אמנות אפריקאית
אמנות אפריקאית היא מונח המתייחס בדרך כלל לאמנות שמקורה באזורים שמדרום לסהרה ביבשת אפריקה, ומוציא את אזור צפון אפריקה שכן ספג תרבויות ומסורות שונות לאורך שנים רבות.
האומנות האפריקאית לרוב אינה כוללת את האזורים הגובלים בים התיכון, בצפון היבשת, מאחר שהם ספגו תרבויות ומסורות שונות לאורך השנים. האומנות באזורים אלו נחשבה במשך שנים רבות חלק מהאומנות המוסלמית. גם האומנות האתיופית נבדלת מיתר היבשת, שכן ספגה מסורות נוצריות, בשונה מהמסורות האפריקאיות השולטות במרבית היבשת ובאסלאם המקובל בצפון היבשת.
יבשת אפריקה מכילה אנשים, חברות, תרבויות וציוויליזציות רבים בעלי ייחוד ספציפי, וכל אחד מהם מקבל את הנישה הייחודית שלו בתוך מונח האמנות האפריקאית. הגדרה זו עשויה לכלול גם פריטי אמנות של תפוצות אפריקה, וביניהם האומנות האפריקאית-אמריקאית והאמן הבריטי-ניגרי יינקה שוניברה (אנ'). על-אף הייחוד והמגוון הרחב של תרבויות באפריקה, ניתן לסווג את התרבויות החזותיות ביבשת בכמה נושאים אמנותיים מאחדים, וביניהם, מסיכות, טקסטיל, פיסול ואמנות גוף.
היסטוריה
שורשי האמנות האפריקאית עתיקים מאוד, ונעוצים בתקופה שקדמה לכתיבת ההיסטוריה. באזור הסהרה נמצאו ציורים חרוטים בסלע, שנשמרו אלפי שנים. האמנות באפריקה שמדרום לסהרה, הושפעה רבות מסגנונות אמנות מהמערב וממצרים העתיקה, ובצירוף עם האומנות המקורית מדרום היבשת התהוותה ל-'אמנות אפריקאית'. עושרו של הטבע שמקיף את יבשת אפריקה הוביל לכך שהאמנות הייתה לפרשנות מופשטת של בעלי-חיים, עולם הצומח ותופעות טבע גולמיות. הפסלים העתיקים ביותר ממערב אפריקה שמוכרים, הם הפסלים של תרבות הנוק מאזור ניגריה, שמציגים דמויות עשויות חימר. ההערכה לגבי פסלים אלו היא שהם נוצרו בסביבות שנת 500 לפני הספירה.
שיטות מורכבות יותר של פריטי אמנות באפריקה שמדרום לסהרה פותחו בסביבות המאה ה-10, וביניהן נכללות עבודות הברונזה של בני שבט היורובה בניגריה.[1]
הייצוג והשימוש באמצעים ויזואליים באומנות אפריקאית
באומנות האפריקאית ניכרת רתיעה ופחד ליצור יצירות שמייצגות באופן מדויק דמויות ספציפיות. ייצוג כזה מעיד, על-פי האמונה האפריקאית, על זימון כוונות זדוניות ועוררות של כעס וזעם. האומנות האפריקאית משתמשת לרוב במינימום ההכרחי על-מנת לזהות אדם מסוים, ונמנעת משימוש בפרטים שעלולים לפגוע באדם הפרטי. לעומת זאת, ביצירות המצריות, המגיעות מצפון היבשת, ניכר הניסיון ליצור יצירות המשקפות את האדם בצורה אמיתית ומוחשית.
באמנות האפריקאית ניכרת ההעדפה ליצירות תלת-ממדיות על פני יצירות דו-ממדיות. אפילו ציורים אפריקאים ופריטי לבוש אפריקאים רבים נעשו תוך כוונה ליצור תחושה של תלת-ממדיות. ציורים על בתים נעשים לעיתים בצורה מתמשכת על פני הבית, בהמשכיות שמכריחה את המתבונן ללוות את היצירה ולהסתובב במקביל אליה על-מנת להרגיש אותה באופן אופטימלי ומלא. בדים מעוצבים נלבשים כפריטי לבוש דקורטיביים, וטקסיים שהופכים את הלובש אותם למעין פסל חי. למעשה, בשונה מהאמנות המערבית הסטטית, האומנות האפריקאית משקפת אנימציה ותנועה[2]
חומרים
אמנות אפריקאית באה לידי ביטוי במגוון צורות וסגנונות, והיא עשויה מחומרים שונים. תכשיטים מהווים פריטי אמנות פופולריים, והם משמשים לציון מעמד, השתייכות לקבוצה מסוימת, או כעיטורים אסתטיים בלבד. תכשיטים אפריקאים עשויים ממגוון חומרים, לדוגמה אבן עין הנמר, המטיט, סיבים של צמחים, קליפות קוקוס, קליפות עצים וחרוזים.[3] הפסלים האפריקאים יכולים להיות עשויים מעץ, קרמיקה, או אבן. הטקסטיל אפריקאי מורכב מסוגים רבים של חומרים וביניהם: KITENGE האפריקאי, Bògòlanfini, Kente cloth. דרך נפוצה להכנת פסיפס במערב אפריקה היא באמצעות כנפיים של פרפרים וחול צבעוני.
