אידה ב' ולס
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה.
אידה בל ולס-ברנט (באנגלית: Ida Bell Wells-Barnett; 16 ביולי 1862 – 25 במרץ 1931), הידועה בשם אידה ב' ולס, הייתה עיתונאית אפרו-אמריקאית, עורכת עיתון, פמיניסטית, סופרג'יסטית ולוחמת זכויות שחורים בארצות הברית. היא הייתה ממקימי האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים שהוקם ב-1909.
ולס שנולדה לעבדות, ידועה בעיקר עקב מאבקה במעשי הלינץ' כלפי השחורים בארצות הברית. היא התפרסמה בזכות מאמריה הנוקבים נגד התופעה והרצאותיה בנושא בארצות הברית ובבריטניה. הרצאותיה זכו לתמיכה רבה, ותרמו להעלאת המודעות כלפי הנעשה לשחורים בארצות הברית. היא הייתה הראשונה שטענה כי מעשי הלינץ' אינם קשורים בבסיסם לעינויים של נשים לבנות על ידי אנשים שחורים כפי שהיה נהוג לטעון, אלא נבעו מאינטרסים כלכליים וגזעניים.
ביוגרפיה
.JPG)
אידה ולס נולדה ב-1862 בהולי ספרינגס (אנ'), מיסיסיפי. ולס הייתה בתם הבכורה של גיימס (ג'ים) ולס ואליזבת (ליזי) וורנטון. שניהם נולדו כעבדים, נישאו בצורה לא פורמלית כעבדים, והתחתנו רשמית, שוב לאחר ששוחררו מהעבדות[1]. אביה של אידה, היה בנו של האדון הלבן שלו. לאביו לא היו ילדים מאשתו הלבנה ("מיס פולי"). כמו בעלי עבדים רבים הייתה לו "משפחה שחורה" עם אחת השפחות שלו (פגי). ג'יימס היה בנם הבכור. לפני מותו אביו לקח את ג'יימס להולי ספרינגס על מנת להתמחות במקצוע הנגרות. בזכות המקצוע הפך ג'יימס להיות עבד "מבחוץ", הוא גר בעיר ולא עם הבעלים שלו, וכך קיבל מידה מסוימת של עצמאות, בניגוד לשאר העבדים[2].
בניגוד לאביה של ולס, אימה, אליזבת, סבלה רבות מהעבדות. היא הייתה קורבן לאחד הפשעים הנוראיים ביותר של העבדות, יחד עם שתיים מאחיותיה, היא נמכרה והופרדה ממשפחתה. כמו עבדים רבים, לאחר השחרור ניסתה אליזבת למצוא את משפחתה בווירג'יניה אך ללא הצלחה[2]. אליזבת הייתה טבחית "מפורסמת" כפי שכינתה אותה אידה, ואישה מאוד מאמינה[1].
לאחר מלחמת האזרחים נולדו לזוג עוד ארבעה בנים ושלוש בנות. לימודים היו חשובים מאוד בבית משפחת ולס. באוטוביוגרפיה שלה כתבה אידה כי
התפקיד שלנו היה ללכת לבית הספר וללמוד כל מה שאנחנו יכולים
[1]. אידה למדה בבית ספר "שו יוניברסיטי" (Shaw University) שהפך לראסט קולג' (Rust College). אימה הלכה עם הילדים לבית הספר עד שלמדה בעצמה לקרוא ויכלה לקרוא את התנ"ך. האם שהייתה הדמות הדומיננטית בגידול הילדים, לימדה אותם את מטלות הבית, לכל ילד הייתה מטלה שעליה היה אחראי[1]. אידה מספרת כי אמא חינכה אותם עם משמעת נוקשה, משמעת, שלדבריה, אף נשים משכילות לא הצליחו להשריש לילדיהם[2].
