אוסטרליה במלחמת הבורים
 | |
 | |
| רובאים רכובים מאוסטרליה הדרומית באימון באדלייד | |
| צד בעימות | חלק מהאימפריה הבריטית |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 10 באוקטובר 1899 |
| העילה למלחמה | הכרזת המלחמה של בריטניה על הבורים |
| תאריך סיום העימות | 31 במאי 1902 |
| אירועי הסיום | חתימת הסכם ווריניגינג |
| ראש המדינה |
ויקטוריה (עד 1901) אדוארד השביעי (מ-1901) |
| ראש המדינה בפועל | אדמונד ברטון (מ-1901, לפני כן מושלי המושבות השונים) |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 3,788,123 (1901) |
| נתוני הצבא | |
|
כוחות מטעם המושבות (עד 1901) צבא אוסטרליה (מ-1901) | כ-16,000 איש (בכל המלחמה) |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש |
251 הרוגים 267 מתים ממחלות 735 פצועים 43 נעדרים |
השתתפותה של אוסטרליה במלחמת הבורים הייתה מורכבת וכללה תקופה בה השתתפו בלחימה שש מושבות עצמאיות, ששלחו כוחות צבאיים עצמאיים מטעם כל אחת מהן, ולאחר איחוד אוסטרליה, שהתרחש במהלך המלחמה, לחם מטעם אוסטרליה צבאה המאוחד, צבא אוסטרליה.
לקראת סוף המאה ה-19, הוביל עימות מתמשך והדרגתי בין האימפריה הבריטית לבין הרפובליקות הבוריות בדרום אפריקה, לפריצתה של מלחמת הבורים, שהתנהלה החל מ-11 באוקטובר 1899 ועד 31 במאי 1902. בהבעת תמיכה כלפי האימפריה, הציעו הממשלות של המושבות העצמאיות של קנדה, ניו זילנד, נאטאל, מושבת הכף ושש המושבות האוסטרליות, את שליחתם של כוחות צבאיים שישתתפו בעימות. חילות המשלוח של המושבות האוסטרליות, שמנו מעל 16,000 איש, היו התרומה הגדולה ביותר למאמצי הלחימה, בהשוואה לאלה מכל רחבי האימפריה הבריטית ו-7,000 אוסטרלים נוספים שירתו בצבאות של מדינות אחרות או ביחידות בלתי סדירות. לפחות 60 נשים אוסטרליות שירתו גם הן במלחמה כאחיות.
רקע
בריטניה הגדולה השיגה שליטה על חלקה הדרומי של יבשת אפריקה במהלך המלחמות הנפוליאוניות. ב-1652 בנתה חברת הודו המזרחית ההולנדית את ההתיישבות הראשונה באזור כף התקווה הטובה וסיפחה את דרום אפריקה לשטחי האימפריה ההולנדית. ב-1795 פלשה צרפת המהפכנית אל הרפובליקה ההולנדית, כבשה אותה והקימה בה מדינת בובות שהייתה ידועה בשם הרפובליקה הבטאווית. כל המושבות לשעבר של הרפובליקה ההולנדית עברו לשליטתה של הרפובליקה הבטאווית, שהייתה בעלת ברית של צרפת, אויבתה של בריטניה במלחמות המהפכה הצרפתית.
בהבינה את חשיבותו האסטרטגית של אזור הכף לשליטה בימים ולגישה להודו ולמזרח הרחוק, תקפה בריטניה את מעוזה של הרפובליקה הבטאווית בכף התקווה הטובה. הניצחון הבריטי בקרב זה הוביל להקמתה של מושבת הכף. אף על פי שלזמן קצר הוחזרה המושבה לרפובליקה הבאטווית ב-1803, על פי חוזה אמיין, חידוש מעשי האיבה גרם לבריטניה לקבל מחדש את השליטה על המושבה ב-1806. בעקבות זאת מוסד באופן קבוע השלטון הבריטי במושבת הכף.
עקב חוסר שביעות רצונם מהשלטון הבריטי, ייסדו המתיישבים ההולנדים בדרום אפריקה, שנודעו בשם בורים והיגרו לאזורים הצפוניים יותר, את הרפובליקה הדרום אפריקאית (רפובליקת טרנסוואל), את נאטל ואת מדינת אורנג' החופשית. האינטרסים האימפריאליים והמסחריים של בריטניה פגעו בהדרגה ברפובליקות הבוריות, שדחו את ההשפעה הבריטית על ענייניהן. רוב שטחה של נאטל סופח על ידי הבריטים ב-1843 ואף על פי שבאופן רשמי הכירה ממשלת בריטניה בשנות החמישים של המאה ה-19 בשתי הרפובליקות הבוריות שנותרו, היא סיפחה את טרנסוואל ב-1877. לאחר שהם מאסו בתוקפנות הבריטית כלפיהם, החליטו הבורים להכות בחזרה, וגרמו לפרוץ מלחמת הבורים הראשונה. מלחמה זו התנהלה החל מה-16 בדצמבר 1880 ועד ה-23 במרץ 1881 והיא הייתה חוויה משפילה עבור הבריטים שספגו תבוסה קשה בקרב גבעת מג'ובה ב-27 בפברואר 1881 ונאלצו לחתום על אמנת פרטוריה, שהעניקה הכרה לממשל העצמי של הרפובליקה הדרום אפריקאית תחת הסוזרניות להלכה של בריטניה.