אומנות אפריקאית בראייה מגדרית
חפצי האמנות באפריקה שמדרום לסהרה, פותחים צוהר לבחינת ההבניות התרבותיות המגדריות בקבוצות השונות בחברה האפריקאית, על ידי התבוננות בתפקידים של הגברים והנשים בכלל תחומי החיים. חפצי האמנות מצביעים גם על השינויים במצב הסוציו-אקונומי, שמשתקפים באמצעות שינויים בסגנון, בחומרים, בטכנולוגיה ובדרכי ההפצה של פריטי האמנות. האמנות האפריקאית הוכרה על ידי האירופאים כאמנות רק בעשורים הראשונים של המאה ה-20, וכללה בשנות ה-70 רק מסכות ופיסול פיגורטיבי. פרטי אמנות אלו נעשו אך ורק על ידי הגברים, שכן נשים באפריקה לא עסקו בגילוף עצים או בעבודה עם מתכת. תחומי עשייה כמו קרמיקה, קליעה, דקורציה וסגנונות נוספים המזוהים עם עבודה של הנשים, נחשבו לפחות ערכיים ולכן התעלמו מהם.
סיבה נוספת לכך שהתעלמו מהאמנות של הנשים היא היעדר חשיפה של האמנות הנשית לקהל הרחב. נשים, לעומת גברים, מוגבלות הרבה יותר בפעילויות שלהן, הן נשארות במסגרת העבודה הביתית, ולא יוצאות לתחום הפומבי. האומנות הגברית חשופה הרבה יותר לעין הציבור ולכן נתפסת כמרשימה יותר.
העשייה האמנותית באפריקה מחולקת באופן ברור על ידי מגדר. אמנם תמיד יש יוצאים מן הכלל, אך לרוב הנשים האפריקאיות עובדות עם חימר וחומרים טבעיים אחרים בתחום הקדרות והצביעה, בעוד הגברים עובדים עם עץ ומתכות בתחום הפיסול. תחום אומנות המשותף לנשים וגברים הוא האריגה, כאשר השוני בעבודת שני המגדרים בא לידי ביטוי בטכניקת העבודה. במערב אפריקה, גברים אורגים רצועות ארוכות ורחבות במכונת אריגה אופקית, ונשים אורגות בדים רחבים יותר במכונת אריגה אנכית.
דוגמה לכך היא חלוקת התפקידים בשבט היורובה בניגריה, בו נשים אורגות פריטים מיוחדים לאירועים שונים, כמו טקסי קבורה, והגברים אורגים פריטים לשימוש יומיומי. דעה רווחת בתרבות האפריקאית היא שהגברים מקבלים השראה מהאבות הקדמוניים שלהם והנשים לא, שכן אין להן צורך בהשראה זו מתוקף התעסקותן בתחום המלאכה הביתית.[4]
מסכות
מסכות, מיצגי מסכות, הופעות וטקסים שונים תופסים חלק משמעותי בחברה האפריקאית ובתרבות שלה, לצד תרבויות אפריקאיות ללא יצירות של מסכות כלל. המסכה מהווה כלי שבעזרתו ניתן להעביר ידע מדור לדור, להציג תפיסות חברתיות, פוליטיות, מעמדיות וכיוצא בזאת. מעבר לכך, בתרבויות אפריקאיות רבות התפקיד של המסכה הוא לחשוף זהות חדשה ולהעביר מסר חדש, ולאו דווקא להסתיר את הזהות של חובש המסכה.
אחד מהמאפיינים העיקריים של תרבות העמים האפריקאים הוא השימוש במסכות בטקסים ובחגיגות. המסכות מייצגות רוחות של בעלי חיים או של אבות קדמונים, גיבורים מיתולוגיים, ערכים מוסריים או משמשות דרך לכבד אדם באופן סמלי. הן עשויות ממגוון חומרים שונים, בעלות צורות ומאפיינים שונים וכמו כן משמשות במגוון טקסים בהתאם לפונקציות שרוצים שהן ימלאו .[5]
בין השבטים השונים, ניתן להשתמש באמצעים שונים כדי לייצג את אותם מושגים, רעיונות או רגשות. בתוך שבטי היאורה (Yaure), גורו (Guro), דן (Dan) ובאצ'וקווה (Bachokwe) למשל, ניתן להשתמש בתנוחה שמביטה קדימה, בשילוב עם עיניים שנדמות כחריץ והבעת פנים קפואה כדי להצביע על מצב של דיבוק רוחני. אותו המצב מיוצג בשבט היורובה (Yoruba) על ידי שימוש בתווי פנים בולטים באופן נועז, בייחוד העיניים, בשילוב עם נטייה לאחור של הראש.
משום ששבטיות היא תמצית האמנות האפריקאית וכל קבוצה שבטית היא מבנה מאוד אוטונומי, בתוך החברה האפריקאית המסורתית, צורות ביטוי סגנוניות התחלקו במידה רבה על פי גבולות שבטיים, עם זרימה מועטה של סגנונות בין גבולות אלה. יתרה מכך, מסכות שבטיות של שבטים שונים, מאפיינות את סוג הפנים של שבטים אלה.