בשנת 1878 פרצה מגפת קדחת צהובה במיסיסיפי, מגפה שגבתה קורבנות רבים. 215 לבנים ו-89 שחורים נפטרו, ביניהם הוריה של אידה ולס. אידה הייתה בביקור אצל סבתה כאשר שמעה על המגפה, היא הניחה כי הוריה ואחיה עזבו לבית דודתה וכך ניצלו. אך הוריה נפטרו, בהפרש של יום זה מזו. לאחר קבלת הבשורה דאגה אידה לאחיה ואחיותיה הצעירים ורצתה לחזור להולי ספרינגס באופן מידי, אך משפחתה התעקשה שהיא תחזור רק לאחר קבלת אישור מרופא. כאשר חזרה לביתה היא גילתה שחוץ מאחות אחת כל אחיה חלו בקדחת הצהובה, אחיה התינוק אף מת מהמחלה מאוחר יותר[2].
למזלה, אביה של אידה היה חבר באיגוד "הבונים החופשיים", המשמעות לכך בקהילה השחורה הייתה שישנה ערבות הדדית, ורשת ביטחון למשפחות במקרה של אסון. לאחר מות בני הזוג ולס חברי האיגוד דנו במשמורת על הילדים, והחליטו מי יגדל את הילדים וכיצד הם יפוזרו. אך אידה, סירבה לתוכניתם להפריד בין הילדים, ואמרה שתדאג להם בעצמה אם יעזרו לה למצוא עבודה. כך בגיל שש עשרה הפכה אידה ולס מילדה לראש משפחה ומפרנסת עיקרית[2].
בשנת 1895 נישאה ולס לפרדיננד לי ברנט. ברנט היה עורך דין ומייסד העיתון "קונסרבטור", העיתון השחור הראשון בשיקגו. יחד הם המשיכו לפעול למען שוויון זכויות לשחורים. ולס וברנט הביאו לעולם ארבעה ילדים. לאחר הולדת בנם השני בשנת 1897, פרשה ולס מעבודתה בעיתון והפכה לאם במשרה מלאה ועקרת בית. היא האמינה בחשיבות נוכחות האם בבית בשנים הראשונות והמעצבות של הילדים. היא חזרה לעבודה מחוץ לבית רק כאשר בתה הצעירה הייתה בת שמונה[1].
אידה ב' ולס מתה ב-25 במרץ 1931. הלווייתה הייתה הוכחה להערכת הציבור כלפיה. הכנסייה הייתה עמוסה, אנשים עמדו בתור לראות את האישה שנלחמה רבות על זכויות השחורים. ולס-ברנט שלא קיבלה הכרה על פועלה בחייה, קיבלה כבוד רב לאחר מותה. ההכרה הראשונה הייתה בשיקגו, שם נקרא על שמה פרויקט של דיור ציבורי. ביתה הפך לאתר היסטורי, נעשה סרט דוקומנטרי על חייה, והאוטוביוגרפיה שלה פורסמה. ולס מהווה גם היום השראה לדור חדש של פמיניסטיות[2].
מורה ועיתונאית
לאחר מות הוריה, נותר לאידה ולאחיה בית אבותיהם שהושאר ללא חוב וכשלוש מאות דולר חיסכון, אך על מנת לשרוד אידה הייתה צריכה למצוא עבודה. בעצת חברי איגוד "בי ברית", החליטה אידה לחפש עבודה כמורה. היא עברה את מבחן ההסמכה וקיבלה עבודה בבית ספר במרחק של שישה מייל מהולי ספרינגס (מקום מגוריה). היא מצאה מטפלת לאחיה והגיעה חזרה הביתה רק פעם בשבוע. בביקורים הייתה מכבסת, מנקה ומבשלת לפני חזרתה לבית הספר[2].
בשנת 1882 או 1883 (אין מידע מדויק על כך) הוזמנה ולס על ידי דודתה פאני בטלר לעבור לגור בממפיס, טנסי. הדודה חשבה שכך תוכל לעזור לוולס בשמירה על אחיותיה הצעירות שעדיין היו בחסותה, בזמן שהיא מלמדת. היא הסכימה ועברה לגור בממפיס. בזמן שלמדה למבחן ההוראה של ממפיס עבדה מחוץ לטנסי[1].
