יהדות מערב אפריקה
יהדות מערב אפריקה (בערבית יהודית: אַהְל יַהוּד בִּלָאד אַלסוּדָאן) הן הקהילות היהודיות אשר ישבו בעבר במערב אפריקה ומוצאן מהמזרח התיכון, צפון אפריקה, ספרד ופורטוגל. קיים תיעוד היסטורי המתייחס לנוכחות יהודים בגאנה, מאלי, ואימפריית סונגהאי, אשר נקראו בפי הערבים בשם "בִּלָאד אלסודאן" (ארץ השחורים).
בתקופה מאוחרת יותר הקימו יהודים שמוצאם מספרד, פורטוגל ומרוקו קהילות במושבות הפורטוגזיות לחופי סנגל ובאיי קייפ ורדה.
לאחר עליית האסלאם בצפון מערב אפריקה חדלו הקהילות היהודיות להתקיים עקב גירוש, הגירה או התבוללות. התבוללות הייתה גם מנת חלקן של הקהילות היהודיות במושבות הפורטוגזיות.
היסטוריה מוקדמת
כבר בתקופה הרומאית, נדדו יהודי מרוקו אל תוך היבשת על מנת לסחור עם שבטים ברברים נוודים שהתגוררו באזור הרי האטלס. היהודים והברברים גרו אלו לצד אלו וקשרו ביניהם קשרי מסחר ותרבות, וחלק מן הברברים החלו לנהוג על פי חוקי היהדות. במהלך הכיבוש המוסלמי של צפון אפריקה לחמו בהם היהודים, הברברים ושבטים צפון אפריקאים נוספים תחת פיקודה של המלכה האגדית קהינה.
במאה ה-10, הפכה המציאות הפוליטית והחברתית את שלטון החליפות העבאסית בבגדד לעוין כלפי היהודים. כתוצאה מכך עזבו רבים מן הסוחרים היהודים לאזור המגרב ובעיקר לתוניסיה. במשך שלוש המאות הבאות נודעה קבוצה של סוחרים ברחבי הים התיכון לפי התואר "מגרבי" שהועבר בתוך הקבוצה מאב לבן.
על פי התיעוד ב"תאריך א-סודאן"[1], מיוחסת הנוכחות היהודית המתועדת הראשונה במערב אפריקה להגעתם של זואה עלימן (שפירושו "הגיע מתימן") שליט קוקייה שליד נהר ניז'ר ואחיו. אגדות מקומיות טוענות שזואה היה בן לקהילות היהודיות שגורשו או נדדו עצמאית מתימן בעקבות תבוסתו של יוסף ד'ו נואס מול החבשים במאה ה-6 לספירה. לאחר מות זואה עלימן קמה שושלת מלכי זואה מקוקייה שמנתה 14 מלכים והתקיימה עד עליית האסלאם באזור[2].
מסחר והקמת הקהילות
במאה השמינית התיישבו הרדהנים, גילדת סוחרים יהודיים שהיו ידועים במסעותיהם ברחבי העולם ובין השאר בחציית הסהרה, בטימבוקטו וסביבותיה[3]. בנוסף, מתאר כתב היד השלישי של "תאריך אל-פתאש" קהילה בשם "בני ישראיל" שהתקיימה בשנת 1402 בטירדירמה, הייתה בעלת 333 בארות ושלטו בה שבעה נסיכים[4], כאשר תחת פיקודם צבא של 1,500 לוחמים[5]. מקורות אחרים טוענים שקהילות יהודיות אחרות באזור נוצרו בעקבות הגירת יהודים ממרוקו, מצרים ופורטוגל. כאשר סייר מגלה הארצות הסקוטי מונגו פארק במערב אפריקה סיפר לו ערבי שפגש ליד ואלאטה על כך שבטימבוקטו מתגוררים יהודים דוברי ערבית אשר תפילותיהם זהות לתפילות המורים[6]. חלק מהקהילות אוכלסו על ידי יהודים ברברים כמו הקבוצה של "קאל טאמאשק" הידועים גם כ"ידעו אישאק" אשר נדדו מצפון אפריקה למערבה לצורכי מסחר וכחלק מהבריחה מהפלישות המוסלמיות[7].