עם זאת, ישנם היבטים המשותפים לכלל המסכות, כגון צורות מסוימות או מוטיבים מסוימים, היוצרים משמעויות המובנות על ידי שבטים רבים מעבר למיקומם הגאוגרפי. מצח שמעוצב במידה רבה כמו כיפה הוא בדרך כלל סימן לחוכמה ולרוחניות ללא דופי, בעוד השימוש בפיגמנטציה לבנה, כמו על the Ibo maiden mask, מצביע על רוחות רפאים, רוחות המתים ועל מאפיין מ"עולם אחר". בחלקים רבים של אפריקה, תאו או זן מסוים שלו הנקרא “bush-cow” נחשבים לחיות הבאות במגע עם מכשפות. לכן, מסכות הלובשות את צורתם, כמו גם אלה הלובשות את צורתם של בעלי חיים אחרים, בעיקר אנטילופות, משמשות בטקסים הקשורים בגירוש שדים, בהזרמה של כוח טבעי באמצעות כישוף ומתן כבוד לאבות הקדמונים.[6]
קיימת התייחסות לנקודת התפר שבין התחום של מיצגי מסכות והתחום של מופעים, ולעובדה כי קיימת הבחנה בין מופעים של גברים ושל נשים. בהתבוננות בתפיסת מקומה של האישה במיצגי מסכות ניתן לסווג את מופעי הנשים לחמש קטגוריות: הופעות בפני קהל ציבורי, הופעות כחלק מקבוצה לפי שיוך חברתי, אתני או פוליטי, מופע של כוהנות דת, הופעות כחלק משיוך לקבוצה מכובדת בקהילה ומופעי מחווה לאלים. מיצגי המסכות הנשיים הללו הם למעשה כלי להבעה עצמית שוברת מוסכמות ופורצת גבולות ופערים אתניים, גזעיים ומעמדיים בחברה, כדרך להציג שיוך פוליטי, חברתי, מעמדי או אתני. מיצגי מסכות אלו מכילים עוצמה רבה, שנתונה בידי המופיעים, ומהווים כלי להעברת מסרים שונים לחברה.
מסכות עץ, בצורה של בני-אדם, בעלי חיים או יצורים מיתולוגיים, הם בין פריטי האמנות הנפוצים ביותר במערב אפריקה. בהקשרים המקוריים שלהם, מסכות טקסיות משמשות לחגיגות, זימונים של אלים, קצירת יבול, והכנות למלחמה. את המסכות חבשו רקדנים שנבחרו מראש. ובמהלך מיצג המסכות נכנס הרקדן או הרקדנים לטראנס עמוק, במהלכו הוא "מתקשר" עם אבותיו. ניתן לחבוש את המסכות בשלוש דרכים שונות: בצורה אנכית שמכסה את הפנים, כמו קסדות שעוטפות את כל הראש, וכמעין כרבולת שנשענת על הראש, בדרך כלל כחלק מן התחפושת הכללית. מסכות אפריקאיות לעיתים קרובות מייצגות רוח, והאמונה הרווחת היא שהרוח של האב הקדמון במסכה משתלטת על מי שחובש אותה. כאמור, רוב המסכות האפריקאיות מיוצרות מעץ, והן יכולות להיות מעוטרות בשנהב, בשיער בעלי חיים, בסיבים צמחיים, בפיגמנטים, באבנים ובאבני חן.[7]
השימושים במסכות אפריקאיות
למסכה היו שני תפקידי מפתח באפריקה. האחד היה תפקידה הציבורי, לדוגמה בטקסים חקלאיים או לוויות, בהשתתפות הקהל. תפקידה השני היה פרטי, הידוע רק לחברי האגודה הסודית (בטקסי חניכה למשל, אם כי בתום טקסים מסוימים, החברים החדשים הופיעו באופן פומבי). הטקסים העיקריים שבהם השתמשו במסכות: טקסים של קוסמולוגיה, מיתוס וגיבורים או בעלי חיים מיתולוגיים או אגדיים, חגיגות חקלאיות, הלוויות או קבורות, כתות של אבות קדמונים, טקסי חניכה, טקסים קשורים.
- חגיגות חקלאיות: האפריקאים קיימו טקסים חקלאיים בשלבים שונים של מחזור היבול, החל מפינוי (ולעיתים קרובות גם חריכת) האדמה, ואחריו השתילה, קצירת הפירות הראשונים, הקציר ומילוי חנויות האוכל. הרעיון הבסיסי ביסודן של החגיגות הללו היה קדושת האדמה, השייכת לאבות הקדמונים או ל"אדוני האדמה"; כלומר, הקציר המוצלח היה תלוי בברכתם של אבות קדמונים אלה, או בחלק מהמקרים, ברצונה הטוב של אלת האדמה.
- טקסי קבורה: האפריקאים השתדלו ללא הרף לשמור על קשר עם נשמותיהם של האבות הקדמונים שלהם, לעתור אליהם ולהשיג את ברכותיהם. קורבן דם של בעלי חיים שהוקרב למסכה המגלמת בתוכה את רוח המת, שאפה להזין את הרוח כדי להגדיל את החיוניות והיעילות שלה בסיוע לחיים[8]. קורבן הדם נועד להשיג הצלחה והגנה עבור השבט, בין אם בהבטחת קציר טוב, ירידה של גשמים, בריאות, פתרונות לבעיות ומגוון משאלות שונות.[9] האפריקאים השתמשו במסכות בסוף האבל, ככל הנראה כדי להגביל את תקופת הצער העמוק על ידי הכרזה כי יש לאדם זכות לשכוח את המוות. עם זאת, האדם שמר על יחסיו עם רוח המתים, ובכך יצר את הבסיס לכת האבות הקדמונים.
