אור (דעת)
אור הוא מושג פילוסופי, בין השאר במחשבת ישראל ובקבלה. בהגות, מאז העת העתיקה מושאל האור, שהוא עצם חומרי, לתיאור וכינוי המושגים: דעת, נפש, הכרה ברורה, נבואה, רוחניות ואלוקות.
במחשבת היהדות
בעת העתיקה
בספר תהילים האור נמשל לטוב ולחיוב: ”אור החיים”.[1]
בימי הביניים
רבי סעדיה גאון בספרות אמונות ודעות כתב על ”האור ההוא שנקרא שכינה”.[2] רבי יהודה הלוי, ריה"ל, תיאר את תהליך קבלת הנבואה של משה רבנו כאור רוחני אשר חדר אל נפשו והוקרן כאור גשמי בפניו:
”האור המושכל אשר חל בנפשו מהנבואה, והאור המורגש אשר חל על פניו”.[3]
הרמב"ם, רבי משה בן-מימון, השתמש במונח אור, ובמשמע זה, כדי להבחין בין דרגות נבואה שונות בספרו מורה נבוכים, לגבי מדרגה נמוכה של נבואה, כתב:
”ויש מי שלא יגיע למדרגת שיאור חשכו בו בברק וכו', ואפילו האור ההוא הקטן אשר יזריח עליו גם כן אינו תדיר, אבל יציץ ויעלם”.[4]
אם בהגות הפילוסופים כגון הרמב"ם וריה"ל עסקו בדרכים להשגת האור הרוחני, הרי שבהגות המקובלים פותח מושג האור הרוחני, ושאלות מהות האור עצמו. המונח אור, במובן רוחני, פותח ושוכלל בחיבוריהם במושגים: אור אין סוף, "אור קדמון", "אור צח", "אור עליון", "אור שבעת הימים", וכן גם "אור נערב" ו"אור הגנוז". כך למשל, החכם אברהם כהן דה-הירירה התייחס בספרו שער השמיים אל נשגבותה של האלוהות מעל ומעבר להשגתו של האדם במילים:
”האור המשתלשל מאין-סוף ברוך הוא כחיה באוֹפן גדלה מעלתו ורוממתו, כי אין לאל יד יתר העלולים (הנבראים) לקבלו”.[5]
בעת החדשה
בראשית העת החדשה, התגלתה בצפת קבלת האר"י ותלמידיו; שאחד מנושאיה הוא הבריאה, ומה שקדם לה בטרם שעלתה ברצונו של ה'. תלמיד האר"י רבי חיים ויטאל אשר חי במפנה המאות ה-15 - ה-16, כתב בספרו עץ חיים, על הגדרת מהותו "אור עליון פשוט" שהוא גם "אור אינסוף":
”כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות וכו'. והוא הנקרא אור אינסוף”.[6]
בעקבות קבלת האר"י ותלמידיו, הסביר רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, איש המאה ה-18 בספרו חוקר ומקובל את האלוהות ופעולתה בעולם כאור רוחני, שיש בו סוגים שונים:
”דע שהרצון בכלל קראוהו הארה, ואין סוף (אור) קראוהו אור פשוט”.[7]
עם זאת בספרו קל"ח פתחי חכמה מדגיש הרמח"ל כי אין להבין את המושג אור כמהות פיזית, ואין המונח אלא התיאור הקרוב ביותר שניתן להעלות במחשבה, כלשונו:
ואמנם שהאלקות לא נוכל לקרא אותו כי אם הארה - זה יתאמן לך בהכרח, יען פשוט הוא שהאלקות לא תוכל לקרא אותו בשום שם או מלה. אמנם כאשר בלא מלה אי אפשר לדבר, על כן צריך לקרא אותו באיזה שם, אבל נבחר את שיוכל להיות רחוק ממנו פחות מהאחרים. האור הוא הדבר היותר הדק שבגשמים, על כן הוא פחות רחוק ממנו מהאחרים, אם כן לא נקראהו אלא הארה. ותבין שאף על פי כן, אין זאת הארה ממש כמו הארת האור הגשמי, אלא מה שנקראהו הארה לתת לו איזה שם
— קל"ח פתחי חכמה, פתח ה, א.
במאה ה-20, תפיסת האור כרוחניות בוטאה בספריו של הראי"ה קוק, וכותריהם: אורות (תרפ"א-1921), אורות התשובה (תרפ"ה-1925), אורות התורה (ת"ש 1940), אורות הקודש (תשכ"ג-תשל"ג 1973-1962).
ראו גם
לקריאה נוספת
- יעקב קלצקין, הערך: אור, אוצר המונחים הפילוספיים, א-ד, ברלין: הוצאת אשכול, תרפ"ח
הערות שוליים
- ^ ספר תהילים, פרק נ"ו, פסוק י"ד.
- ^ סעדיה גאון, אמונות ודעות, ב, ח.
- ^ יהודה הלוי, הכוזרי, א, ק"ט.
- ^ משה בן-מימון, מורה נבוכים, פתיחה.
- ^ אברהם כהן דה-הירירה, שער השמיים, ח.
- ^ חיים ויטאל, עץ חיים, שער א - היכל אדם קדמון, ענף ג'.
- ^ משה חיים לוצאטו, חוקר ומקובל.
33858210אור (דעת)