אוניות המערכה מסדרת קאנופוס
 | |
| אה"מ גלורי | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה קודמת | אוניות המערכה מסדרת מג'סטיק |
| סדרה עוקבת | אוניות המערכה מסדרת פורמידבל |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 1897 |
| הושקה | 1897–1899 |
| תקופת הפעילות | 1899–1919 (כ־20 שנה) |
| אחריתה | 2 טבעו, 4 נגרטו |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 13,150 טון, מקסימלי: 14,500 טון |
| אורך | 128.5 מטר |
| רוחב | 22.6 מטר |
| שוקע | 7.9 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 18 קשרים |
| גודל הצוות | 750 איש |
| טווח שיוט | 14,446 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 20 דוודים זוג מנועי 3 צילינדרים בהספק 15,400 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
שריון עיקרי – 152 מ"מ מחיצות – 254-152 מ"מ ברבטות – 305 מ"מ צריחי תותחים – 203 מ"מ קזמטים – 152 מ"מ מגדל הניווט – 305 מ"מ סיפונים – 51-25 מ"מ |
| חימוש |
4 תותחי Mk VIII BL 12 אינץ' (305 מ"מ)/35 קליבר 12 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ)/40 קליבר 10 תותחי 12 פאונד( 3 אינץ' (76 מ"מ)) 6 תותחי 3 פאונד (47 מ"מ (1.9 אינץ')) 4 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ) |
אוניות המערכה מסדרת קאנופוס הייתה קבוצה של שש אוניות מערכה פרה-דרדנוט של הצי המלכותי הבריטי שנבנו בשנות ה-90 של המאה ה-19 המאוחרות. האוניות תוכננו על ידי מנהל הבנייה הימית, ויליאם וייט, לשימוש בתחנת סין. הסדרה כללה קאנופוס, האונייה המובילה, גלורי, אלביון, אושן, גוליית וונג'נס. הסדרה הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחים BL 12 אינץ' Mk VIII וסוללה משנית של שנים עשר תותחי QF 6 אינץ'. בהשוואה לסדרת מג'סטיק, סדרת קאנופוס הייתה קטנה יותר, מהירה יותר ומשוריינת פחות, אם כי הם אימצו שריון קרופ חדש וחזק יותר, שהיה יעיל יותר מפלדת הארווי ששימשה בסדרת מג'סטיק. בנוסף לפלדת קרופ, האוניות אימצו גם מספר שינויים אחרים, כולל דוודי צינור מים, ארובות בשורה, וחגורת שריון באורך מלא.
שש הספינות של סדרת קאנופוס שירתו בחו"ל במשך רוב הקריירה המוקדמת שלהן, כשכל שש האוניות ראו שירות בתחנת סין בתחילת המאה ה-20. בנוסף, קאנופוס שירתה בתקופה זו גם בצי הים התיכון. בשנת 1905, עם חתימת הברית האנגלו-יפנית, הוציא הצי המלכותי את רוב יחידותיו הכבדות מהמזרח הרחוק, ושש אוניות הסדרה חזרו למים הבריטים, וראו שירות נוסף עם ציי הבית, התעלה והאטלנטיים עד 1908. מאז ועד 1910, רוב האוניות זכו לשירות בצי הים התיכון, לפני שהופחתו למעמד מילואים או לתפקידים משניים אחרים לאחר מכן.
עם כניסתה של בריטניה למלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, האוניות גויסו כשייטת אוניות המערכה השמינית, אך הן פוזרו במהירות לתחנות אחרות, ושימשו כספינות שמירה וליווי שיירות. קאנופוס השתתפה במצוד אחר שייטת מזרח אסיה הגרמנית, שהגיע לשיאו בקרב איי פוקלנד בדצמבר 1914. בתחילת 1915, רוב האוניות נשלחו למזרח הים התיכון כדי להשתתף במערכת הדרדנלים נגד האימפריה העות'מאנית. במהלך פעולות אלו, אושן וגוליית הוטבעו, במרץ ובמאי 1915, בהתאמה. קאנופוס ואלביון הוצאו משירות פעיל ב-1916, ולאחר מכן שימשו כספינות בסיס. גלורי שימשה כאוניית הדגל של שייטת צפון רוסיה הבריטית, בעוד שוונג'נס לקחה חלק בפעולות מול מזרח אפריקה הגרמנית ב-1916. לאחר המלחמה, כל ארבעת אוניות הסדרה ששרדו נגרטו במהירות בתחילת שנות ה-20.