- כתות של אבות קדמונים: טקסי הקבורה היו ביטויים פומביים שבהם הרקדנים רעולי הפנים ביצעו את תפקידם הטקסי בהשתתפות הקהל. לעומת זאת, כת האבות הייתה עניין פרטי יותר. בני המשפחה ביצעו את התפילות שלהם, בהן הם כיבדו את זיכרון המתים, למספר רב של פסלי אבות שהוחזקו בצריף מיוחד.
- טקסי חניכה: מסכות שנעשה בהן שימוש כחלק מטקסי חניכה שונים נשמרו בסוד[8], משום שבכפרים שונים מותר היה רק לאנשים מסוימים לצפות בטקס והיו מבצעים אותו אנשי אגודות סודיות, שאליהן יכולים להשתייך רק אנשים מיוחדים מהקהילה שעוברים לכך הכשרה בילדותם.[10] אך, במצבים שונים ניתן היה לראותן, כמו לאחר הטקס, אז היו האנשים שעברו אותו מופיעים איתן. המסכות ששימשו בטקסי החניכה של הנער, בהן הוא הופך לשותף אחראי בחברה שלו, היו משכן לרוחות האבות שלימדו אותו את קוד ההתנהגות הנכון. המסיכה נלבשה על ידי אדם בוגר והסתירה את זהותו, דבר שאיפשר לו לבסס את סמכותו ואיפשר לקו ההתנהגות שהוא הנחה להיות מקודש ומחייב. כלומר, המסכה לא הייתה רק כלי של כוח, אלא גם סמל מופשט של חוק וסדר.
- שימושים אחרים: מלבד כל השימושים שהוזכרו לעיל, מסכות שימשו גם לאכיפת החוק ושפיטת סכסוכים, ריפוי, גירוש שדים, מלחמה במכשפים, הטלת לחשים, מניעת אסון; קבלה של אורחים וצ'יפים (chiefs), רווחה חברתית ועזרה הדדית, התרעה מאש, ציד ועוד.
מאפייני הפנים
ניתן לראות גיוון רב לא רק בצורותיהן של המסכות ובחומרים בהם משתמשים ליצירתן, אלא גם במאפייני הפנים שלהן. אך, למרות גיוון זה, מאפיינים מסוימים נשנים בכל רחבי מערב ומרכז אפריקה. ניתן לסווג את המסכות השונות על פי היותן בעלות: מאפיינים נטורליסטים (או שחורים), מאפיינים אנושיים אידיאליים, הבעות מפחידות, מאפיינים מופשטים, מאפיינים של בעלי חיים או שילוב של מאפיינים חייתיים ואנושיים, מבנים עיליים.
- מסכות בעלות מאפיינים נטורליסטים/טבעיים: ראשי האיפה (Ife) המעודנים והנטורליסטים, הם אולי "הדיוקנאות" המרשימים ביותר באמנות האפריקאית. בקרב מסכות אפריקאיות, רק למספר מצומצם יש תכונות שחורות בהחלט[8] הכוללות חלל אף רחב ועגול, בליטה באזור הלסת והפה, חיך בצורת מלבן וצורת עיניים מרובעת או מלבנית.[11] זאת מפני שהכוונה של אפריקאים לא הייתה לשכפל את המציאות שנצפתה, אלא לספק משכן לרוח, דבר לו מתאים באופן הטוב ביותר סגנון לא טבעי.
- מסכות בעלות מאפיינים אנושיים אידיאליים: בתוך קטגוריה זו ישנן מסכות הנופלות בין הסגנון הנטורליסטי למופשט יותר. ניתן לקרוא למסכות אלה דמויות אנושיות, מסוגננות ואידיאליות. לפעמים יש להן הבעה שלווה ורוחנית, אבל באופן כללי, הבעות הפנים הן לא אישיות והן אינן מבטאות שום רגש אנושי. לדוגמה, מסכת הבאולה (Baule) מחוף השנהב מראה את המעבר מנטורליזם לסטייליזציה, סגנון. אם נשווה אותה למסכות בעלות מאפיינים שחורים, ניתן לראות כי במקום האף הכבד, היא מציגה אף מוארך ודק; במקום הפה הבשרני יש חריץ, והדפוס חוזר על עצמו בעיניים.[8]
- מסכות בעלות הבעות מפחידות: משום שמסכות הופכות לשרידים של כוח שמיימי, עליהן להיות יפות או מפחידות ככל האפשר, כדי שהרוח תבחר לאכלס אותן[6]. מנקודת המבט של האפריקאים, לכל מסכה היה תפקיד או שימוש מסוים. בעוד חלק מהמסכות בקטגוריה זו שימשו כדי להדוף רוחות רעות (כמו בגירוש שדים), אחרות נחשבו קומיות ושימשו למשחק.
- מסכות בעלות מאפיינים מופשטים: עבור האפריקאים, השימוש בטכניקות לא נטורליסטיות בעלות רמות גבוהות או נמוכות של הפשטה היה טבעי, מפני שזה התכתב עם הכוונה לתת צורה למשהו שהוא מעבר למציאות החזותית, כלומר לגלם רוח. מסכות מופשטות ברמה חלקית הן למשל מסכותיהם של שבט הגרה-וובה (Guere-Wobe) בליבריה, שחלקן מורכבות מדפוסי משולשים עבור הפנים, האף והעיניים, ולחלקן קרניים ועיניים עגולות. מסכותיהם של שבט הגורונסי (Gurunsi) מדגימות סגנון מופשט מאוד. צורתן עשויה להיות מרובעת, עם שני חורים עבור עיניים ואחד עבור הפה.