התקופה האסלאמית
במאה ה-14 נמלטו מורים ויהודים רבים מרדיפות הדת בספרד ונדדו לטימבוקטו שהייתה באותה עת חלק מאימפריית סונגהאי. בין המהגרים הייתה משפחת קהת שמוצאה מישמעאל יאן קות אל-יהודי משיידה, מרוקו. בני משפחה זו הקימו שלושה כפרים שקיימים עד היום ליד טימבוקטו - קירשמבה, היומבו וקונגוגרה. בשנת 1492, עלה לשלטון, שעד לאותה תקופה נחשב כסובלני, מוחמד אסקיא הראשון שדרש מן היהודים להתאסלם או לעזוב מיד. היהדות הפכה לבלתי חוקית במאלי כפי שהייתה גם בספרד הקתולית באותה שנה. החלטה זאת נתקבלה בעצתו של מוחמד אל-מג'ילי[8][6].
היהודים של הסהרה
ניתן היה למצוא יהודים בכפרים הברברים המבוצרים לאורך דרום מרוקו. כך למשל באוטאט של תאפילת התקיים מלאח, רובע יהודי, עם כ-500 יהודים[9]; בפיגואיג היה מלאח בן 100 יהודים[9]. דרומית יותר, באזור נאות המדבר של טואט, התקיימה קהילה גדולה של יהודים בנווה אלהמדה. בתמנתית, מרחק שבועיים מסע מתפילת, היו ככל הנראה בין 6,000 ל-8,000 התושבים צאצאים של יהודים שהתאסלמו[9]. מערבה יותר, בחבל סוס, התגוררו כ-100 יהודים בעיר אוגולמין בת 3,000 התושבים.
קרוב לוודאי שהתקיימה התבוללות של יהודים שחיו באזור הסהרה של מרוקו ואלג'יריה, וייתכן כי חלק מהשבטים הברברים היו יהודיים בעברם. מסורת אחרת, זו שבה החזיקו היהודים באזור, גורסת כי הברברים הם צאצאי הפלשתים שגורשו מכנען[10]. בהתאם למסורת זו, בכתבים יהודיים מצפון אפריקה ומספרד בימי הביניים, הברברים כונו "פלשתים". מסורת נוספת טוענת שמשה נקבר בתלם סן וכי העדויות לכך הן נוכחותם הרבה של היהודים באזור לצד מקומות קדושים למוסלמים הנושאים שמות מקראיים ואגדות יהודיות שמסופרות באזור זה עד היום[10]. ל. רין טוען כי הברברים של אלג'יריה הם צאצאים לשבט ישראלי חקלאי[11].
הדגטון והקשר היהודי-ברברי
הדגטונים (שמם ככל הנראה נובע מהמילה הערבית תאג'טון שמשמעותה - כופרים) היו שבט נודד ממוצא יהודי שחי בסביבות תמנטיט, בנווה טואט בסהרה המרוקאית. התיעוד הראשון של הדגטון נכתב על ידי רבי מרדכי אבי סרור מעכה (מרוקו), שנסע דרך הסהרה לטימבוקטו בשנת 1857[12]. לפי רבי סרור, הדגטון חיו באוהלים ודמו במנהגיהם ובשפתם לשבטי הטוארג הברברים שבקרבם חיו אך עמם לא קיימו קשרי נישואין. רבי סרור טוען כי היווצרות השבט החלה בסוף המאה השביעית כאשר הח'ליפה עבד אל-מאליכ עלה לשלטון וכבש את דרכו עד מרוקו. כאשר הגיע הח'ליפה לתמנטיט הוא ניסה לאסלם את תושבי האזור, וכאשר היהודים התנגדו לכך הוא הגלה אותם למדבר עג'ג', כפי שעשה לטוארג אשר קיבלו את האסלאם באופן חלקי בלבד. לאחר שנותקו משאר הפזורה, איבדו יהודים אלו עם השנים את צביונם היהודי ואת מנהגיהם ואימצו רבים ממנהגי האסלאם.