תכנון
עבודת התכנון החלה במה שהפך לסדרת קאנופוס במרץ 1895, כאשר ויליאם הנרי וייט, מנהל הבנייה הימית, הציג בפני מועצת האדמירליות את העיצוב של סדרת פוג'י היפנית שנבנו אז בבריטניה. אוניות אלו, שהתבססו על סדרת רויאל סובריין הבריטית, ייצגו עלייה ניכרת בכוח הימי היפני במזרח אסיה, וייט טען כי יידרשו אוניות מערכה חזקות יותר בתחנת סין כדי להתמודד מולן. הוא גם הציע שהעיצוב החדש יוכל לעבור את תעלת סואץ כדי לצמצם את זמן המעבר בין אירופה לאסיה. מועצת המנהלים הסכימה, וב-13 במאי פגשה שוב את וייט כדי לספק את דרישותיהם עבור האוניות החדשות. יומיים לאחר מכן, וייט העביר את הפרמטרים של האוניות לצוות שלו, יחד עם הנחיות להכין עיצוב מתאים במהירות האפשרית. לאוניות החדשות היה לוח חופשי שווה לזה של אוניית המערכה אה"מ סנטוריון, אותה סוללה ראשית כמו סדרת מג'סטיק, סוללה משנית של עשרה תותחי 6 אינץ' (152 מילימטרים), המהירות ויכולת הדלק כמו אוניית המערכה מדרג ב' רינואון, וחגורת שריון שהייתה בעובי 6 אינץ'.
וייט וצוותו הכינו סקיצה עיצובית ראשונית ב-23 במאי, אותה הגישו לאדמירליות. כלי שיט זה היה אמור לשאת את הסוללה שצוינה של ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מילימטרים) ועשרה תותחי 6 אינץ' בהדחק של 13,250 טונות ארוכות (13,460 טונות). המהירות הייתה אמורה להיות 18 קשר (33 קמ"ש; 21 מייל לשעה) מ-12,500 indicated horsepower (9,300 קילוואט). עבודה נוספת לחידוד העיצוב נמשכה, ונוצרו שלוש גרסאות: "A", "B" ו-"C". "A" הפחית מעט את ההדחק ל-13,000 טונות ארוכות (13,000 טונות), אבל שמר על אותו חימוש ומהירות. "B" היה דומה בגדול לעיצוב המקורי, אך הוסיף שני תותחי 6 אינץ', ו-"C" היה מעט יותר קטן, בנוסח "A", אך הסוללה המשנית שלו כללה שמונה תותחי 6 אינץ' ושמונה תותחי 4 אינץ' (102 מילימטרים). שלושת הגרסאות הוגשו לאדמירליות בתחילת אוקטובר; ב-9 באוקטובר, המועצה שלחה את תשובתה לווייט והורתה לו להכין עיצוב חדש המשלב את פריסת השריון של "A" ו-"B" עם הסוללה המשנית של "B".
עבודת התכנון נמשכה כמעט שנה לפני שהגרסה הסופית אושרה ב-2 בספטמבר 1896. בשלב זה, המועצה החליטה לאמץ דוודים חדשים עם צינורות מים לאחר שהם נבחנו בהצלחה על סיפון ספינת התותחים נושאת הטורפדות שארפשוטר. פריסת השריון עודנה עוד יותר, כאשר הגרסה הסופית השליכה את שריון הצד הדק יותר מעל החגורה, יחד עם רצועת השריון האחורית; גם התותחים הראשיים והמשניים הפחיתו את הגנת השריון. הפחתות אלו שימשו להגדלת עובי הרצועה הקדמית והסיפון הראשי ולהצבת ארבעה מהתותחים המשניים בקזמטים. למרות שעובי פריסת השריון הצטמצם בהרבה בהשוואה לסדרת מג'סטיק הקודמת, האימוץ של פלדת קרופ החדשה במקום פלדת הארווי אפשרה רק ירידה מתונה בהגנה.