שש שנים בלבד לאחר מכן, ב-1886, התגלו מרבצי זהב ברפובליקה, ושטף גדול של מחפשי זהב בריטים (שהבורים כינו אותם בשם Uitlander – זרים), גרם בהדרגה לעימות עם הבורים. מה שהחל כבעיה פנימית של הרפובליקה הדרום אפריקאית, הפך במהרה לבעיה בינלאומית, שכן בריטניה שאפה להגן על הזכויות של אזרחיה בתחומי הרפובליקה הדרום אפריקאית ואף להרחיב אותן. בריטניה יצאה בלתי מרוצה מתוצאות מלחמת הבורים הראשונה ושאפה לשקם את השפעתה על טרנסוואל.
תחת התירוץ של משא ומתן על זכויותיהם של "הזרים", שאפה בריטניה להשיג שליטה על תעשיית הזהב והיהלומים ודרשה זיכיון, דרישה שהיא ידעה מראש שלא תתקבל על דעתם של הבורים. כאשר המשא ומתן הגיע למבוי סתום, הוציא שר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברליין, אולטימטום לרפובליקה הדרום אפריקאית. בהבינו שמלחמה היא בלתי נמנעת, נתן נשיא הרפובליקה, פול קרוגר, לבריטניה 48 שעות להסיג את כוחותיה מגבולות מדינתו. לאחר שהבריטים לא נענו לדרישה זו, הכריזה הרפובליקה הדרום אפריקאית, יחד עם בעלות בריתה, מדינת אורנג' החופשית וטרנסוואל, מלחמה על בריטניה והחלה בשיגור מתקפות מנע אל השטחים בשליטת הבריטים.
פרוץ המלחמה
כוח בורי, שרובו הורכב מחוואים מתנדבים, הוקם כחיל רגלים רכוב, שחומש בעיקר ברובים תוצרת גרמניה מסוג מאוזר. יעילותו ועליונותו של נשק זה כנגד הלי-מטפורד והלי אנפילד הבריטים, הובילה לפיתוחו של מודל 1913 של האנפילד ולשדרוגו של הלי אנפילד לסימן 3, שיהפוך להיות הנשק הקבוע של רוב צבאות האימפריה הבריטית במלחמת העולם הראשונה. כוחות רגלים אלו שהייתה להם יכולת ניידות גבוהה היוו את הבסיס לקומנדו הבורי, שהייתה היחידה הצבאית העיקרית שלהם.
עם פרוץ מעשי האיבה, לא היה כלי הנשק העדיף של הבורים היתרון היחידי שלהם. הכוחות הבריטים בדרום אפריקה כללו עדיין בעיקר רק כוחות רגלים, בעוד שרוב הבורים היו רוכבי סוס מיומנים, שעשו שימוש טוב ביתרון הניידות שלהם. בהבינם שהעסקה ממושכת של הבריטים בקרבות שקיומם יוסכם בין הצדדים מראש, בהם הכוחות הבריטים יוכלו להפיק תועלת מהעליונות המספרית שלהם, תגרום עד מהרה לתבוסה והם אימצו טקטיקת גרילה של התקפות "פגע וברח", חטיפת אנשים ושיבוש דרכי האספקה.
בתחילה תקפו הבורים בקרב קרייפן ב-12 באוקטובר 1899. מאוחר בלילה, רכבו 800 לוחמי קומנדו דרומה למושבת הכף, תקפו את חיל המצב הבריטי בקרייפן, חיבלו בקו הרכבת וניתקו את קווי הטלגרף. אף על פי שהבריטים בלמו את התקדמותם של הבורים בשני קרבות שהתנהלו שבוע לאחר מכן, המשיכו הבורים להתקדם דרומה, הטילו מצור על ליידיסמית' והתקדמו לכוון מפקינג וקימברלי.
כאשר הציבו הבורים תותחי מצור סבי לליידיסמית', ניסה המפקד הבריטי של חיל המצב שם, סר ג'ורג' סטיוארט וייט, לצאת בראש כוח פרשים כנגד עמדות התותחים הבוריות, אך ההתקפה הייתה הרת אסון והמצור נמשך כששני הצדדים מנסים לחזק את עמדותיהם.