בסתיו 1884 קיבלה ולס הסמכה ללמד בבתי הספר בממפיס, שם היא לימדה שבע שנים. ולס הייתה ידועה כמורה טובה, אחראית ומסורה. היא התאמצה להעניק לתלמידיה השחורים את מה שלדעתה היה הדבר החשוב ביותר עבורם: חינוך טוב. היא עצמה המשיכה ללמוד ולהתקדם ברמה האקדמית[1]. ולס לא אהבה ללמד, העבודה הייתה תובענית מדי לדעתה, ועם מעט סיפוקים רגשיים, אך היא ניסתה לעשות את עבודתה בצורה הנאמנה ביותר. לא היו לה אפשרויות פרנסה אחרות מלבד עבודות שירות נחותות, שלטענתה היא לא הייתה יכולה לעבוד בהן[2].
ללמד בממפיס הייתה משימה לא פשוטה. בבתי הספר של השחורים היו תנאים סניטריים קשים, והם היו צפופים בהרבה מבתי הספר של הלבנים. נשים שחורות רבות ראו בהוראה כדרך לתרום לקידום השחורים בארצות הברית, אך ולס רצתה לתרום בדרך אחרת. עצם היותה מורה שחורה בטנסי לימד את ולס רבות על הפוליטיקה הגזעית והגזענית. סוגיית ההשכלה הייתה מרכזית ביחסי שחורים לבנים וכללה סוגיות מרכזיות כמו אינטגרציה, אוטונומיה של שחורים, הפרדה גזעית, אלימות וזכות הצבעה. להיות מורה שחור/ה בסוף המאה ה-19 משמע להיות בלב הסערה הפוליטית[2].
בשנת 1884, הייתה ולס בדרכה לבית ספר בוודסטוק, טנסי, כאשר כרטיסן הרכבת דרש ממנה לעזוב את המחלקה הראשונה ולעבור לקרון המעשנים, האחורי, עקב צבע עורה. היא סירבה[1]. נשים שחורות רבות היו מתיישבות במחלקה ראשונה מבלי לדעת האם יוכלו להמשיך כך את הנסיעה. לעיתים הצליחו ולעיתים התבקשו לעזוב. כאשר התבקשו לעזוב עשו זאת לרוב בשקט ובנימוס. ולס נהגה אחרת. כאשר התבקשה לעזוב את הקרון, וכאשר הכרטיסן אחז בידה באלימות היא החזיקה את הכיסא, שילבה רגליים על הכיסא מולה, ונעצה את שיניה בידו. חלק מהנוסעים באו לעזור לכרטיסן וכך עזרו לו להרים אותה ולהזיז אותה מהקרון[2].
ולס עזבה את הרכבת, חזרה לטנסי, ותבעה את חברת הרכבות. התביעה עוררה הדים רבים מכיוון שהחוק אפשר קרונות נפרדים אך שווים. במקרה הזה קרון המעשנים לא היה באותה הרמה כמו הקרונות האחרים, ומכאן שהקרונות היו נפרדים אך לא שווים. בשנת 1884 זכתה ולס בבית הדין המקומי, שאף פסק שהיא תקבל חמש מאוד דולרים כפיצוי. מאוחר יותר ביטל בית המשפט העליון את ההחלטה ופסק נגד ולס[1].
תביעתה הפכה למשמעותית מאוד בחייה ולמעשה החלה את הקריירה העיתונאית שלה. בשנת 1887 התחילה ולס לכתוב בעיתון של כנסייה, מאמרה הראשון עסק בתביעתה את הרכבת. במהרה פורסם המאמר בעיתוני כנסיות נוספים ובשבועונים של שחורים. כך גילתה ולס את יכולותיה העיתונאיות[1].
