אורן יפתחאל
 | |
| אורן יפתחאל | |
| לידה | 3 בספטמבר 1956 (גיל: 67) |
|---|---|
| ענף מדעי | גאוגרפיה |
| מקום מגורים | ישראל |
| הערות | פרופסור מן המניין לגאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. |
| תרומות עיקריות | |
| הגות חברתית ומרחבית ביקורתית. חקר הגאוגרפיה החברתית, העירונית והפוליטית של מדינת ישראל ושל הרשות הפלסטינית; השלכות המדיניות הישראלית לדורותיה על יחסים אתניים וחברתיים במבט משווה. | |
אורן יפתחאל (נולד ב-3 בספטמבר 1956) הוא פרופסור מן המניין לגאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ופעיל חברתי.
ביוגרפיה
אורן יפתחאל נולד בחיפה וגדל בקיבוץ מצובה. לאחר שירות בגולני סיים את לימודיו לתואר הראשון בשנת 1983 בלימודים עירוניים בטכניון של מערב אוסטרליה בפרת', קיבל בשנת 1986 את התואר השני בתכנון עיר ואזור באוניברסיטת קרטין באוסטרליה והשלים ב-1990 את הדוקטורט בפיתוח אזורי באוניברסיטת מערב אוסטרליה ובטכניון בחיפה. בשנים 1991–1992 עשה פוסט-דוקטורט בטכניון.
עבד כמתכנן עירוני באוסטרליה ובישראל. באוסטרליה בשנות השמונים הוא כיהן כמתכנן במחלקת התכנון של העיר פרת' ועסק גם בתכנון אזורי. בשנים 1991 עד 1993 היה שותף בפרויקט התכנון הלאומי "ישראל 2020", ובאמצע שנות התשעים היה שותף להכנת תוכנית פיתוח לבאר שבע. בסוף שנות התשעים החל לעבוד עם קהילות בנגב, ובעיקר עם תושבי ערי הפיתוח ושכונות באר שבע, ולאחרונה כמתכנן ראשי במועצה האזורית לכפרים הבדווים הלא מוכרים. ב-2011 הוביל צוות משולב של המועצה הבדווית וארגון 'במקום' להכנת תוכנית הכרה ופיתוח לכפרים הבדווים כחלופה לתוכניות הממשלה.
משנת 1993 הוא פרופסור במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. כיהן כראש המחלקה בשנים 1999–2003, והקים עם ד"ר נורית אלפסי את מגמת המ.א. לתכנון עיר ואזור. ייסד עם עמיתיו במכון האמפרי את כתב העת הבינלאומי 'הגר' וערך אותו בתקופה 1999 - 2004. נמנה עם עורכי כתב העת הבינלאומי Planning Theory וכעת מכהן כחבר מערכת בשבעה כתבי עת בינלאומיים, בתחומי גאוגרפיה, מדיניות ומזרח תיכון.
הרצה וחקר באוניברסיטאות רבות בעולם ובהן באוניברסיטאות קרטין ו-RMIT שבאוסטרליה, אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, אוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, אוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, אוניברסיטת קייפטאון בדרום אפריקה, אוניברסיטת קולקטה בהודו, ואוניברסיטת ונציה באיטליה. כיהן כחבר בוועד הארצי של ארגון המתכננים הישראלי וכחבר הנהלת האגודה הגאוגרפית הישראלית.
מחקר
יפתחאל הוא מחוקרי הגאוגרפיה והתכנון הבולטים בישראל, והוא בעל מוניטין בינלאומי: הוא זכה בתריסר פרסים ומענקים אקדמיים, ובכללם מלגות מחקר מקרן פולברייט, מכון השלום בוושינגטון, המרכז ללימודי מזרח-תיכון בברקלי, המכון לחקר העיר האפריקאית בקייפטאון, והמרכז למחקר חברתי בכלכותה.[דרוש מקור] עבודותיו עוסקות במשטרי מקרקעין, תאוריות ביקורתיות של תכנון ואורבניזם, ומחקר בינלאומי משווה של יחסי מיעוט-רוב וגאוגרפיה פוליטית של משטרים.
במחקריו הוא נוקט בגישה מרחבית רב-תחומית המשלבת שדות מחקר ומדיניות מגוונים, כגון גאוגרפיה פוליטית וחברתית, לימודים אורבניים, מדע המדינה, סוציולוגיה, היסטוריה, תכנון עיר ואזור ומדיניות פיתוח וקרקע. הוא מרצה ומפרסם בבמות בינלאומיות רבות בנושאי יחסים אתניים, תמורות עירוניות ויחסי רוב-מיעוט במדינות שסועות.