הגעת האוסטרלים
מעורבותם של אנשי המושבות האוסטרליות במלחמת הבורים הייתה מורכבת. כוחות אלו כללו את חילות המשלוח הרשמיים שנשלחו על ידי כל אחת מהממשלות של המושבות, אוסטרלים שכבר היו בדרום אפריקה, עבדו ככורי זהב והתגייסו לרגימנטים הבריטיים של מושבת הכף, אוסטרלים שמצאו דרך משל עצמם להשתתף במלחמה ואחרים שחברו להקים באופן פרטי יחידות צבאיות. לאחר איחוד אוסטרליה, אורגנו מחדש הכוחות הנפרדים של המושבות לחיל משלוח פדרלי אחד. אף על פי שהיו במיעוט, חלק מהאוסטרלים היו אנטי-אימפריאליסטים ותמכו בעניינם של הבורים. על אף שמספרם לא ברור, ידוע שכמה אוסטרלים, כמו ארתור לינץ', השתתפו במלחמה לצדם של הבורים. עם פרוץ המלחמה, ביקשה בתחילה ממשלת בריטניה לגייס כוחות מניו סאות' ויילס, שבהזדמנות קודמת שלחה את "נושאי הרומח המלכותיים הראשונים של ניו סאות' ויילס" (1st Royal New South Wales Lancers), ששרתו במלחמה המהדית בסודאן. אף על פי שהם היו חמושים ברובים, לא השתתפו אנשיה של יחידה זו בקרבות במלחמה כשהם עושים שימוש ברומחים שלהם יותר מפעם אחת.
עם התקדמות התוכניות, ועם התגברות הצורך לגייס כוחות גדולים יותר, הועברה בקשה מממשלת בריטניה לכל המושבות. משרד המלחמה יזם תוכנית לגיוס שתי יחידות של 125 איש מכל אחת מהמושבות של ניו סאות' ויילס וויקטוריה ויחידה אחת בגודל זהה מכל אחת מהמושבות של קווינסלנד, אוסטרליה הדרומית, טסמניה ואוסטרליה המערבית, שכל אחת מהן תסופח ליחידה בריטית נפרדת. כל אחת ממשלות המושבות התמודדה עם ויכוח בפרלמנט שלה על הסיוע שיש להגיש לבריטניה. אף על פי שהיו מרכיבים שהתנגדו לכך בכל הממשלות, בסף הכך הייתה תמיכה כללית בכל אחת מהמושבות.
בריטניה הבינה את התועלת שבהגעתם של הכוחות מהמושבות האוסטרליות. האקלים והגאוגרפיה של דרום אפריקה ושל אוסטרליה היו די דומים אלה לאלה ורוב החיילים האוסטרלים, שהיו מיומנים כרגלים רכובים, התאימו לפעולה בשטח הלחימה. בריטניה הבינה גם עד מהרה את הצורך ברוכבים נוספים, שכן הבורים פעלו ברמה גדולה של ניידות לאורכם ולרוחבם של שטחי העשב הדרום אפריקאים. באותה עת, גויסו רוב הכוחות הבריטים מאזורים עירוניים ואף על פי שמיומנותם כחיילים לא הייתה מוטלת בספק, לא הייתה להם את הגישה הטבעית לסוסים ואת ההתחברות לטבע כמו שהיו לאוסטרלים, שרבים מהם הגיעו מסביבה כפרית.
תרומתם של האוסטרלים למאמץ המלחמתי הבריטי התחלקה לכמה שלבים. השלב הראשון היה שיגורם של חילות המשלוח ששלחה כל אחת מממשלות המושבות כתגובה לפרוץ המלחמה. אף על פי שמעשי האיבה החלו רק ב-10 באוקטובר 1899, היחידה הראשונה של נושאי הרומח של ניו סאות' ויילס הגיעה לקייפטאון ב-2 בנובמבר והצטרפה לכוח הבריטי שקובץ תחת פיקודו של גנרל סר רדוורס בולר. נושאי הרומח אומנו באנגליה באותה עת ועד מהרה הם נשלחו לדרום אפריקה מרגע שהתקבלה ההסכמה מממשלת ניו סאות' ויילס.
ב-22 בנובמבר ביצעו כבר נושאי הרומח סיורים וזמן קצר לאחר מכן הם הותקפו ליד בלמונט, שם הם אילצו את תוקפיהם לסגת לאחר שאלה גרמו להם לאבדות כבדות. נושאי הרומח של ניו סאות' ויילס נקראו שוב לפעולה בקרב נהר מודר, שם יחד עם הטור הבריטי בפיקודו של הלורד מטהאון, הם ניסו להסיר את המצור על קימברלי. אף על פי שהם אילצו את הבורים לסגת, ספגו הבריטים אבדות כבדות בניסיון זה, וגם הם נאלצו לסגת ואפשרו לבורים לבסס את עצמם מחדש בחפירותיהם.