עדויות אחרות מזהות קבוצת "ערבים" שגורשו לעג'ג' שהוזכרו על ידי ארווין וון בארי[13], שביניהם גרו גם יהודים. ויקטור הורוביץ[14] מדבר גם הוא על שבטים ממוצא יהודי שנודדים באופן חופשי במדבר שנטשו את מנהגי היהדות ואימצו את האסלאם. בין שבטים אלו הוא כולל את הדגטון שמונים כמה אלפים ומפוזרים במספר נאות מדבר בסהרה ומגיעים אפילו עד נהר ניז'ר. הדגטון, לטענתו היו בעימות ממושך עם הטוארג. חשוב לציין שהורוביץ מעולם לא היה באפריקה וניזון משמועות של הקהילה היהודית באירופה.
איי כף ורדה וחופי גינאה
ערך מורחב – הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות
בחצי האי האיברי פעלה הרקונקיסטה במרץ לשחרור האדמות הקתוליות מידי המורים המוסלמים שהגיעו לראשונה במאה ה-8. יהודים הגיעו לאזור מוקדם יותר, בתקופות הפיניקית והרומאית. אף על פי כן, יהודים מגרבים היו בני ברית של המורים ותושבים של איבריה במשך מאות שנים.
משנת 1480 מוצאים היסטוריונים עדויות לאינקוויזיציה הספרדית ולתהליך ההגליה של יהודים. בשנת 1492 הגיעה האינקוויזיציה לשיאה, אשר התפשטה במהרה לפורטוגל השכנה שבה הגלו המלכים ז'ואו השני ומנואל הראשון אלפי יהודים לאיי סאו טומה ופרינסיפה ולכף ורדה. מספר הגולים לאזורים אלו היה כה גדול שהקהילה היהודית בהם נקראה "הפורטוגזים". אלו שלא הוגלו אולצו להתנצר או הוצאו להורג.
למרות חשיבותם ותרומתם של היהודים הפורטוגזים בראשית ימיה של האימפריה הפורטוגזית, במסחר, בימאות ובקרטוגרפיה של אפריקה, הם עמדו בפני פרעות, פוגרומים ודיכוי במהלך האינקוויזיציה הפורטוגזית כאשר הם כונו "מאראנוס" - "חזירים" ככינוי גנאי ליהודים מומרים או "ז'ודאוס סגרדוס" - יהודים בהחבא. הדבר הביא לאניסה להתנצרות. אל שהתנצרו נקראו "נובוס קריסטאוס" - נוצרים חדשים. רק בשנת 1768 הסירה פורטוגל את ההבדלה בין נוצרים "חדשים" ו"ישנים".
על אף מעמדם הנחות ומצבם כגולים ומגורשים, הורשו מספר קטן של אירופאים ויהודים לעסוק במסחר, בתנאי שלא התחרו ישירות עם מונופול המסחר של הכתר הפורטוגזי. כך נוצרו שני סוגי סוחרים באיים: הסוחרים שעבדו רשמית עבור השלטון, אשר כונו קפיאטוס (capitaos) שלא היו יהודים, והסוחרים הלא-תלויים שכונו לנסאדוס (lançados - מונח בפורטוגזית ל"מנודים") והיו יהודים או ממוצא יהודי ברובם המכריע.
מתחילת עד אמצע המאה ה-17, הקימו הלאנסאדוס מרכזי סחר לכל אורך החוף הגינאי, דרך סנגל, גמביה ועד לחופי גאנה. מבסיסם העיקרי אשר באיי כף ורדה הם שימשו כמתווכים בסחר עבדים ובמוצרים כגון עורות, שנהב, זהב, גומי, שעווה וקפה בין הסוחרים האפריקניים המקומיים שביבשת לבין הסוחרים הפורטוגזיים ה"רשמיים" שעסקו בסחר טרנס-אטלנטי. עם הזמן, למדו היהודים את השפות האפריקניות המקומיות, התבוללו בקרב האוכלוסייה המקומית ויצרו תרבות קריאולית באיים ובחוף.