- מסכות בעלות מאפיינים של בעלי חיים: מסכות עשויות לגלם תנינים, אנטילופות, צבועים, תאו, זן מסוים שלו הנקרא bush cow, פילים ועוד. מסכות המשמשות דוגמה לקטגוריה זו הן מסכות הסנופו (Senufo), שאחת מהן מגלמת צבוע ואחת ששימשה את חברת הקורובלה (Korubla) של הסנופו, משלבת את לסת התנין, קרני האנטילופה ואת החטים של חזיר יבלות עם זיקית וציפור[8].
- מסכות בעלות שילוב של מאפיינים חייתיים ואנושיים: מסכות מסוימות משלבות את שני סוגי המאפיינים האלה כדי לאחד את האדם עם סביבתו הטבעית. קשר זה עם הטבע הוא בעל חשיבות רבה עבור אפריקאים, ובמהלך הדורות מסכות תמיד שימשו דרך להביע אותו .[12] דוגמאות לקטגוריה זו הן מסכת הבנדה (banda) של שבט הבאגה (Baga) בגינאה. אורכה של מסכה זו נע בין 1.20-1.80 מטר, והיא נלבשה בצורה אופקית. היא משלבת מאפיינים אנושיים עם אלה של התנין, אנטילופה ובעלי חיים אחרים. דוגמה נוספת היא מסכה של שבט דוגון (Dogon), המאכלס את האזור הצפוני של מאלי. המסכה, הידועה כ"איבי בונגו" (ibi bongo), מייצגת ציידים ומשלבת מאפיינים של בני אדם ובעלי חיים[6].
- מסכות בעלות מבנים עיליים: כאשר מסווגים מסכות מסוימות כבעלות מבנים עיליים, לא כוללים את אלה שבעלות קרניים ובליטות קטנות אחרות. ישנן מסכות שבחלקן העליון ישנם בני אדם, כמו מסיכת הסטימבה (satimbe) של שבט הדוגון. ישנן גם מסכות עם בעלי חיים כמבנים עיליים כמו מסכה נוספת של שבט הדוגון שבחלקה העליון יש קוף לבן. לבסוף, ישנן מסכות עם סוגים אחרים של מבנים עיליים שמורכבים מדברים שונים כמו תסרוקות או זרדים, סיבים ובד[8].
בדרך כלל, ניתן במידה מסוימת לברר את הפונקציה של המסכה דרך צורתה או דמותה. עם זאת, לא ניתן להפיק שום רמז מהימן לחלוטין מהמראה שלה בלבד, משום שהפונקציה של המסכה עשויה להשתנות באופן קיצוני על ידי התוספת של מגוון חומרים[6].
פיסול
הפסלים העתיקים ביותר שמקורם באפריקה שמדרום לסהרה, הם כאמור הפסלים של שבט הנוק בניגריה. פסלים אלו עשויים מטרקוטה, קרמיקה עשויה חרס המשמשת ליצירת כלים, והם המזוהים ביותר עם תרבות הנוק, שנחשבת לאחת מהציוויליזציות העתיקות והמפותחות ביותר במערב אפריקה. התקופה בה מתוארכת תרבות הנוק היא בין 900 לפנה"ס ועד ל-200 לספירה, אך יש חוקרים שטוענים כי התרבות החלה מהמחצית של האלף השני לפנה"ס (1500 לפנה"ס לערך) ועד תחילת הספירה הנוצרית שנת 0. פסלי הטרקוטה הם בין החפצים המזוהים ביותר עם היבשת האפריקאית, וקיימת הסברה כי תרבות הנוק הייתה לראשונה שעיבדה ברזל מבין כלל הציוויליזציות שמדרום לסהרה. פסלי הנוק החלו למעשה את העשייה בפיסול מחוץ לגבולות מצרים.
לאורך ההיסטוריה ניכר כי האפשרויות של דגמי פסלי הנוק היו כמעט ובלתי מוגבלות. פסלים שונים ייצגו חולי, מלחמה, אהבה ומוזיקה. דוגמה נוספת היא של אסירים הקשורים בשלשלאות באזור הצוואר והמותניים. ודוגמה אחרת היא של דמות של גבר בעל שפם דקיק ופה פעור, כאילו עוסק בשירה, ודמות של גבר שאוחז בין רגליו בתוף, כשיקוף של העולם המוזיקלי המקומי. ואולם, על אף הגיוון הרב בדמויות הנוק, קיימים מאפיינים שחוזרים על עצמם בפסלים באזורים נרחבים לאורך השנים. הדמויות הן כמעט תמיד בעלות ראש גדול, עיני שקד ושפתיים פשוקות, ולרוב בעלות תסרוקות או כובעים מפוארים, אשר סימלו את מעמדם החברתי. תנוחה נפוצה היא של גבר יושב וצופה לאופק, כשידיו מונחות על ברכיו. תנוחה שכזו אף הייתה למושא העתקה וזיוף של חקייני פסלים רבים. עיצוב עיני השקד והשפתיים הפשוקות מהווים מאפיינים אמנותיים שחזרו על עצמם במשך אלפי שנים אחרי שתרבות הנוק הסתיימה. בחינה מיקרוסקופית של הפסלים מראה כי החימר ככל הנראה הגיע ממקור יחיד ולא ידוע, עובדה אשר יכולה להצביע על מחוז משותף ומרוכז של תרבות הנוק. מעבר לכך, במקרים שונים נמצאו פסלי הנוק בכמויות רבות באזורים מוגדרים, דבר שמעיד על אוכלוסייה גדולה.