ולס כתבה על נושאים שהיא עצמה הייתה טרודה בהם: תפקיד הנשים בחברה, אפליה על רקע צבא העור, מעמד, אכזבתה משתי המפלגות בארצות הברית ואכזבתה מהמנהיגות השחורה. העיתונאות הפכה לדבר שהגדיר אותה. כעיתונאית היא מעולם לא הוגדרה ככותבת "נשית", כלומר ככותבת לקהל נשי או על נושאים נשיים. ולס החלה לפרסם מאמרים בעיתון השחור הפופולרי ביותר "פרי-ספיץ" (Free-Speech). בשנת 1885 החלה לפרסם בשם איולה (Iola). היא חשבה שעל העיתונות השחורה להשמיע את הקול הסובל של הציבור השחור ולהציף כל עוולה. ולס גם כתבה מאמרים שביקרו את ההנהגה השחורה, ואת העיתונאים והעורכים השחורים על שתקפו זה את זה.
בתחילת דרכה כעיתונאית ולס לא קיבלה ולא דרשה תשלום עבור עבודתה. בשנת 1885 החלה לחשוב על עצמה כעיתונאית מקצועית והחלה לדרוש שכר. ולס הפכה לכותבת חשובה, הייתה לה היכולת להביע במילים את התסכול של השחורים, היא הפכה לכוח חשוב בעיתונות השחורה, במיוחד לאחר שהפכה לעורכת ולשותפה בבעלות של העיתון "פרי ספיץ"[2].
המערכה נגד מעשי הלינץ'
ולס הקדישה את מרבית זמנה לסוגיית המעשי הלינץ' נגד שחורים (תליה והריגה של שחורים ללא משפט על ידי גברים לבנים). את עיקר הפעילות קיימה בין השנים 1892–1900.
שינוי התודעה של ולס לגבי תופעת מעשי הלינץ' התרחש כאשר כמה מקורבנות הלינץ' היו חבריה, בלינץ' הידוע בשם "הלינץ' בממפיס" (אנ'), נמצאו בבוקר של 9 במרץ 1892 שלושה מחבריה מתים: תומאס מוס, קלוין מקדוול וויל סטוארט. השלושה היו בעלי מכולת בממפיס, שהיוותה תחרות למכולת סמוכה, בבעלות לבנים. כמה ימים לפני הלינץ' פרצה מריבה בין הצדדים (בהסתת הלבנים) ובה נפצעו שלושה גברים לבנים. כתוצאה מכך, הוחרמו על ידי המשטרה כלי נשק בקרב הקהילה השחורה וגברים שחורים נעצרו באופן שרירותי, וביניהם חבריה של ולס. העונש על פי חוק על פציעת אדם לבן לא היה מוות (בניגוד לעונש על הריגת אדם לבן), ובכל זאת ב-9 במרץ על פי "חוק הלינץ'" הלא פורמלי, הוצאו הגברים מתא הכלא, ואף על פי שלא עמדו במשפט ולא הורשעו, הם הוצאו להורג[3].
עד למקרה זה, ולס אומנם תעבה את התופעה, אך קשרה אותה לזוועות של מעשי עינוי ומעשי אלימות אחרים (ה"תירוץ" למעשי הלינץ' היה על פי רוב עינוי של נשים לבנות על ידי גברים שחורים). לאחר מעשה הלינץ' בגברים שהיא הכירה אישית ואף ראתה בהם אזרחים מובילים בממפיס, עיר שעד אז לא היו בה מעשי לינץ', נפקחו עיניה. היא הבינה כי הלינץ' איננו עונש "ספונטני" למעשה אלימות אלא פעילות טרור כלפי גזע מסוים (שחורים), וזאת על מנת להמשיך את השליטה בהם. היא הבינה שמעשי הלינץ' הם ניסיון לעצור את ההתקדמות של אפרו-אמריקאים להשתתפות פוליטית, כלכלית, וחברתית מלאה בארצות הברית[3].