נוכחות הסוחרים היהודים ממוצא פורטוגזי הצטמצמה עם התגברות הנוכחות הצרפתית בסנגל והבריטית בגמביה ובגאנה, לאזור החוף של גינאה הפורטוגזית (גינאה ביסאו של ימינו) וכף ורדה. קהילות הלאנסאדוס נעלמו בסוף המאה ה-18 עקב נישואי תערובת, אך צאצאיהם עודם מהווים גורם משפיע על כלכלת האזור.
בתחילת המאה ה-19, החלו יהודים להתיישב באי סנטו אנתאו, וזכר למושבם נותר בשמו של הכפר 'סינאגוגה' (בית כנסת בפורטוגזית) הממוקם בחוף הצפוני בין ריברה גרנדה לג'נלה. כמו כן, קיים עדיין בית העלמין היהודי בעיירה פונטה דה סול. שמות המשפחה כהן ווענון נפוצים בסנטו אנתאו.
יהודים אחרים, כמו משפחת בן אוליאל, נדדו לאי בואה ויסטה וסחרו במלח, עורות ועבדים. שמות משפחה יהודים נפוצים באיים וביניהם ניתן למצוא את השמות אודעי, בנרוס, בן דוד, כהן, דגמה, וצרויה.
בשנות החמישים של המאה ה-19 הגיעו לאיים, ובמיוחד לבואה ויסטה ומאיו, יהודים ממרוקו שסחרו בעורות[15].
רבי מרדכי אבי סרור והקהילה היהודית האחרונה בטימבוקטו
רבי מרדכי אבי סרור ואחיו יצחק, הגיעו ממרוקו ב-1859 על מנת להפוך לסוחרים בטימבוקטו. בזמן תחילת פעילותם, היה המסחר הישיר בין צפון אפריקה למרכזה נתון בלעדית בידי סוחרים מוסלמים. לא מוסלמים נמנעו מעיסוק במסחר היות שהמוסלמים היו נחושים לחסום כל חדירה לעיסוק משגשג זה.
סרור הצליח, בעזרת הידע שלו בחוקי הקוראן להשיג מעמד של בן חסות (ד'ימי) תחת הגנת השליט המקומי, אמיר ממוצא פולאני, שהרשה לו להתיישב בטימבוקטו ולעסוק במסחר על אף התנגדותם של הסוחרים המוסלמים. סרור הצליח להקים רשת מסחר בין טימבוקטו לאסואירה שבמרוקו ומשם לגנואה וונציה. ההצלחה בעסקים הביאה יהודים נוספים ממשפחתו של סרור לטימבוקטו, שהקימו בית כנסת וקיימו מניין, אך הפסדים כלכליים שנגרמו כתוצאה מאיבוד חלק משיירות המסחר הביאו לנטישת טימבוקטו תוך שנים מעטות[16][17].
רשומות ערביות בטימבוקטו
רשומות של ההיסטוריה היהודית של מאלי ניתן למצוא בספריית קאטי אנדאלוסי. בבעלותו של ישמעאל דיאדיה האידרה, היסטוריון מטימבוקטו, טקסטים ערביים ויהודיים מקרב הרשומות ההיסטוריות של העיר[18]. דיאדיה חקר את עברו וגילה כי משפחתו ממוצא יהודי מרוקאי, משפחת אבאנה. כאשר חקר את זקני הכפרים שבהם חיה משפחתו הוא גילה שהידע על המקורות היהודיים של משפחתו היה קיים אך הוסתר מחשש לרדיפות.
במסגרת מחקרו, חשף האידרה את ספרייתו האישית של מחמוד קאטי הראשון, שהועברה לצאצאיו מדור לדור, שהוסיפו להרחיבה לפחות עד המאה ה-17. בימינו נמצאת הספרייה בבעלותם של שני ענפים של שבט הקאטי בקירשמבה. כ-1,700 מתוך 2,000 הכתבים של הספרייה נבחנו על ידי עבדול קאדר האידרה, המומחה לטקסים ערביים בטימבוקטו[19]. מסמכי המסחר מתייחסים לשלוש משפחות במיוחד: משפחת קהת (קאטי) שהגיעה מדרום מרוקו והמירה את דתה עם שאר הקהילה בשנת 1492; משפחת כהן, צאצאיו של הסוחר המרוקאי אל-חאג' עבד אל-סלאם אל כוהין, שהגיע לטימבוקטו במאה ה-18; ומשפחת אבאנה שהגיעה במחצית הראשונה של המאה ה-19[17].