מאחר שהדרך שהיה עליהם לעבור הייתה הקצרה ביותר, הגיעו הכוחות מאוסטרליה המערבית, שכללו כוח חיל רגלים רכוב, באמצע נובמבר, והם היו לכוח הראשון שהגיע ישירות מאוסטרליה ועד מהרה הם נשלחו לנטאל. ב-26 בנובמבר, הגיעו לקייפטאון כוחות חיל הרגלים הראשונים מאוסטרליה הדרומית, מטסמניה, מויקטוריה ומאוסטרליה המערבית ואף על פי שלכל אחד מהכוחות היה פיקוד משל עצמו, מסיבות מנהליות הם כונו "הרגימנט האוסטרלי הראשון" (1st Australian Regiment) והם הוכפפו לפיקודו העליון של מייג'ור גנרל סר ג'ון הווד. חיל הרגלים הרכוב הראשון של קווינסלנד הצטרף לכוחות באמצע דצמבר. עוד יחידת חיל רגלים רכובה מניו סאות' ויילס הגיעה גם היא בדצמבר. אף על פי שמה של יחידה זו, רוב אנשיה לא הגיעו מהמושבה, אך לימים היא הפכה להיות הגרעין של היחידה הראשונה של הפרשים האוסטרלים הקלים. הווד הורה לכוח המשולב לרכב צפונה לכוון נהר אורנג', שם הם חברו לכוח שניסה להסיר את המצור מעל קימברלי בפיקודו של לורד מטהאון.
אף על פי שהם כבר היו במושבת הכף באותה עת, אף אחד מהיחידות האוסטרליות לא הייתה מעורבת ב"שבוע השחור" שבין ה-10 ל-17 בדצמבר, שבו נחלה בריטניה שלוש תבוסות רצופות בקרב סטורמברג, בקרב מגרספונטיין ובקרב קולנסו. הבורים ידעו שכוחות האימפריה יישלחו לתגבר את העמדות הבריטיות, ולפיכך שאפו להכות אותם במהירות.
באמצע דצמבר, הגיעו ישירות מאוסטרליה שני הכוחות הראשונים של הרובאים הרכובים של ניו סאות' ויילס והכוח הראשון של חיל הרגלים הרכוב של קווינסלנד.
הגששים האבוריג'ינים
במהלך מלחמת הבורים, עקב בקשה אישית של הלורד קיצ'נר, נשלחו כ-50 גששים אבוריג'ינים לדרום אפריקה לשרת עם הכוחות הבריטים כנגד הבורים. החלק שהם לקחו במלחמה פורט בספר "הגששים השחורים של בלומפונטיין" (The Black Trackers of Bloemfontein), שנכתב על ידי ההיסטוריון האבוריג'יני, דייוויד הגונסון.
עם זאת, על פי אתרי אינטרנט היסטוריים אבוריג'ינים, המספר המדויק של הגששים ששירתו במלחמה לא ידוע וקיימים מעט מאד פרטים אודותם, אף על פי שקיימים קטעי מידע קצרים עליהם. בחודשים שלפני הגעת חיל המשלוח הפדרלי ב-18 בפברואר 1902, פורסם מאמר קצר בעיתון The Queenslander, ב-25 בינואר, שבו צויין ש"מספר האנשים שהתגייסו לחיל המשלוח הפדרלי הוא 212. שני גששים שחורים, דייוויס ופ. קינג, נכללו בכוח זה". חיל המשלוח הפליג ב-18 בפברואר וחודש לאחר מכן, הופיעה תמונה בעיתון Town and Country Journal שבה הופיעו שני הגששים הללו.
על פי דייל קרווין, עמית מחקר ממוצא אבוריג'יני באוניברסיטת גריפית' שבקווינסלנד, המחסור במידע על גששים אלה מעיד גם על חוסר וודאות אם הם בכלל שבו לאוסטרליה לאחר המלחמה. הוא טען שעם תום המלחמה ב-1902, כאשר שבו חילות המשלוח האוסטרליים הבייתה, לא הותר לגששים לשוב לאוסטרליה על פי מדיניות אוסטרליה הלבנה.
מתקפות הנגד
תחילתה של שנת 1900 עמדה בסימן שליחתו של חיל המשלוח האוסטרלי הראשון לצפון מושבת הכף. השנה החדשה החלה באופן דומה לזו שקדמה לה והבריטים נחלו תבוסה נוספת בקרב ספיון קופ שהתנהל ב-23 וב-24 בינואר והוסיף למפלות של השבוע השחור. למרות תבוסה זו, זרמו תגבורות הן מבריטניה והן מרחבי האימפריה. בפברואר הגיעו הרובאים הרכובים הראשונים של ניו סאות' ויילס, צוות רפואי מניו סאות' ויילס, והרובאים הרכובים השניים של ויקטוריה ובמרץ הגיעו הרגלים הרכובים השניים של קווינסלנד. כל היחידות האוסטרליות הללו קובצו על ידי הלורד רוברטס, שהחליף את הגנרל בולר בינואר, בעקבות חוסר שביעות רצון בנוגע למנהיגותו במהלך ההפסדים העגומים בדצמבר.
רוברטס הוצב לפקד על כוח בגודל של חמש דיוויזיות של תגבורות שנשלחו כדי לשגר התקפת נגד על מדינת אורנג' החופשית. באמצע פברואר, מנה הכוח שבפיקודו יותר מ-180,000 איש, חיל המשלוח הבריטי הגדול ביותר שנשלח מעבר לים עד לאותה עת. על פי תוכניתו המקורית היה אמור טור בפיקודו לנהל מתקפה לכוון צפון לאורך מסילת הברזל ממושבת הכף לבלומפונטיין, ולתוך פרטוריה. כאשר הם התקדמו צפונה, הם גילו את הכוחות הנצורים בליידיסמית'. עם הבנת המצב בעיר הנצורה, פיצל רוברטס את הכוח שלו לכמה ראשים כדי שיתמודדו עם המצור. הכוח הראשון, בפיקודו של ג'ון פרנץ', כלל בעיקר כוחות פרשים וכן את נושאי הרומחים של ניו סאות' ויילס, את הרגלים הרכובים של קווינסלנד ואת כוחות הרפואה של ניו סאות' ויילס.