שש אוניות, שדורגו כאוניות מערכה מדרג א', אושרו להיבנות לפי התכנון החדש בהערכות של 1896 ו-1897. למרות שתוכנית השריון לא הייתה חלשה כפי שנראתה על הנייר, הצי המלכותי לא היה מרוצה מההפחתה בכוח ההגנה. המחלקה של וייט ראתה בהן אוניות מערכה מדרג ב', והן אכן סווגו כ"רינואון משופרות" בהערכות משנת 1896. אף על פי כן, הם התאימו לסדרת פוג'י שהן נועדו להתמודד נגדן, והן ייצגו את היכולות ההתקפיות וההגנתיות המקסימליות האפשריות על מגבלות ההדחק והשוקע שהוטלו על ידי האדמירליות. הן הוכיחו שהן יותר מיכולות לבצע את המשימה שלשמה הם נבנו בתחנת סין.
מאפיינים כלליים
.jpg)
אוניות הסדרה היו באורך של 390 רגל 3.5 אינץ' (118.961 מטרים) בין הניצבים ואורך כולל של 421 רגל 6 אינץ' (128.47 מטרים), עם רוחב של 74 רגל (23 מטרים). היה להן שוקע של 26 רגל 2 אינץ' (7.98 מטרים) בתפוסה סטנדרטית ועד 30 רגל (9.1 מטרים) במעמס מלא. הדחק האוניות היה 13,150 טונות ארוכות (13,360 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 14,300 טונות ארוכות (14,500 טונות) במעמס מלא. האוניות היו מצוידות בשני תרנים, שלכל אחד מהם צמרת לחימה אחת הנושאת כמה מהתותחים הקלים וזרקור אחד. ארבעה זרקורים נוספים הותקנו על הגשרים.
הצוות שלהם מנה 682 קצינים ומלחים עם כניסתן לשירות, אבל המספר השתנה לאורך הקריירה של האוניות. לדוגמה, עד 1904, הצוות של גוליית גדל ל-737 ולאלביון היה צוות של 752, שכלל צוות אדמירל. בזמן ששירתה כספינת אימונים של תותחנים ב-1912, לוונג'נס היה צוות של 400 בלבד, בעוד שאלביון צומצמה ל-371 קצינים ומלחים כספינת שמירה ב-1916. כל אונייה נשאה מספר סירות קטנות, כולל שתי סירות הצלה קיטור וסירת הצלה מפרש אחת, סירת מנוע אחת, שלושה קאטרים, סירת משוטים אחת, ציידת לווייתנים אחת, שלוש סירות גיג, שתי דוגיות ורפסודה אחת.
הנעה
אוניות הסדרה הונעו על ידי זוג מנועי קיטור תלת דרגתיים עם 3 צילינדרים שהניעו זוג מדחפים הפונים פנימה, עם קיטור שסופק על ידי עשרים דוודי בלוויל. הן היו אוניות המערכה הבריטיות הראשונות עם דוודי צינור מים, שיצרו יותר כוח בעלות נמוכה יותר במשקל בהשוואה לדוודי צינור האש ששימשו באוניות קודמות. הדוודים החדשים הובילו לאימוץ של שתי ארובות קדמית ואחורית, במקום סידור הארובות זו לצד זו ששימש באוניות מערכה בריטיות רבות קודמות. אוניות הסדרה התגלו כספינות קיטור טובות, עם מהירות גבוהה עבור אוניות מערכה של זמנן, 18 קשרים (33 קמ"ש) מ-13,500 כוחות סוס (10,100 קילוואט) - שני קשרים מלאים מהר יותר מאוניות הסדרה מג'סטיק. העלייה במהירות הגיעה בעיקר מדוודי צינורות המים, שייצרו תוספת של 1,500 כוחות סוס (1,100 קילוואט) בהשוואה לדוודי צינורות האש הישנים של הסדרה מג'סטיק. המדחפים הפונים פנימה גם סיפקו עלייה במהירות, שכן ניתן היה להפעיל אותם בסיבובים גבוהים יותר מהמדחפים הפונים כלפי חוץ ששימשו באוניות קודמות.
לכל אונייה הייתה קיבולת דלק של 900 טונות ארוכות (910 טונות) של פחם בתנאים רגילים, אך היה ניתן להשתמש בחללים נוספים להכפלת הקיבולת, עבור 1,800 טונות ארוכות (1,829 טונות) בזמן מלחמה. האוניות שרפו 52 טונות ארוכות (53 טונות) של פחם בהפלגה במהירות 8 קשרים (15 קמ"ש) עבור 24 שעות ועד 336 טונות ארוכות (341 טונות) במהירות מלאה כל 24 שעות. אוניות הסדרה הצליחו להגיע לטווח שיוט של 5,320 מיילים ימיים (9,850 ק"מ) במהירות שיוט חסכונית של 10 קשרים (19 קמ"ש) עם מטען מלא של פחם. תוך כדי הפלגה במהירות 16.5 קשרים (30.6 קמ"ש), הטווח ירד באופן משמעותי ל-2,590 מיילים ימיים (4,800 ק"מ).