מעט מאוד ידוע על האופן בו נגדעה תרבות הנוק. הסבר אפשרי לסיום תקופת הנוק כוללים ממצאים מדעיים המתארים ירידה חדה בהיקף של חרסינה וטרקוטה בשכבות הקרקע מהתקופה הרלוונטית. היסטוריונים בתחום האומנות נהגו לראות באומנות הנוק כתופעה בודדת, כשריד בודד המנותק מרצף האומנות האפריקאית. אולם, במחקר המודרני בוחנים ציוויליזציות מאוחרות יותר בדרום ניגריה אשר רכשו כישורי עיבוד מתכות, דיוקנאות נטורליסטיות ויכולות נוספות ומקובל לחשוב שמקורם מתרבות הנוק.[1]
תרבות האיפה (ife) צמחה בדרום-מערב ניגריה, והתמחתה גם היא בתחום הפיסול. ישנם חוקרים בתחום הטוענים שתרבות האיפה הושפעה מתרבות הנוק בתחום האומנות ושאבה את סגנונה ממנה. אולם ישנם חוקרים שטוענים שאין הוכחות לכך שאנשי האיפה נחשפו לפסלי הטרקוטה של תרבות הנוק, ולכן על אף הדמיון הרב בחפצי האומנות של שתי התרבויות אין ביניהן קשר של השפעה אחד על השני. בני האיפה ידועים כאמור בפיסול באמצעות ברונזה נטורליסטית, אבן וטרקוטה, ותקופת השיא של הביטוי האומנותי של בני האיפה הייתה בין השנים 1200 ל-1400 לספירה. הפסלים שיצרו היו בדרך כלל ראשים ודמויות אנושיות אחרות, בגדלים שונים ועם חריטות שונות על גביהם, ונמצאו עליהם מגוון רחב של סימוני גוף בכלל וצילוקים באזור הפנים בפרט. חפצי אומנות נוספים שמזוהים עם בני האיפה הם חרוזי זכוכית שהתגלו האתרים מרוחקים כמו מאלי, מאוריטניה וגאנה.
אמנות גוף
אמנות גוף היא תחום אמנות רחב מאוד ונפוץ באפריקה שמדרום לסהרה. זהו כלי לביטוי עצמי הן מבחינה אסתטית, והן מבחינה רוחנית. ציורי גוף בקרב שבט הדנגמה (dangme) בדרום גאנה נפוצים בעיקר בקרב הנשים בשבט, והם נעשים באמצעות גירים, תערובות של ירקות ופחמים. כוהנות הדת האפריקאיות נוהגות לצייר על גופן לקראת אירועים מיוחדים, טקסים וריטואלים דתיים. כוהנות הדת מעטרות את גופן או בעיטורים מקובלים המציינים את המאפיינים של האל הספציפי אותו מייצגת הכוהנת, או שבמקרים מיוחדים מתרחש תהליך שבו נכנסת הכוהנת לטראנס, והאל הספציפי מביא לידי ביטוי דרישה לעיטורים שהוא רוצה שיעטרו את גופה של הכוהנת. תהליך הציור על הגוף עשוי להימשך שעות רבות, ולהתלוות בחוויה עוצמתית ומיוחדת. הפיגמנט הלבן הוא הפיגמנט הנפוץ ביותר בציורי הגוף של שבט הדנגמה בדרום גאנה, ועיצובים וסימונים שונים מצביעים על האלים השונים, על דתות ועל מעמדות חברתיים (צ'יפים ומלכים סומנו בעיטורים מיוחדים וכך הובדלו מיתר האנשים).[13]
מסורת מיוחדת של אמנות גוף ופנים נפוצה בקבוצות נשים בליבריה ובסיירה לאון, אשר מדריכות נערות בתהליך התבגרותן. תהליך זה מלווה באמצעות טקסים מסורתיים שונים, אשר במהלכם המשתתפות עוסקות בצביעת הפנים ובציורי גוף. תחום עיסוק נוסף של נשים באפריקה, ובייחוד בניגריה, הוא סימון הגוף וצילוקים. הצילוקים נעשים על ידי נשים בתהליך הכולל מספר שלבים, מתחיל מגיל שש ומסתיים בבגרות. כל שלב בתהליך הזה מלווה בריטואלים קבועים. הצורות והסמלים של הצילוקים משקפים שלבים חשובים בתהליך ההתבגרות של הילדה. הצלקת הראשונה למשל, נעשית ליד הטבור, כדי להדגיש את הפוטנציאל שלה לפריון. צילוקים אלו נמשכים שנים כואבות וטקסים רבים, עד שנחשבים לבעלי השפעה. תהליך זה נתפס כתוסף אסתטי ומדגיש את זהות הנערה בהפיכתה לאישה בוגרת, עם כל המשמעויות הנלוות לכך בחברה.[14]
טקסטיל
בקרב שבט היורובה, בדרום-מערב ניגריה ובדרום מזרח בנין, האגונגון (Egungun) מתייחס לכלל הדמויות חובשות המסכות במסגרת מיצגי מסכות או טקסים אחרים. לרוב, הכוונה בשימוש במונח זה מתייחסת לטקסים שנתיים של התקשרות עם האבות הקדמונים וזימונם. במהלך טקסים אלו מבקשים המשתתפים לכבד את השושלת של אבותיהם הקדמונים ולקבל את ברכתם. תלבושות האגונגון חובות בתוכן עוצמות אשר משתחררות עם לבישתן והתחלת טקס האגונגון. משמעות הבדים בעולמם של היורובה היא מרכזית מאוד, ומלווה אותם בכל תחומי החיים. תלבושותיהם משקפות את מעמדם החברתי ורמת היוקרה המיוחסת להם – ככל שעולה רמת התכנון והפירוט של הבגד, כך מזוהה האדם כבעל מעמד חברתי גבוה יותר. תלבושות האגונגון מורכבות ממספר שכבות בד יקר, אשר משקף את העושר והסטטוס החברתי של המשפחה, כמו גם את כוחו של האב הקדמון.
