלה עוד כאשר מנהיגי האופוזיציה טענו כי ראש הממשלה הוהי, ששמונה שנים קודם לכן היה מנהיג האופוזיציה, לא רק שהתקשר לארמון הנשיאות כדי להפעיל לחץ על הנשיא, אלא גם איים על שלישו הצבאי של הנשיא שהוא ידאג שהקריירה שלו תסתיים אם זה לא יעביר את השיחה לנשיא, דבר שהשליש עשה בהוראתו המפורשת של הילרי. הוהי הנזעם הכחיש את הסיפור ולניהן, בדוח שפרסם על הפרשה, טען שהוהי לא איים על הקצין, אלא רק העליב אותו. למחרת השיחה המדוברת, התקשר הילרי לראש מטה כוחות ההגנה ובתוקף תפקידו כמפקד העליון, פקד עליו שלא יאונה לקצין כל רע. עשר שנים לאחר מכן נעשה ניסיון לראיין את הקצין בראיון טלוויזיוני על התקרית, אך כקצין בשירות פעיל הוא היה מנוע מלהתראיין.
כאשר נבחר הילרי לתקופת כהונה שנייה ב-1983, הוא הפך לנשיא השלישי לאחר שון או'קלי ואיימון דה ואלירה ששירת בשתי תקופות כהונה כנשיא. הוא גם היה אחד משלושה נשיאים שנבחרו לתפקידם שלא בבחירות כלליות אלא בהסכמה של כל סיעות הפרלמנט. השניים האחרים היו דאגלס הייד וכרוואל או'דלאג. הילרי סיים את כהונתו כנשיא ב-1990 לאחר ששרת את שתי התקופות המקסימליות, כשהיושרה והמסירות שלו לתפקיד מקנים לו אהדה ציבורית. לאחר סיום תפקידו פרש הילרי מהחיים הציבוריים. יחד עם זאת הוא שב אליהם ב-2002 במהלך משאל העם השני על אמנת ניס, שתיקנה את אמנת מאסטריכט והאיץ בציבור להצביע לאישור האמנה החדשה.
פטריק הילרי מת ב-12 באפריל 2008 בביתו שבדבלין לאחר מחלה קצרה. בהסכמת משפחתו נערכה לו הלוויה ממלכתית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
| נשיאי אירלנד | ||
|---|---|---|
|
| הקודם: כרוואל או'דלאג |
נשיא אירלנד 1976-1990 |
הבאה: מרי רובינסון |
27333161פטריק הילרי