למרות שדוודי צינור המים הגדילו משמעותית את הביצועים, הם היו נגועים בבעיות לאורך הקריירה של האוניות. צינורות המעבים של הדוודים של אושן דלפו בצורה קשה עד ששיפוץ בשנים 1902–1903 תיקן את הבעיה. ונג'נס סבלה באופן דומה לאורך חיי השירות שלה, מה שהפחית את יעילות המנועים שלה. גם המדחפים הפונים פנימה גרמו לבעיות בשירות, שכן הם הקשו על ההיגוי במהירות נמוכה או בעת הפלגה לאחור; כתוצאה מכך, ההסדר התברר כלא פופולרי בקרב הצוותים. ללא קשר, הצי המלכותי שמר על מדחפים הפונים פנימה בכל אוניות המערכה העתידיות לפני דרדנוט, לפני שחזר למדחפים הפונים כלפי חוץ עבור דרדנוט ב-1906.
חימוש
גובה ימני של צריח BIV עם תותח 12 אינץ' ותחמושת
לאוניות הסדרה היו ארבעה תותחי 12 אינץ'/ קליבר 35 שהותקנו בצריחים תאומים מלפנים ומאחור; תותחים אלו היו מותקנים בברבטות עגולות שאפשרו טעינה מסביב, אם כי בגובה קבוע. קאנופוס נשאה את התותחים שלה בצריחי BIII, אותו הדבר בשתי האוניות האחרונות מסדרת מג'סטיק, בעוד ארבעת האוניות הבאות השתמשו בצריחי BIV החדשות יותר, וונג'נס השתמשה בצריחי BV חדשים יותר. צריחי ה-BIII כללו סיפון שהפריד את הפגזים ואת המטענים ההודפים כדי למנוע מאש רשף מפיצוץ בצריח להגיע בקלות אל המחסנים, מה שעלול ליצור פיצוץ קטסטרופלי. צריחי ה-BIV ביטלו את הסיפון הזה כדי לאפשר טיפול מהיר יותר בתחמושת, אבל המתכננים הבינו את הסיכון המוגבר מאוד הכרוך בכך, וכך שיקמו את הסיפון עם צריחי BV. כדי לשפר את מהירות הטיפול בפגזים, פותח צריח חדש על ידי Vickers לוונג'נס שאיפשר לטעון מחדש את התותחים בכל הזוויות, מה שביטל את הצורך לחזור לגובה הטעינה הקבוע, ושיפר משמעותית את קצב האש שלה.
האוניות גם הרכיבו סוללה משנית של שנים עשר תותחי 6 אינץ'/ 40 קליבר שהותקנו בקזמטים. שמונה מתותחי ה-6 אינץ' הורכבו בסיפון הראשי, מה שהציב אותם נמוך מכדי לתת להם שדה אש טוב, אם כי ארבעת התותחים האחרים, המורכבים בסיפון גבוה יותר, לא סבלו מאותה בעיה. להגנה מטווח קרוב מפני ספינות טורפדו, נשאו האוניות סוללה שלישונית של עשרה תותחי 12 פאונד ושישה תותחי 3 פאונד בצריחים בודדים, מפוזרות לכל אורך האוניות, לרבות בקזמטים בחרטום ובירכתיים ובצריחי ציר במבנה העילי.
כמקובל באוניות מערכה של התקופה, היא צוידה גם בארבע צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ) שקועים בגוף, שניים בכל צד רוחב ליד הברבטות הקדמית והאחורית. צינור חמישי תוכנן בירכתי האונייה, מעל המים, אך הוא בוטל במהלך הבנייה. זה נעשה ככל הנראה מכיוון שלא ניתן היה להגן בצורה מספקת על הצינורות מעל המים, ואם טורפדו התפוצץ כשהוא עדיין בצינור, זה יכול היה לגרום נזק רציני לאונייה.
