אה"מ אלבמארל (1901)
 | |
| אה"מ אלבמארל | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת דאנקן |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 1 בינואר 1900 |
| הושקה | 5 במרץ 1901 |
| תקופת הפעילות | 12 בנובמבר 1903 – אפריל 1919 (כ־15 שנים) |
| אחריתה | נמכרה לגריטה ב-1920 |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 13,483–13,966 טון, מקסימלי: 15,100–15,400 טון |
| אורך | 132 מטר |
| רוחב | 23.01 מטר |
| שוקע | 7.85 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 19 קשרים |
| גודל הצוות | 720 איש |
| טווח שיוט | 11,240 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 24 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור בהספק 18,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון | שריון עיקרי – 178 מ"מ, שריון סיפון – 25–51 מ"מ, צריחי תותחים ראשיים – 203–254 מ"מ, קזמטים – 152 מ"מ, ברבטות – 102–279 מ"מ, מחיצות הגנה – 178–279 מ"מ, מגדל הניווט – 305 מ"מ |
| חימוש | 4 תותחים 12 אינץ' (305 מ"מ), 12 תותחים 6 אינץ' (152 מ"מ), 10 תותחים 12 ליטראות (3 אינץ', 76 מ"מ), 6 תותחים 3 ליטראות (1.9 אינץ', 47 מ"מ), 4 צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ) |
אה"מ אלבמארל הייתה אוניית מערכה פרה-דרדנוט של הצי המלכותי הבריטי מסדרת דאנקן. אלבמארל ואחיותיה, שנבנו כדי להתמודד עם קבוצה של אוניות מערכה רוסיות מהירות, היו מסוגלות להפליג במהירות של 19 קשרים (35 קמ"ש), מה שהפך אותן לאניות המערכה המהירות ביותר בעולם. אוניות המערכה מסדרת דאנקן היו חמושות בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) והן היו דומות בגדול לסדרת לונדון, אם כי עם הדחק מופחת מעט ופריסת שריון דקה יותר. ככאלה, הם שיקפו התפתחות של אוניות המערכה מסדרת קאנופוס הקלה יותר. אלבמארל נבנתה בין הנחת השדרית שלה בינואר 1900 לבין השלמתה בנובמבר 1903.
לאלבמארל הייתה קריירה די חסרת אירועים. את שנותיה הראשונות בשירות בצי הים התיכון בילתה בשנים 1903 עד 1905, כאשר הועברה לצי התעלה. בשנת 1907, היא שובצה לצי האטלנטי; בתחילת 1910 היא עברה לצי הבית, תחילה כחלק משייטת אוניות המערכה הרביעית ואחר כך שייטת אוניות המערכה השישית. היא שירתה עם הצי הגדול בסיורים הצפוניים בשלבים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה. מאוחר יותר היא נשלחה למורמנסק ברוסיה לתפקידי שמירה ושבירת קרח במשך רוב שנת 1916. בשובה לאנגליה, היא עברה שיפוץ והייתה במילואים לשארית המלחמה. היא הוצאה משירות באפריל 1919, ונגרטה ב-1920.
תכנון
שש האוניות של סדרת דאנקן הוזמנו בתגובה לאוניות המערכה המהירות מסדרת פרסבט שהחלו לבנות על ידי הצי הרוסי הקיסרי באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19. האוניות הרוסיות היו אוניות מערכה מהירות דרג ב', ולכן ויליאם הנרי וייט, המנהל הבריטי לבנייה ימית, עיצב את סדרת דאנקן כך שתתאים למהירות הגבוהה של כלי השיט הרוסיים. כדי להשיג את המהירות הגבוהה יותר תוך שמירה על הדחק כמו באוניות המערכה הקודמות, וייט נאלץ להפחית באופן משמעותי את הגנת השריון של האוניות, ולמעשה הפך את האוניות לגרסאות מוגדלות ומשופרות של סדרת קאנופוס של 1896, במקום נגזרות של אוניות המערכה דרג א' מג'סטיק, פורמידבל ולונדון החזקות יותר. המאפיינים ההגנתיים המופחתים, הפך את האוניות מסדרת דאנקן לנחותות מאוניות המערכה האמיתיות מהדרג הראשון, אך הן היו עדיפות במידה ניכרת על אוניות המערכה מסדרת פרסבט שנגדן נבנו כדי להתמודד, והיו כמה מאוניות המערכה המהירות ביותר בשירות בזמן שנבנו.