הניצחון הבריטי בנהר מודר, אפשר סוף סוף הקלה בקימברלי והתנהל מרדף לאחר הבורים הנסוגים והם הוכו בקרב פארדברג שהתנהל בין ה-18 ל-27 בפברואר 1900. הרובאים הרכובים של ניו סאות' ויילס וחיל הרגלים הרכוב הראשון של קווינסלנד, לקחו שניהם חלק בקרב זה, כשהרובאים מניו סאות' ויילס הצליחו ללכוד את הגנרל הבורי, פיט קרונייה. לכידתו גרמה לירידה חדה במורל של הבורים עד לסוף המלחמה. הכוח הבריטי הצליח להסיר את המצור על ליידיסמית' ב-28 בפברואר ונכנס לבלומפונטיין ב-13 במרץ. למרות התבוסות הכבדות והמחלות שמהם הם סבלו, המשיכו הבריטים להתקדם לכוון פרטוריה.
הגל השני של היחידות שיצאו מהמושבות האוסטרליות החל להגיע באפריל. גל זה כלל בעיקר כוחות שאנשיהם היו "אנשי הערבות" (Bushmen). יחידות אלו הוקמו באופן מיוחד ואנשיהם גויסו מקרב מגוון רחב של מקומות באוסטרליה ומימונם הגיע מאיסוף כספים מידי הציבור או מאזרחים אמידים שרצו לתרום למאמץ המלחמתי. יחידות אלה היו גם הן יחידות של חיל רגלים רכוב וכוח האדם שלהם כלל אנשים עם מיומנות טבעית לרכיבה על סוסים, שימוש בנשק ויכולת הישרדות בשטחי הפרא, כדי שיהוו משקל נגד למיומנויותיהם של אנשי הקומנדו הבורים. באפריל הגיעו יחידות כאלה מכל המושבות האוסטרליות והם הופנו לכוון רודזיה.
במאי כבר מנו כל חילות המשלוח האוסטרלים מעל 3,000 איש והם היו מעורבים בחלק העיקרי של הלחימה, כולל בדרייפונטיין ובשחרור המצור על מפיקנג ב-17 במאי, אירוע שבזכותו נערכו חגיגות ברחובות לונדון. גל שלישי של חילות משלוח מהמושבות האוסטרליות היה "אנשי הערבות האימפריאליים" (Imperial Bushmen), שהיו זהים לקודמיהם במבנה שלהם ובשיטת גיוסם, למעט העובדה שהם מומנו ישירות על ידי ממשלת בריטניה, שהתרשמה מפעולתם של היחידות האוסטרליות.
התפרצות של מחלת הטיפואיד השפיעה על הכוחות הבריטים והאימפריאליים, אך עד מהרה הם הצליחו לחדש את המערכה שלהם. הטור של רוברטס נתקע שוב לזמן קצר בקרונסטד עקב בעיות אספקה, אך לאחר עשרה ימים הם המשיכו להתקדם לכוון יוהנסבורג. ב-28 במאי, סופחה מדינת אורנג' החופשית באופן רשמי, ושמה שונה ל"מושבת הנהר אורנג'" ב-30 במאי נפלה גם יוהנסבורג לידי כוחותיו של הלורד רוברטס, וארבעה ימים לאחר מכן נסוגו הבורים מפרטוריה. אנשים מכל היחידות האוסטרליות היו מעורבים בדרך זו או אחרת בלכידתה של יוהנסבורג. פרטוריה, בירתה של רפובליקת טרנסוואל, נפלה לידי הבריטים ב-5 ביוני. הראשונים להיכנס לפרטוריה היו הרובאים הרכובים של ניו סאות' ויילס, שמפקדם, לוטננט ויליאם ווטסון שכנע את הבורים להיכנע. לחימה קשה פרצה עד מהרה שוב בקרב דיימונד היל ב-11 וב-12 ביוני שמטרתו הייתה למנוע מתגבורות בוריות לכבוש מחדש את פרטוריה. לוחמים מכל היחידות האוסטרליות, בעיקר מהרובאים הרכובים של ניו סאות' ויילס ושל אוסטרליה המערבית, לקחו חלק בקרב, שבסופו הסתמן לכאורה ניצחון לשני הצדדים. לורד רוברט היה מרוצה מכך שהכוח הבורי נסוג מפרטוריה, אך כוחותיו של לואי בותה גרמו לאבדות כבדות בקרב הכוחות הבריטים.