השכבה הראשונה של הבגד, זו הקרובה ביותר לגוף האדם עשויה מ- "aso oke", בד מפוספס בגוונים לבן ואינדיגו (גוון כחול כהה). בד זה מדמה את המעטה איתו עוטפים את המת. בד זה, ביחד עם רשת לאזור הפנים והידיים, תפקידם לכסות את כל הגוף ובכך להבטיח את האנונימיות של לובש הבגד. מעל שכבת בד בסיסית זו, מתווספות שכבות בד נוספות, דשי בגד, כמעין כנפיים אשר מסתחררות ונפתחות עם תנועת הסיבוב של לובש התלבושת, ויוצרות "רוח של ברכה". שכבות אלו מעוטרות בטלאים, מקלעות, נצנצים וקמעות להגנה מפני אויבים.
תלבושות אלו נשמרות ומתחדשות בכל שנה לשימוש חוזר, אך קיימים מקרים בהם האב הקדמון דורש תלבושת חדשה, ומגויסים מאמצים רבים להכנתה.
חברת האגונגון מורכבת מגברים ונשים, אך הגברים הם היחידים שמורשים ללבוש את התלבושות לטקסים. הנשים יכולות להשתתף בשירה ובתפילה שמלווה את פסטיבל האגונגון.[15]
הצבעים המזוהים עם הגברים באפריקה נהגו להיות צבעים חזקים ובולטים ואילו הצבעים המזוהים עם הנשים היו יותר עדינים. ניכר כי הגבולות הללו היטשטשו. בתרבויות אפריקאיות רבות הצבעים לבן ואדום מזוהים עם המוות. הטקסטיל באפריקה מסמל קבוצות אתניות, ואת זהותן. בניגריה לדוגמה, כאשר יוצאים לטיול או הולכים לאירועים מחוץ לאזור מגוריהם, נהוג ללבוש את אותו סוג הבגד וצבעו, או לפחות להחזיק בקו אחיד וייחודי.
אחד מהסממנים המוכרים של התרבות והמורשת האפריקאית בתחום הטקסטיל הוא בד הקנטה שמקורו בגאנה. בד הקנטה הוא סוג של בד עשוי ממשי ומכותנה שזור ברצועות, אשר נוצר לראשונה על ידי בני שבט האקן בגאנה וממלכת אשנטי. לאורך השנים אומץ הבד על ידי אנשים מחוף השנהב ומדינות אפריקאיות אחרות. במקור בד הקנטה נחשב לתלבושת מלכותית שנלבשה על ידי המלכים אך ורק באירועים חגיגיים יוצאי דופן, אך עם הזמן הפך לנפוץ יותר ויותר וחגיגיותו נחלשה.
מקור השם קנטה (kente) מגיע מהמילה kenten שמשמעותה בשפתם של שבט האקן היא סל, ומתייחסים אליו כאל בד שארוג כמו סל.
ניתן לזהות את בד הקנטה על-פי הצורות והדוגמאות הססגוניות והמרהיבות, בצבעים בהירים, צורות גאומטריות ועיצובים נועזים. מעבר לכך, לצבעים של בד הקנטה יש משמעויות שונות:
- שחור – התבגרות והעצמה של אנרגיות
- כחול – שלווה, הרמוניה ואהבה
- ירוק – צמחייה, שתילה, קצירה, גדילה והתחדשות רוחנית
- זהב – מלוכה, עושר, סטטוס חברתי גבוה, תהילה וטוהר רוחני
- אפור – טקסי ריפוי וטיהור הקשורים לאפר
- בורדו – הצבע של אמא אדמה, מקושר לריפוי
- ורוד – מהות החיים הנשית, תצורה עדינה ומתונה יותר של הצבע אדום
- סגול – היבטים נשיים של החיים, נלבש בדרך כלל על ידי נשים
- אדום – סיטואציות פוליטיות וחברתיות, שפיכות דמים, טקסי מוות והקרבה
- כסף – שלווה, טוהר ושמחה. מזוהה עם הירח
- לבן – טיהור, קדושה ואירועים חגיגיים
- צהוב – יוקרה, מלכותיות, עושר, פריון ויופי
אפריקה המרכזית והדרומית
זמביה
האומנות בזמביה שופעת ומגוונת, והיא ביתם של כמה מהאמנים המוכשרים והיצירתיים ביותר בעולם. הרצון של האמנים מזמביה ליצור כל כך חזק שהם ישתמשו בכל חומר יצירה, החל משקי יוטה ועד לצבע מכוניות. לפעמים אף סדינים ישנים משמשים כבסיס לאומנות שלהם וכחתיכות קנבסים.