תגובתה המידית ללינץ' הייתה כתיבת מאמר מערכת שבו היא קוראת לשחורים לעזוב ערים שבהן אין להם הגנה, ובהן זכויותיהם האזרחיות לא מכובדות, ולעבור לקנזס ואוקלהומה. המאמר שלה השפיע רבות והביא להגירה משמעותית של אלפי שחורים למערב (שם מצבם היה טוב יותר). בהמשך החלה ולס לאסוף נתונים על מעשי לינץ' שונים. בהשראת הנתונים שאספה, פרסמה ולס במאי 1892, מאמר מערכת פורץ דרך בעיתון "פרי ספיץ" שבו היא מעלה שאלות נוקבות על תופעת הלינץ'. במאמר היא אמרה לראשונה בצורה ברורה, כי מעשה הלינץ' נעשים ללא קשר לעינוי או תקיפת נשים לבנות. כך היא למעשה העלתה שאלה סמויה: מהי האמת? ולס רמזה לקוראים כי התשובה ברורה ופשוטה יותר ממה שרוצים שיאמינו. היא הזמינה את הקוראים לראות בעצמם את האמת הפשוטה על ידי הכרת העובדות[3].
פרסום מאמר המערכת עורר זעם רב בקרב הלבנים בממפיס ובמיוחד בקרב העיתונות המקומית הלבנה. המאמר פורסם ללא שם הכותב ולכן, כולם הניחו כי שותפה של ולס (שותף בבעלות על העיתון ובעריכה) פלמינג, הוא כותב המאמר ולא ולס עצמה. עיתונים רבים הביעו זעם על העובדה כי שחור מעז לדבר כך, ואף היו איומים מרומזים לאלימות כלפיו. משרדי העיתון גם ניזוקו, הרהיטים נהרסו, והיה איום במוות למי שיעז להוציא לאור את העיתון לאחר הריסתו. בזמן הזעם ולס הייתה בביקור בניו יורק, היא רצתה לחזור אך הובהר לה שגם היא, על אף היותה אישה תהיה בסכנה. כך עזבה ולס את ממפיס ועברה לגור בניו יורק[2].
לאחר הגעתה לניו יורק, עיתונים רבים הציעו לה לכתוב עבורם. ולס כבר סומנה כעיתונאית מבריקה. היא הצטרפה לעיתון "ניו יורק אייג" (New York Age), קיבלה מניות בבעלות העיתון ושכר עבור כתיבת מאמרים בנושאים שעינינו אותה. היא המשיכה את הכתבות בנושא הלינץ', ולמעשה מטרתה הייתה לחנך את אמריקה בנושא. היא חידדה את הטיעונים שלה, והתייחסה באומץ לעובדה כי עושי הלינץ' אינם העניים והלא משכילים, אלא אנשי העסקים המובילים. ולס הצביעה על העיתונות הלבנה והעיתונאים הלבנים כתומכים במעשי הלינץ' על ידי הצגת עובדות מסולפות ועל ידי תמיכה עקיפה בעושי הלינץ'. ולס גם הסבירה את הסיבה האמיתית ללינץ'. לטענתה הסיבה האמיתית למעשי הלינץ' הייתה השחרור מעבדות, התקדמות השחורים, וחוסר הרצון לכך בקרב האוכלוסייה הלבנה[2].
ולס החלה להרצות על נושא הלינץ' ברחבי ארצות הברית. היא הרצתה באיגוד העיתונאים, בכנס האפרו-אמריקאים, בוושינגטון ובפילדלפיה. במרכז הרצאותיה עמד מיתוס העינוי כסיבה ללינץ' והפרכתו. למרות האהדה שזכתה לה, היו גם תגובות שליליות מצד הקהילה הלבנה. העיתון "ממפיס קומרשל" (The Memphis Commercial) תקף אותה אישית, את אמינותה ומוסריותה בטענה כי היא מגייסת כספים למטרות אישיות[2]. גם בקרב הקהילה השחורה הועברה ביקורת על ולס. ולס התעקשה על היוזמות העצמאיות שלה, ולא התפשרה על דרכה, וכך הרחיקה לוחמי צדק אחרים[4].