כתב סדרה של מחקרים ראשוניים אשר בחנו את המניעים וההשלכות של המדיניות המרחבית הישראלית לדורותיה. הגישה המובילה בעבודותיו היא ביקורתית, השוואתית ומבנית, השואבת ממסורות גראמשיאניות, מרקסיאנות ופוסט-קולוניאליות, אם כי ייחודו הוא בגיבוש תאוריות ומושגים חדשניים והכנסתם לשיח המחקרי והציבורי. יפתחאל טוען שיש להבין את ישראל כמדינה 'אתנוקרטית' המקדמת פרויקט אתני מרחבי, דמוגרפי ופוליטי, תוך התפשטות קולוניאלית (חיצונית ופנימית). עם זאת, הוא מזהה סוג מובחן בקשר לציונות - 'קולוניאליזם של פליטים', השואב חלק מכוחו וצדקתו מעברם הטראגי של היהודים ומזכות היהודים להגדרה עצמית שהוכרה במשפט העמים. יפתחאל משווה את ישראל למדינות כגון אוסטרליה וקנדה של המאה ה-19, סרביה, צפון אירלנד (עד הסכם השלום), מלזיה, סרי לנקה, קפריסין, אסטוניה ולטביה. על בסיס מחקרים אלה פיתח את המושג 'אתנוקרטיה' תוך גיבוש תאוריה חדשנית, כדי לתאר את אופיו של המשטר הישראלי ומשטרים דומים במדינות בעלות שליטה אתנו-לאומית חזקה. משטרים אלה, כך הוא טוען, משלבים פתיחות מסוימת ומסגרת מעין ליברלית עם דפוסים מבניים של שליטה ודיכוי אתניים, והם מהווים בסיס לריבוד אתנו-מעמדי ולאי-יציבות משטרית.
בסדרת מחקריו האחרונים התמקד בפיתוח תאוריה חדשה של "המרחב האפור", המציין את התרחבות התופעה של פיתוח ואוכלוסיות לא מוסדרות, שאינם מוכללים או מודרים לחלוטין. מרחבים אפורים מהווים מרכיב הולך וגדל של המרחב והחברה העירונית בכלל, בעקבות הגלובליזציה המואצת, ובארץ ישראל בפרט. יפתחאל מאפיין את יישובי הבדווים הלא מוכרים סביב באר שבע ואת שכונות המסתתנים בתל אביב כ'מרחבים אפורים', המקרבים את העיר הישראלית לשכנותיה במזרח התיכון ובעולם המתפתח.
יפתחאל היה מהראשונים שקשרו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני עם הריבוד החברתי-עדתי בישראל, ובמיוחד עם שוליותם ההיסטורית של המזרחיים ועם היחסים המורכבים בין אורתודוקסים, מסורתיים וחילונים. הוא ניתח גם במחקריו לעומק את התמורות בגיוס הפוליטי הפלסטיני, ואת הרדיקליזציה, ההדתה, הטרור והפיצול בתנועה הלאומית הפלסטינית. לאחרונה תיאר את המצב הישראלי-פלסטיני כנתון בתהליך של 'אפרטהייד זוחל', בו הסדרי השלטון הנפרדים ולא שווים הנהוגים ביהודה ושומרון, ממוסדים לאיטם, מתקבעים, ומקרינים את השפעתם על המרחב הישראלי/פלסטיני כולו. מול מגמה זו, יפתחאל הציע להקים קונפדרציה של ישראל ומדינה פלסטינית עם ירושלים כמחוז אוטונומי, כתשתית הטובה ביותר לדעתו למימוש ארוך טווח של זכות ההגדרה העצמית של היהודים והפלסטינים, וכמתווה לשלום מדיני. מסגרת זו תאפשר לדידו פיתוח נורמות של דו-לאומיות ורב-תרבותיות ברמות מדיניות, אזוריות ועירוניות, כמסגרת לפיוס ארוך טווח בין העמים והקהילות במרחב.
פעילות ציבורית
יפתחאל הוא אף פעיל חברתי ופוליטי. הוא מכהן כחבר הנהלת מרכז אדווה לשוויון והוא חבר הנהלה מקים של ארגון השלום הישראלי-פלסטיני הבינלאומי FFIPP, ויועץ לארגונים חברתיים בהם הקשת הדמוקרטית המזרחית, פורום ערי הפיתוח, קואליציית הדיור, והמועצה האזורית לכפרים הבדווים הלא מוכרים; היה יו"ר הנהלת ארגון "בצלם" וחבר הנהלה במשך שבע שנים.