אלבמארל הייתה באורך כולל של 432 רגל (132 מטרים), רוחב של 75 רגל 6 אינץ' (23.01 מטרים) ושוקע של 25 רגל 9 אינץ' (7.85 מטרים). הדחק האונייה היה 13,270–13,745 טונות ארוכות (13,483–13,966 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 14,900–15,200 טונות ארוכות (15,100–15,400 טונות) במעמס מלא. הצוות שלה מנה 720 קצינים ומלחים. אוניות הסדרה הונעו על ידי זוג מנועי 4 צילינדרים תלת דרגתיים שהניעו שני מדחפים, עם קיטור שסופק על ידי עשרים וארבעה דוודי בלוויל. הדוודים פלטו לשתי ארובות קרובות הממוקמות באמצע האונייה. לאוניות הסדרה הייתה מהירות מרבית של 19 קשרים (35 קמ"ש) מ-18,000 כוחות סוס (13,000 קילוואט), מה שהפך את אלבמארל ואחיותיה לאוניות המערכה המהירות ביותר בעולם במשך כמה שנים. במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש), האונייה יכלה להפליג לטווח של 6,070 מיילים ימיים (11,240 ק"מ).
לאלבמארל היו ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ)/ 40 קליבר שהותקנו בצריחים תאומים מלפנים ומאחור. האונייה גם הרכיבה סוללה משנית של 12 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ)/ 45 קליבר מותקנים בקזמטים, בנוסף לעשרה תותחי 12 פאונד (3 אינץ' (76 מ"מ)) ושישה תותחי 3 פאונד (47 מ"מ (1.9 אינץ')) להגנה מפני סירות טורפדו. כמקובל באוניות מערכה של התקופה, היא צוידה גם בארבע צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (457 מ"מ) שקועים בגוף.
לאלבמארל הייתה חגורת שריון בעובי 7 אינץ' (178 מילימטרים); המחיצה הרוחבית בקצה האחורי של החגורה הייתה בעובי 7–11 אינץ' (178–279 מילימטרים). הצדדים של צריחי הסוללה הראשיים שלה היו בעובי 8–10 אינץ' (203–254 מילימטרים), על גבי ברבטות בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים), וסוללת הקזמטים הייתה מוגנת בפלדת קרופ בעובי 6 אינץ'. למגדל הניווט שלה היו דפנות בעובי 12 אינץ'. היו לה שני סיפונים משוריינים, בעובי 1–2 אינץ' (25–51 מילימטרים), בהתאמה.
היסטוריית שירות
לפני מלחמת העולם הראשונה
אלבמארל, על שמו של ג'ורג' מונק, הדוכס הראשון מאלבמארל, הונחה ב-1 בינואר 1900 במספנת צ'טם, והושקה ב-5 במרץ 1901, כאשר ליידי קנדי, אשתו של האדמירל סר ויליאם קנדי, מפקד פיקוד נור, ערכה את ההטבלה. היא הושלמה בנובמבר 1903. אלבמארל נכנסה לשירות במספנת צ'טם ב-12 בנובמבר 1903 לשירות כאוניית דגל, אדמירל משנה, הפלגה השנייה של צי הים התיכון. בפברואר 1905 היא הועברה לצי התעלה כדי לשמש כאוניית הדגל של סגן מפקד הצי. היא הועברה לצי האטלנטי ב-31 בינואר 1907, ושימשה גם שם כאוניית הדגל של סגן המפקד. תחת פיקודו של קפטן רוברט פלקון סקוט היא התנגשה באוניית המערכה אה"מ קומונוולת' ב-11 בפברואר 1907, סבל מנזק קל בחרטום.
ביולי 1908, אלבמארל ביקרה בקנדה במהלך יום השלוש מאות של קוויבק, יחד עם אוניות האחות שלה דאנקן, ראסל ואקסמות'. היא הפכה לאוניית הדגל, אדמירל משנה, בגיברלטר בינואר 1909 והפליגה למלטה לשיפוץ ממאי עד אוגוסט 1909. שירות הצי האטלנטי שלה הסתיים בפברואר 1910. ב-25 בפברואר 1910, אלבמארל נכנסה מחדש לשירות בפלגה השלישית, צי הבית, בפורטסמות'. היא הושבתה במספנת פורטסמות' לצורך שיפוץ ב-30 באוקטובר 1911; השיפוץ נמשך מינואר עד דצמבר 1912. השחזור שלה הושלם, אלבמארל הופעלה מחדש בפורטסמות' לשרת בשייטת אוניות המערכה הרביעית בצי הראשון שם. ב-15 במאי 1913, היא צומצמה לצוות שלדי בשייטת אוניות המערכה השישית, הצי השני, כדי לשרת כספינת אימונים לתותחים.
מלחמת העולם הראשונה
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, התוכניות קראו במקור לראסל ואוניות המערכה אגממנון, אלבמארל, דאנקן, אקסמות', קורנווליס וונג'נס להתאחד בשייטת אוניות המערכה השישית ולשרת בצי התעלה, שם הייתה אמורה השייטת לפטרל בתעלת למאנש ולחפות על תנועת חיל המשלוח הבריטי לצרפת. עם זאת, היו תוכניות גם לשייטת אוניות המערכה השישית שתוקצה לצי הגדול, וכשהחלה המלחמה, המפקד העליון, הצי הגדול, אדמירל סר ג'ון ג'ליקו, ביקש שאלבמארל וארבע האוניות האחיות שלה ששרדו (ראסל, דאנקן, אקסמות' וקורנווליס) ישובצו בשייטת אוניות המערכה השלישית בצי הגדול לתפקידי סיור כדי לפצות על המחסור של הצי הגדול בסיירות. בהתאם לכך, שייטת אוניות המערכה השישית בוטלה זמנית. ראסל, אקסמות' ואלבמארל היו האוניות היחידות שהיו כשירות להצטרף מיד לג'ליקו, אז הן עזבו ללא שאר השייטת ב-5 באוגוסט. הן הגיעו לסקפה פלו בלילה שבין 7 ל-8 באוגוסט. האוניות פעלו עם סיירות הצי הגדול בסיורים הצפוניים כדי לאכוף את המצור הרחוק על גרמניה.