מאמציה של ולס הצליחו. באמצע המאה ה-19 דעת הקהל בארצות הברית הייתה נגד מעשי הלינץ', הלינץ' הפך למשהו לא מקובל. ניתן לייחס שינוי זה לעבודת השכנוע של ולס בממלכה המאוחדת והשפעת ההרצאות שלה על דעת הקהל העולמית[5].
המסע בבריטניה
בין השנים 1893–1894 יצאה ולס לסבב הרצאות בבריטניה. הפעילות נגד מעשי הלינץ' לא הייתה יכולה להיות יעילה כפי שהייתה בארצות הברית, אלמלא תשומת הלב הבינלאומית. ולס הוזמנה להרצות בבריטניה על ידי איזבל מאיו וקתרין אימפרי, אקטיביסטיות סקוטית ובריטית, ששילמו עבור הנסיעה כולה. ולס ראתה בהזמנה הזדמנות לפנות לקהל לבן, ולתקשורת הבריטית, כמו כן ראתה בכך הזדמנות לעודד את היבואן הגדול ביותר של כותנה אמריקאית לגנות את שלילת זכויות השחורים, את ההפרדה הגזעית ואת הלינצ'ים[4].
ההרצאות שלה עסקו במעשי הלינץ' על הגברים השחורים בארצות הברית, על היחס לנשים וילדות שחורות. ולס השתמשה בדוגמאות רבות. הרצאותיה קיבלו סיקור תקשורתי נרחב. ולס דיברה לקהלים שלא הכירו את נושא הלינץ' בארצות הברית, או שהכירו ולא האמינו שהסיפורים יכולים להיות נכונים. הסיקור התקשורתי הראה כי יש שינוי בדעת הקהל הבריטית, וגדלה ההבנה של הציבור על התופעה. התקשורת הבריטית ציירה את ולס כגיבורת המאבק של נשים שחורות. ולס הצליחה לבסס את מעמדה כמומחית בתופעת הלינץ' כלפי שחורים בארצות הברית[4].
הזווית הנשית
לנשים שחורות בארצות הברית במאה ה-19 היה אתגר כפול. מצד אחד היו להן את האתגרים הקשורים לצבע עורן ומצד שני את האתגרים עקב היותן נשים. נשים אפרו-אמריקאיות היו מעורבות במאבק לזכות ההצבעה לנשים. הן ראו בהשגת זכות הצבעה לנשים, דרך להילחם למען המטרות שלהן כנשים שחורות, במיוחד נגד הפרדה גזעית בחוק. בין הנשים הללו הייתה אידה ולס, היא ייסדה את המועדון האפרו-אמריקאי לנשים סופרז'יסטיות הראשון בארצות הברית. למרות מעורבותן בסוגיות נשיות, הנושא המרכזי שעניין אותן היה הסוגיה האפרו-אמריקאית, ובמיוחד נושא מעשי הלינץ'[6].
נאומה של ולס "זוועות מהדרום: חוק הלינץ' ושלביו" ("Southern Horrors: Lynch Law in all its phases") היה נאום היסטורי בהקשר הנשי. בנאומה היה על ולס להפריך את הטענות כי מעשי הלינץ' נעשו כתגובה לעינוי של נשים לבנות. היה עליה להראות כי מעשי הלינץ' היו שגרתיים וברוב המקרים כלל לא היו תלונות על עינוי. בנוסף, ולס הראתה את הצביעות בטענה כי לינץ' נעשה כתגובה למעשה עינוי. היא התייחסה למצבים בהם הנפגעת היא אישה שחורה ולא לבנה, והוכיחה כי במצבים הללו לא היו מקרי לינץ', ולכן מדובר בלינץ' עקב הרצון ללינץ' בשחורים ולא מתוך רצון לשמור על נשים ועל כבודן[6].