האומנות בזמביה החלה בתקופת הקולוניאליזם ומאז היא פורחת ומשגשגת. אולם האמנים בזמביה חווים קשיים שונים, וגם היום חומרים כמו צבעי שמן, מברשות, ובדי קנבס צריכים להיות מיובאים מדרום אפריקה ומעלים את מחיר החומרים באופן משמעותי. מעבר לכך בזמביה אין מתקנים פומביים, כדוגמת ספריות בנושאי אומנות, אליהם יכולים האמנים לגשת ולהרחיב את השכלתם בתחום האומנות, ויש מעט מאוד אופציות ללמוד אומנות ברחבי המדינה.
כדי להתגבר על הקשיים הללו ובמטרה לפתח את האומנות המקומית בזמביה קמה קרן "Lechwe" (באנגלית: the Lechwe Trust). הקרן הוקמה על ידי האמנית סינתיה זוקאס, ומטרתה הייתה לסייע לאנשים שרצו לעסוק באומנות ולפתוח באוסף של פריטי אומנות להנצחת המורשת של מדינת זמביה. בזכות הקרן הצליחו אמנים מזמביה להישאר במדינה ולעסוק באומנות, ולא נאלצו להגר כמו אמנים רבים אחרים בעבר.
קניה
האומנות בקניה השתנתה רבות מאז התקופה הקולוניאלית. בשנות החמישים חזרו ציירים רבים מלימודים באוגנדה, ובשנות השבעים התעוררה הדרישה והכמיהה לציורים אפריקאים מסורתיים. חומרי הגלם הנפוצים ביותר של ציירים הם צבעי שמן, צבעי אקריליק וצבעי מים ופרטי האומנות שיוצאים מקניה בכלל הם – סלים, צמידים משערות פילים, תכשיטים עשויים מחרוזים, כלי נגינה, תכשיטי כסף וזהב, פסלים מאבן סבון, גילופי עץ, מסכות שבטיות, ציורים, הדפסים ופסלים.
טקסטיל ובדים לוקחים גם הם חלק באומנות הקנייתית, עם בדי באטיק, חצאיות של נשים ובדים עליהם מודפסים פתגמים שונים.
בשנת 2013 בביאנלה של ונציה הוקם ביתן קניאטי בו מספר אמנים לרבות קיוות'י מבונו הציגו את היצירותהם.
טנזניה
אחד מסוגי האומנות המוכרים ביותר בטנזניה הם ציורי ה-Tingatinga העשויים מצבעי אמייל על בד. המוטיבים בציורים אלו הם חיות ופרחים לרוב בעיצובים צבעוניים שחוזרים על עצמם. עיצוב זה נוצר על ידי אדוארד סעידי טינגה-טינגה, שנולד בדרום טנזניה ולאחר מותו ב-1972 ציורים מסוג זה הפכו לנפוצים מאוד ברחבי טנזניה והעולם. ציורים אלו מעטרים את קירות בקתות בדרום ובמרכז טנזניה.
בוטסואנה
בצפון בוטסואנה ידועה מלאכת שזירת הסלים שמכינות הנשים בכפרים. הסלים שזורים בשלושה אופנים – סלים גדולים המשמשים לאחסון, סלים פתוחים לנשיאת חפצים על הראש ולניפוי תבואה וסלים קטנים לניפוי תבואה. הפן האמנותי של סלים אלו בא לידי ביטוי בשיפור ובשדרוג המתמיד של הצבעים והעיצובים של הסלים, אשר מעלה את ערכם של הסלים לשימוש מסחרי.
עדות קדומה מאוד של ציורים מגיעה מבוטסואנה, בציורים שמתארים ציד של חיות ובני אדם.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
אמנות אפריקנית, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Atwood, Roger. 2011. The Nok of Nigeria, the Archaeological Institute of America, Volume 64 Number 4.
- ^ O'Riley, Michael Kampen.2006.Art Beyond the West (2nd ed.). New Jersey: Pearson Education
- ^ The Use of Haematite, Tiger’s Eye Stone and Ebony Wood for African Jewelry Squinti African Art(הקישור אינו פעיל, 31.03.2018)
- ^ Aronson, Lisa. 1991. “African Women in the Visual Arts”. Signs 16 (3). University of Chicago
- ^ History of African Masks - African Tribal Masks, www.historyofmasks.net (באנגלית) (ארכיון)
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 African Masks by Robert Bleakley, London: Thames and Hudson, 1978
- ^ Bettelheim, Judith. 1998. "Women in masquerade and performance", African Arts, 31(2), 68-70.
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 Masks of Black Africa by Segy, Ladislas., New York: Dover, 1976
- ^ "Learn More: Mossi Mask 2 | African Art Collection". Pacific Lutheran University (באנגלית אמריקאית). אורכב מ-המקור ב-2018-03-31. נבדק ב-2018-03-30.
- ^ African Masks (באנגלית) (ארכיון)
- ^ Montagu, Ashley, 1905-1999., Growing young, 2nd ed, [Granby], Mass.: Bergin & Garvey Publishers, 1989
- ^ African Masks - The Function of an African Mask, www.artyfactory.com (באנגלית) (ארכיון)
- ^ Quarcoopome, Nii E. 1991. Self-Decoration and Religious Power in Dangme Culture, African Art, pp. 56 – 65.
- ^ Aronson, Lisa. 1991. “African Women in the Visual Arts”. Signs 16 (3). University of Chicago
- ^ Fitzgerald, Mary Ann, Henry J. Drewal, and Moyo Okediji. 1995. “Transformation Through Cloth: An Egungun Costume of the Yoruba”. African Arts 28 (2). UCLA James S. Coleman African Studies Center: 55–57
35658073אמנות אפריקאית