נשיא מדינות אורנג' החופשית, מרטינוס תיוניס שטיין, ונשיא הרפובליקה הדרום אפריקאית, פול קרוגר, נסוגו יחד עם שרידי ממשלותיהם לכוון מזרח טרנסוואל. רוברטס היה נחוש ללכוד את נשיאי המורדים כדי לשים קץ להתנגדות לשלטון הבריטי. הוא חבר לשארית כוחותיו של בולר בנטאל והתקדם לכוון מזרח טרנסוואל.
בקרב ברגנדאל, שהתנהל בין ה-21 וה-27 באוגוסט, והיה הקרב המתוכנן האחרון במלחמה, נתקלו הבריטים בכוח בורי חזק שמנה 5,000 איש בפיקודו של בותה. למרות התנגדותם העזה, הוכנעו הבורים על ידי הכוח הבריטי שמנה 20,000 איש. הבורים המוכים נסוגו משדה הקרב וביום המחרת, ה-28 באוגוסט, צעדו הבריטים לתוך מכדודורפ, בתקווה לשבות את הנשיאים הבורים. אלה כבר עזבו את העיירה ושמו פעמיהם לנלספרייט, שם הם הקימו באופן זמני את ממשלותיהם. כשהבריטים עדיין מנהלים מרדף אחריהם, היו קרוגר והשרים לשעבר של ממשלת טרנסוואל דחוקים לפינה. יחד עם זאת, מלכת הולנד חשה אהדה כלפי הבורים והציע לקרוגר אפשרות נסיגה. בהתעלמה מהסגר הימי הבריטי, שלחה וילהלמינה, מלכת הולנד בת העשרים, את ספינת המלחמה ההולנדית, "גלדרלנד" (HNLMS Gelderland) כדי לחלץ אותם. קרוגר נמלט וחי בגלות בשווייץ, שם הוא מת ב-1904.
לאחר קרב ברגנדאל נאלצו הבורים לוותר על תקוותם להגיע להישגים באמצעות עימות ישיר, צבאי עם הבריטים. אך למרות תבוסותיהם, נותר חלק ניכר מהצבא הבורי ללא פגע ובותה פיזר את צבאו ללידנבורג ולברברטון כדי להתחיל שלב חדש בלחימה.
כשכל מרכזי האוכלוסייה הראשיים היו תחת שליטת הבריטים, הכריז רוברטס על סיום המלחמה ב-3 בספטמבר 1900 וסיפח באופן רשמי את הרפובליקה הדרום אפריקאית והכריז על כל הטריטוריות הבוריות לשעבר כנתונות תחת שלטון בריטי.
לוחמת הגרילה
אובדן ערי הבירה שלהם לא הרתיע את הבורים. תחת זאת הם העבירו את המערכה שלהם לשלב של לוחמת גרילה, שבה פעלו יחידות הקומנדו הבוריות בקבוצות קטנות, שעסקו בצליפה, בהפרעה לתנועת הכוחות ובפגיעה בקווי האספקה. כמו כן, הם שיגרו מארבים שתקפו יחידים או יחידות צבאיות מבודדות או שיגרו פשיטות רחבות היקף כנגד מטרות נבחרות.
בהבינם שהמלחמה הגיעה לנקודת זמן מיטבית עבור הבריטים, נפגשו המפקדים הבורים בקרונסטד והכינו תוכנית למלחמת הגרילה שלהם כנגד קווי האספקה והתקשורת הבריטיים. המתקפה העיקרית הראשונה מבין אלה הייתה ההתקפה על סאנס פוסט, ב-31 במרץ 1900, בה הוביל המפקד הבורי, כריסטיאן דה ווט, כוח של 2,000 אנשי קומנדו ממדינת אורנג' החופשית לשעבר שפגעו במפעל המים של בלומפונטיין, 37 ק"מ מזרח לעיר. באותה התקפה הם גם ארבו לשיירה בריטית והרגו 155 חיילים, לקחו שלל של שבעה רובים ו-117 עגלות ושבו 428 איש.
כדי לתמוך במלחמת הגרילה שהם ניהלו, נזקקו הבורים לאספקת מזון, תחמושת וציוד באופן סדיר. במאמץ להשיג זאת, הוביל קוס דה לה ריי, ב-4 באוגוסט, כוח חזק של 3,000 איש שתקף את העמדה הבריטית בברקפונטיין שעל נהר אלנדס במערב טרנסוואל. באותה עת, הייתה עמדה זו מוגנת בדלילות על ידי 300 אוסטרלים ו-200 מתנדבים מרודזיה. הכוח של דה לה ריי הכניע את הכוח שהגן על העמדה, אך הציע ברוחב לב להעביר את האוסטרלים לעמדה הבריטית הקרובה, ללא נשקם, בתנאי שהם ימסרו לידיו את האספקה שעליה הם שמרו. מפקד הכוח האוסטרלי, קולונל צ'ארלס הור, השיב לדה לה ריי: "גם אם הייתי מוכן להיכנע לך, ואני לא, אני מפקד על לוחמים אוסטרלים שישספו את גרוני אם אקבל את תנאיך".