נאומה של ולס והקשר השפיע רבות והיה מרכזי, בהצהרות, בהחלטות ובנאומים של נשים לבנות מהדרום. לדוגמה: ג'סי דניאל איימס (סופרז'יסטית) ייסדה את האגודה של נשים לבנות למען מניעת מעשי לינץ' (ASWPL - Association of Southern women for the Prevention of Lynching). מטרת האגודה הייתה למנוע מעשי לינץ' ולשכנע נשים לבנות דרומיות שהם מנוגדים לאינטרסים שלהן. הן רצו להעלות מודעות לסוגיה באמצעות הנשים הלבנות שכבר היו משוכנעות[6].
נאומה של ולס לא היה נאום "נשי". נאומים "נשיים" נחשבו נאומים מלאים בדוגמאות, לרוב מחייה האישיים של הנואמת, וללא הוכחות סטטיסטיות. בנאומים נשיים היו מטפורות ואנלוגיות רבות, ונשאלו שאלות רטוריות[2]. הנאום הנשי נחשב כלא אובייקטיבי ולא סמכותי אלא כפונה לרגש של הקהל. נאומיה של ולס היו בוטים, סמכותיים, טענותיה היו ברורות, היא דיברה כמנהיגה וכבעלת סמכות בנושא[6].
ולס זכתה לתמיכתן של נשים רבות. לאחר מאמריה בניו יורק אייג', שתי נשים (ויקטוריה מתיוס ומריטשה ליונס) החליטו כי צריך לתמוך במאמציה של ולס להילחם בתופעה. הם ארגנו פגישה עם האליטה הנשית של ניו יורק. המטרה הייתה לגייס מספיק כסף על מנת לאפשר לוולס להקים עיתון משלה. האירוע היה הצלחה מבחינת גיוס כספים ולס קיבלה 500 דולר להמשך מאמציה[2].
האירוע זכה להצלחה לא רק מהבחינה הכלכלית. נשות ניו יורק וברוקלין הקימו את מועדון הנשים השחורות הראשון, מאוחר יותר הוקמו מועדונים בערים נוספות. בנוסף, הפגישה והנאום היו תחילת סדרות הנאומים של ולס ברחבי ארצות הברית על נושא הלינץ'. בעקבות הרצאתה היא קיבלה הזמנות לנאום בפילדלפיה, דלאוור, וושינגטון, צ'סטר ופנסילבניה[1].
ראו גם
קישורים חיצוניים
מיכל לברטוב, האשה שניצבה מול אלפי לינצ'ים, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2018- נתנאל שלומוביץ, היא הקדימה את סמל המאבק בגזענות, אבל רק עכשיו איידה ב' ולס זוכה להכרה, באתר הארץ, 17 במאי 2020
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 Alfreda M. Duster, Crusade for Justice - The Autobiography of Ida B. Wells, Chicago and London: the university of Chicago press, 1970
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 Linda O. McMurry, To Keep the Waters Troubled - The Life of Ida B. Wells, N.Y & London : Oxford university press, 1998
- ^ 3.0 3.1 3.2 Ida B. Wells, Southern Horrors and Other Writings – The Anti-Lynching campaign of Ida B. Wells, 1882-1900, Boston & N.Y: Bedford books, 1997
- ^ 4.0 4.1 4.2 Teresa Zackodnik, Ida B.Wells and 'American Atrocities' in Britain, Women's Studies International Forum 28, 2005, עמ' 259-273
- ^ David Squires, Outlawry: Ida B. Wells and Lynch Law, America quarterly, 1 67, 2015, עמ' 141-163
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Karlyn Kohrs Campbella, Style and content in the rhetoric of early Afro-American feminists, Quarterly journal of speech 72, 1986, עמ' 434-445
29792449אידה ב' ולס