אלבמארל ואחיותיה, כמו גם אוניות המערכה מסדרת קינג אדוארד השביעי, הועברו זמנית לצי התעלה ב-2 בנובמבר כדי לתגבר את האחרון מול פעילות הצי הקיסרי הגרמני באזור צי התעלה. למחרת, הצי הגרמני פשט על ירמות'; באותו זמן, אלבמארל ושאר השייטת השלישית היו מפוזרות בסיורים הצפוניים, ולכן לא היו זמינים במהלך המתקפה הגרמנית. ב-13 בנובמבר חזרו אוניות הסדרה קינג אדוארד השביעי לצי הגדול, אך אלבמארל ושאר אוניות המערכה מסדרת דאנקן נשארו בצי התעלה, שם הקימו מחדש את שייטת אוניות המערכה השישית ב-14 בנובמבר 1914. השייטת התבססה בפורטלנד, אם כי היא עברה לדובר מיד ב-14 בנובמבר. עם זאת, עקב היעדר הגנות נגד צוללות בדובר, במיוחד לאחר שהרשתות נגד צוללות של הנמל נסחפו בסערה, חזרה השייטת לפורטלנד ב-19 בנובמבר 1914. השייטת נועדה להישמר מפני ניסיון של הצי הגרמני להנחית כוח פלישה בבריטניה.
שייטת אוניות המערכה השישית חזרה לדובר בדצמבר 1914, ולאחר מכן הועברה לשירנס ב-30 בדצמבר כדי להחליף שם את שייטת אוניות המערכה החמישית בשמירה מפני פלישה גרמנית לבריטניה. בין ינואר למאי 1915 פוזרה שייטת אוניות המערכה השישית. אלבמארל עזבה את השייטת באפריל 1915 והצטרף מחדש לשייטת אוניות המערכה השלישית בצי הגדול. היא עברה שיפוץ במספנת צ'טם באוקטובר 1915. בנובמבר 1915, אלבמארל קיבלה הוראה לעבור לים התיכון עם פלגה של שייטת אוניות המערכה השלישית שכללה גם את אוניות המערכה היברניה (ספינת הדגל), זילנדיה וראסל. האוניות עזבו את סקפה פלו ב-6 בנובמבר 1915, אך נתקלו במזג אוויר סוער ביותר באותו לילה בפנטלנד פירת'. אלבמארל, עמוסה בכבדות בתחמושת חילופית, ספגה נזק חמור בתחילת 7 בנובמבר בים הסוער, לאחר שהגשר הקדמי שלה נשטף, והרג את כל אנשי הגשר שלה. גם המבנה הקדמי שלה ניזוק קשות בתקרית.
כשהתיקונים שלה הסתיימו בדצמבר 1915, אלבמארל הצטוותה להצטרף מחדש לצי הגדול. כך היא הפכה לאונייה היחידה מסדרת דאנקן (מלבד מונטגו, שנטרפה לפני המלחמה) שלא שירתה בים התיכון בזמן המלחמה. בינואר 1916, אלבמארל נותקה מהצי הגדול כדי לשרת בצפון רוסיה במורמנסק כספינת שמירה וכשוברת קרח בכניסה לארכנגלסק. במורמנסק היא שימשה גם כאוניית הדגל של קצין הצי הבכיר, מורמנסק. אלבמארל חזרה לבריטניה בספטמבר 1916, והוצאה משירות בפורטסמות' כדי לספק צוותים לספינות נגד צוללות. היא החלה בשיפוץ בליברפול באוקטובר 1916, ועם השלמתו במרץ 1917 היא נכנסה למילואים במספנת דבונפורט; תותחי הקזמטים בקוטר 6 אינץ' שלה בסיפון הראשי הוסרו והוחלפו בארבעה תותחי 6 אינץ' על סיפון הסוללות שלה בין ספטמבר 1916 למאי 1917. אלבמארל הייתה במילואים עד אפריל 1919, שימשה כספינת בסיס בדבונפורט, וצורפה לבית הספר לתותחנים ב-1919. האונייה הוכנסה לרשימת הפירוק באפריל 1919 ולרשימת המכירה באוגוסט 1919. היא נמכרה לגריטה לחברת Cohen Shipbeaking ב-19 בנובמבר 1919 והגיעה לסוונסי לגריטה באפריל 1920.
קישורים חיצוניים
38069710אה"מ אלבמארל (1901)