הבורים המשיכו להפגיז את העמדה האוסטרלית באש ארטילרית. בתוך יומיים הם ירו מעל 2,500 פגזים אל העמדה. 32 מבין המגינים נהרגו, אך הם המשיכו להדוף כל ניסיון לכבוש את העמדה. הבורים הניסו כוח תגבור שנשלח לסייע לאוסטרלים, אך לא עלה בידם לכבוש את העמדה. לאחר 11 ימים ללא הצלחה, ובצפייה לכוחות תגבור נוספים שיגיעו, הסירו הבורים את המצור על העמדה ונסוגו. האוסטרלים והרודזים הגנו בהצלחה על העמדה ובסופו של דבר הוסר המצור ב-16 באוגוסט. מפקד הכוח הבורי, קוס דה לה ריי, צוטט באומרו: "... בפעם הראשונה במלחמה לחמנו כנגד אנשים שהשתמשו בטקטיקות שלנו כנגדנו. הם היו מתנדבים אוסטרלים ואף על פי שמספרם היה קטן, לא עלה בידינו לכבוש את העמדה שלהם. היה זה הכוח היחידי שהצליח לצפות על הקווים שלנו בלילות ולהרוג את הזקיפים שלנו. אנשינו הודו שהאוסטרלים היו יריבים קשים יותר ומסוכנים הרבה יותר בהשוואה לכל הכוחות הבריטים".
בתגובה לצורך הנואש של הבורים באספקה, שינה הפיקוד הבריטי את הטקטיקה שלו ואימץ את גישת דיכוי המרד. הם בנו מצדיות מוגנות היטב לאורך קווי האספקה ונקטו במדיניות האדמה החרוכה, כשהם שורפים בתים ותבואות וכולאים את הבורים במחנות מעצר. צעדים אלה גרמו לעליה משמעותית בהוצאה הכספית על המלחמה ובקרב הציבור האוסטרלי החלו להישמע קולות נגדה. חלק מהאוסטרלים אף חשו אהדה כלפי הבורים.
איחוד אוסטרליה
ערך מורחב – איחוד אוסטרליה
הקהילה של אוסטרליה הוקמה ב-1 בינואר 1901 כתוצאה מאיחוד של המושבות האוסטרליות ונושא הבטחון הפך להיות תחום האחריות של הממשלה המרכזית הפדרלית החדשה. בעקבות זאת הוקם משרד ההגנה של אוסטרליה וחודשיים לאחר מכן, ב-1 במרץ, הוקם צבא אוסטרליה.
כל היחידות הצבאיות הקיימות של כל אחת משש המושבות הועברו לפיקודו של הצבא, שבעת הקמתו כלל 28,923 חיילים קולוניאלים, כולל 1,457 חיילים מקצועיים, 18,603 אנשי מיליציה שקיבלו תשלום ו-8,863 מתנדבים, כולל אלה שהיו כבר בפעילות בדרום אפריקה. מסיבות מעשיות, וכדי לא לשבש את מהלך המלחמה שהתנהלה בדרום אפריקה, המשיכו היחידות להיות מנוהלות על פי החוקים השונים של המושבות שמהן הן הגיעו, עד לחקיקתו של חוק ההגנה ב-1903, שהכפיף את כל היחידות לחקיקה אחידה.
בשטח, הסימן היחידי לנאמנותם החדשה של האוסטרלים, היה השינוי בתגי הכובע שהוחלפו בטקסים שהתקיימו בשדות הקרב. הסמלים המקוריים של המושבות מהן הגיעו הלוחמים, הוחלפו בתג "השמש העולה", סמלו של צבא אוסטרליה שאך הוקם. היה זה גם לא מעשי ולא כדאי מבחינה כלכלית לספק לאנשים מדים אחידים, או ציוד אחיד, וכך כל יחידה המשיכה להשתמש בסוג הציוד המקורי שלה וללבוש את המדים המקוריים שלה.
לאחר איחוד אוסטרליה, נשלחו לדרום אפריקה שמונה גדודי רוכבים של הצבא החדש, אף על פי שהם השתתפו בחלק קטן של הקרבות עד לתום המלחמה. כמה מהאוסטרלים הצטרפו מאוחר יתר ליחידות דרום אפריקאיות מקומיות בלתי סדירות, במקום לשוב למולדתם לאחר שחרורם. חיילים אלה היו חלק מהצבא הבריטי ונתונים למרותו.
שלבי הסיום
עם פרוש שנת 1901, היו הכוחות הבריטים בשליטה כמעט מוחלטת בכל השטחים הבורים, למעט כמה אזורים בצפון טרנסוואל. בעוד שהבורים המשיכו לקיים פשיטות כנגד התשתיות וקווי האספקה של הבריטים, יכולתם לשבש את הפעולות של הבריטים, או לשגר התקפות רציניות, ירדה באופן משמעותי. הבורים שבו למחוזותיהם בתקווה שהמקומיים שהכירו אותם יעניקו להם אמצעי מחייה ותמיכה. אף על פי שהם המשיכו להכות בבריטים כאשר עלה בידם, מרגע שהצבאות פוזרו, פחתה יעילותם באופן משמעותי. באמצע 1901, הסתיים החלק העיקרי של הלחימה ויחידות הפרשים הבריטיות יכלו לרכב בלילות כדי לתקוף את בתי החווה ואת המאהלים של הבורים ולהמם אותם בכוחם העדיף. במהלך חודשי הלחימה האחרונים של 1901, עברו הרובאים הרכובים של ניו סאות' ויילס 2,919 ק"מ, היו מעורבים ב-13 התנגשויות, הרגו 27 בורים, פצעו 15, שבו 196 ואבדותיהם הסתכמו ב-5 הרוגים וב-19 פצועים.