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ההיסטוריה של סודאן" - נכתבה בערבית באמצע המאה ה-17 בידי עבד אל-סעדי ומהווה את המקור העיקרי לתולדות אימפריית סונגהאי"
- ^ Tarikh es-Soudan, Paris, 1900, by Abderrahman ben-Abdall es-Sadi (trad. O. Houdas) pages 5-10
- ^ Greif, Avner. Contract Enforceability and Economic Institutions in Early Trade: The Maghribi Traders' Coalition. American Economic Review 82: 128 1994
- ^ גַ'בְּרוּט בִּן הַשִם, ת'ואליאמאן בן עבד אל-חאכים, זעור בן סאלאם, עבד אל-לאטיף בן סולימאן, מאליכ בן איוב, פאדיל בן מזאר, שאלב בן יוסף
- ^ Tarikh el-Fettash, by Mahmoud Kati ben El-Hajj El Motaoukkal Kati, 1657, pages 62-63
- ^ 6.0 6.1 Hunwick, John O. Jews of a Saharan Oasis: Elimination of the Tamantit Community. Markus Wiener Publishers, 2006. מסת"ב 1558763465 עמוד 67
- ^ *Jews in Places You Never Thought of, Ktav Publishing, by Karen Primak
- ^ מלומד מוסלמי אדוק שמוצאו מתלמסאן אשר הביא, בעזרת ציטטות מתוך הקוראן, לגירושם של היהודים מעיר זו ולהרס בית הכנסת שלהם
- ^ 9.0 9.1 9.2 Horowitz, Victor J. Marokko: Das Wesentlichste Und Interessanteste Über Land Und Leute... (German Edition). Nabu Press, 2012 (Reproduction from 1923). מסת"ב 127274163X. pages 202, 204-205
- ^ 10.0 10.1 Basset, "Nedromah", page 13
- ^ "Origines Berbers", page 406 (see "Rev. Arch. de Constantine," 1867, page 102)
- ^ Dec., 1895; see "Bulletin de l'Alliance Israèlite" vol. ii. 42, 1880; "La Grand Encyclopedie," xxiii. 254; Meakin, "Land of the Moors", page 17
- ^ "Ghat et les Tuareg de l'Air", page 181
- ^ Marokko. Leipzig 1887, page 58 seq.
- ^ Lobban, Richard. Jews in Cape Verde and on the Guinea Coast. Paper presented at the University of Massachusetts-Dartmouth, February 11 1996
- ^ Boum, Aomar. Abisrur, Mordechai. Brill Online: Encyclopedia of Jews in the Islamic World
- ^ 17.0 17.1 Gold, Rick. The Jews of Timbuktu. Washington Jewish Week, December 30, 1999
- ^ Primack, Karen. The Renewal of Jewish Identity in Timbuktu
- ^ Goolam, NMI. The Timbuktu Manuscripts - Rediscovering A Written Source of African Law In The Era Of The African Renaissance
| יהדות אפריקה | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אלג'יריה • הרי האטלס • לוב • מצרים • מרוקו • סודאן • תוניסיה (יהדות ג'רבה • יהדות קרתגו) | 
|
| אחרות | אוגנדה • אנגולה • אסוואטיני • אריתריאה • אתיופיה •גאנה • ג'יבוטי • גינאה ביסאו • דרום אפריקה • זימבבואה • זמביה • חוף השנהב • כף ורדה • לסוטו • מאוריציוס • מאלי • מוזמביק • ניגריה • נמיביה • קניה | |
| ראו גם | אבאיודאיה • האיגבו • למבה | |
26596469יהדות מערב אפריקה