מפרסם מאמרי דעות בעיתונות היומית, ונטל חלק במאבקים רבים בנושאי כלכלה ושלום. היה מעורב במספר ארגונים לקידום השוויון בין יהודים וערבים וסיום הכיבוש, כמו גם קידום "צדק חלוקתי" בחברה היהודית. יפתחאל היה עד מומחה בעתירות מרכזיות לבג"ץ של האגודה לזכויות האזרח וארגוני זכויות נוספים בין השאר בבג"ץ קעדאן, בבג"ץ הקשת הדמוקרטית המזרחית נגד הפרטת הקרקעות, עתירת הכפרים הבדווים הלא מוכרים (האגודה לזכויות האזרח ואח' נגד מינהל התכנון) ועתירות כנגד חוק הנכבה וחוק ועדות הקבלה. בקיץ 2011 לקח חלק פעיל בסיוע למחאת האוהלים, במיוחד במאהל באר שבע והדרום, ועמד יחד עם ד"ר קדר בראש צוות הקרקעות והצדק המרחבי, בוועדת המומחים 'ספיבק-יונה'. המלצותיה נכללו בספר 'אפשר גם אחרת' שפורסם ב-2013.
בשנת 2010 קיבל את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג, המוענק מדי שנה על ידי האגודה לזכויות האזרח על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל.
על חוות דעת שמסר בעניין היישוב הבדואי הבלתי מוכר אל-עראקיב נמתחה ביקורת בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון.[1]
פרסומיו
עבודותיו המדעיות של יפתחאל פורסמו בלמעלה מ-100 מאמרים בשש שפות. חלק גדול של פרסומיו עוסק ביחסי ישראל והפלסטינים, וחלקים אחרים בתאוריות חברתיות-מרחביות, תכנון עירוני וגאוגרפיה פוליטית. ספרים ומונוגראפיות שפרסם כוללים:
- (אי)צדק ילידי – זכויות, מרחב ופוליטיזציה של הבדווים, (עורך שותף עם א. אמארה וא. אבו סעד) קאמברידג', הוצאת הרווארד (אנגלית) 2013.
- עיון מחודש 'בהלכת הנגב המת' - זכויות קניין במרחב הבדווי (עם סנדי קדר ואחמד אמארה), 2012
- מסמכי החזון – סדר חדש לישראל? (עורך שותף עם א. ג'אנם) גיליון מיוחד של חברה ומדינה, אונ' חיפה, 2010.
- אתנוקרטיה: קרקע ופוליטיקת זהות בישראל/פלסטין, פילדלפיה, אונ' פנסילבניה (אנגלית) 2006.
- מולדת/מקדונלד'ס. מגמות בעיצוב המרחב והתרבות בישראל (עם א. רם וב. רודד), מרכז הנגב לפיתוח אזורי, 2004.
- ישראלים בעימות: הגמוניה ואתגריה (עורך-שותף), סאסקס, אונ' סאסקס, אנגליה (אנגלית) 2004
- כוחו של תכנון: מרחבי שליטה ותמורה, האג, קלוור (אנגלית) 2001.
- אתנוקרטיה ועולמקומיות: גישות חדשות לחברה הישראלית (עם א. רם), מרכז הנגב לפיתוח אזורי, 1999.
- ספר ופריפריה אתנית (עם א. מאיר), בולדר: הוצ' ווסטויו. (אנגלית) 1997.
- תכנון כשליטה: מדיניות והתנגדות בחברות מפוצלות, אוקספורד, פרגמון (אנגלית), 1996.
- קרקעות, תכנון ואי-שוויון: חלוקת המרחב בין יהודים וערבים בישראל. תל אביב, מרכז אדוה, 2000.
- מדיניות וזהות בערי הפיתוח: השפעת התכנון והפיתוח על יוצאי צפון אפריקה, 1998-1952 (עם ארז צפדיה). באר שבע, מרכז הנגב לפיתוח אזורי, 1999.
- שומרים על הכרם: מג'ד אל-כרום כמשל. המרכז לחקר החברה הערבית בישראל, ון-ליר, 1997.
- המחקר על המיעוט הערבי בישראל ויחסיו עם הרוב היהודי: סקירה וניתוח. גבעת חביבה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ע"א 4220/12 סלימאן מחמד אלעוקבי ואחרים נ' מדינת ישראל, ניתן ב-15 במאי 2015