ב-1902 התמקדו הכוחות הבריטים והקולוניאליים בהגבלת תנועתם של הבורים. כשהם עושים שימוש במצדיות, ברכבות משוריינות, במחנות מעצר ובמניעת אספקה מהבורים, החלו הבריטים בסופו של דבר להרעיב את הבורים במטרה להכניע אותם. הבריטים החלו להפעיל כוחות טיהור על בסיס כוחות הרגלים הרכובים שנעו ברחבי כל המחוזות, לכדו והטרידו כל אדם חמוש שהם הצליחו למצוא. מדיניות הבריטים לבלימה ופיזור הייתה אפקטיבית ובמרץ 1902, כל ההתנגדות העיקרית של הבורים באה לקיצה. באותו חודש הציעו הבריטים את תנאי השלום, אך אלה נדחו על ידי לואי בותה. כשהם סובלים ממחלות ומרעב, נכנעו אחרוני הבורים וב-31 במאי 1902, נפגשו שלושים נציגים מהרפובליקה הדרום אפריקאית לשעבר וממדינת אורנג' החופשית לשעבר עם פקידים בריטים בווריניגינג, כדי לדון בתנאי השלום. במסגרת הדיונים הגיעו יאן סמאטס והלורד קיצ'נר לחתימה על הסכם ווריניגינג, שעל פיו הסכימו הרפובליקות הבוריות לשים קץ למעשי האיבה, לוותר על עצמאותן ולהישבע אמונים לכתר הבריטי. בתמורה, הוענקה חנינה כללית, לא הוטלו עונשי מוות והותר השימוש בהולנדית ובאפריקאנס בבתי הספר ובבתי המשפט.
לאחר תקופה קצרה של ממשל עצמו כדומיניונים בריטים, נטמעו מושבת הכף, מושבת נטאל, מושבת נהר אורנג' וטרנסוואל בדומיניון של דרום אפריקה שנוצר על פי חוק דרום אפריקה של 1909 ונודע בשם איחוד דרום אפריקה (Union of South Africa).
סיכום
הכוחות הקולוניאליים האוסטרלים נחשבו כיעילים ביותר מכל אלה שלחמו לצד הבריטים וברמה הגבוהה שלהם של מיומנות הישרדות בשטח, רכיבה על סוסים, ושימוש בנשק, הם הצליחו להתאים את עצמם לרמה הגבוהה של הטקטיקה הבורית של לוחמה בתנועה.
יחד עם זאת, לא נחלו האוסטרלים הצלחות במשך כל המלחמה ולקראת סופה ספגו אבדות כבדות. ב-12 ביוני 1901, ספג רגימנט הרובאים הרכובים החמישי של ויקטוריה 19 הרוגים ו-42 פצועים בוילמנסטרוסט, ליד מידלבורג, לאחר שאבטחה גרועה אפשרה לכוח של 150 בורים להפתיע אותם. שלושה מהאוסטרלים הועמדו בהמשך למשפט צבאי בעוון הסתה למרד. ב-30 באוקטובר 1901 ספג כוח מויקטוריה אבדות כבדות בגן היל, אף על פי ש-60 בורים נהרגו גם הם בתקרית. בינתיים, באונורווכט, ספגו אנשי הערבות של קווינסלנד ב-4 בינואר 1902, 13 הרוגים ו-17 פצועים.
בסך הכל שירתו 16,175 אוסטרלים במלחמת הבורים וככל הנראה שירתו כ-10,000 נוספים כיחידים בצבאות אחרים. אבדות האוסטרלים הסתכמו ב-251 הרוגים בקרבות, 267 מתים ממחלות, 43 נעדרים ו-735 פצועים. בסבירות גבוהה מאד, המספר הכללי של האוסטרלים ששירתו במלחמת הבורים עומד ככל הנראה על 20,000-25,000 איש, חיל המשלוח השני בגודלו במלחמה לאחר זה הבריטי. חמישה מהלוחמים האוסטרלים עוטרו בצלב ויקטוריה.
קישורים חיצוניים
- אוסטרליה במלחמת הבורים באתר אנדרטת המלחמה של אוסטרליה
- אוסטרלים במלחמת הבורים
- אוסטרלים ששירתו במלחמת הבורים
- מלחמת הבורים בפרספקטיבה אוסטרלית
- כתבה ברשת ABC האוסטרלית על האבוריג'ינים במלחמת הבורים
- כתבה נוספת על האבוריג'ינים במלחמה
25068506אוסטרליה במלחמת הבורים