שריון
כדי לחסוך במשקל, אוניות הסדרה נשאו פחות שריון מאשר אוניות הסדרה מג'סטיק – 6 אינץ' בחגורת השריון לעומת 9 אינץ' (229 מילימטרים) – למרות שהשינוי משריון הארווי בסדרת מג'סטיק לשריון קרופ בסדרת קאנופוס פירושו שהאובדן בהגנה לא היה גדול כפי שהיה יכול להיות, לשריון קרופ היה ערך מגן גדול ב-30 אחוזים במשקל נתון מאשר המקבילה שלו להארווי. למרות שהוא היה דק יותר, הוא היה מקיף יותר; סדרת קאנופוס הייתה סדרת אוניות הראשה הבריטית הראשונה שחזרה לחגורת שריון באורך מלא מאז אה"מ דרדנוט, שהושקה ב-1875. כדי לחסוך במשקל, החגורה צומצמה ל-2 אינץ' (51 מילימטרים) בשני קצות האונייה. כמו בחגורה, גם השריון האחר המשמש להגנה על האונייה יכול להיות דק יותר; המחיצות בשני קצות החגורה היו בעובי 6–10 אינץ' (152–254 מילימטרים).
הן היו מצוידות בשני סיפונים משוריינים, בעובי 1–2 אינץ' (25–51 מילימטרים), בהתאמה, שניהם היו מפלדת הארווי. זו הייתה הפעם הראשונה שסיפון שריון שני הותקן בספינת מלחמה בריטית. בזמן הכנת התכנון, נפוצו שמועות כי הצרפתים מתכוונים לצייד את אוניות המערכה החדשות ביותר שלהם עם הוביצרים, אשר ירו פגזים בזוויות גבוהות; זה יאפשר להם לפגוע בספינות בריטיות באש צוללת, ולהימנע מחגורת השריון הכבדה של האוניות. הצרפתים לא הציבו הוביצרים על אף אחת מהאוניות החדשות שלהם, אך האימוץ של שני סיפוני שריון נמשך בפרקטיקה הבריטית עד סדרת נלסון של שנות ה-20.
צריחי הסוללה העיקריים היו בעובי 8 אינץ' (203 מילימטרים) עם גגות בעובי 2 אינץ', מעל ברבטות בעובי 10–12 אינץ'. הברבטות הצטמצמו ל-6 אינץ' מאחורי החגורה. לא כל חלקי האוניות קיבלו את פלדת קרופ; סוללת הקזמטים הייתה מוגנת בשריון בעובי 6 אינץ' מפלדת הארווי בחזיתות, ובעובי 2 אינץ' בצדדים ובחלקים האחוריים. מגדלי הניווט הקדמיים שלהם קיבלו פלדת הארווי עבור הצדדים שלהם שהיו בעובי 12 אינץ', בעוד שבמגדלי הניווט האחוריים היו דפנות בעובי של רק 3 אינץ' (76 מילימטרים).
פריסת השריון הדקה יותר של האוניות ספגה ביקורת חריפה בזמן בנייתן, במיוחד בעיתונות. וייט הגן בפומבי על התכנון, והצביע על כך שהניסיון האחרון בין ספינות מלחמה סיניות ויפניות בקרב נהר יאלו הוכיח שהשריון הוכיח את עצמו כיעיל יותר בהגנה על ספינות ממה שהוכיחו בדיקות קרקע, וההתקדמות בטכנולוגיית השריון הצדיקה את ההפחתה עבור חיסכון במשקל לנשק טוב יותר.
אוניות הסדרה
.jpg)
| שם האונייה | המספנה | הונחה | הושקה | כניסתה לשירות | גורל |
|---|---|---|---|---|---|
| קאנופוס | מספנת פורטסמות' | 4 בינואר 1897 | 12 באוקטובר 1897 | 5 בדצמבר 1899 | נגרטה, 1920 |
| גלורי | האחים ליירד, בירקנהד | 1 בדצמבר 1896 | 11 במרץ 1899 | אוקטובר 1900 | נגרטה, 1922 |
| אלביון | Thames Iron Works, לונדון | 3 בדצמבר 1896 | 21 ביוני 1898 | יוני 1901 | נגרטה, 1919 |
| אושן | מספנת דבונפורט | 15 בדצמבר 1897 | 5 ביולי 1898 | פברואר 1900 | פגעה במוקש וטבעה, 18 במרץ 1915 |
| גוליית | מספנת צ'טם | 4 בינואר 1897 | 23 במרץ 1898 | מרץ 1900 | טורפדה וטבעה, 15 במאי 1915 |
| ונג'נס | ויקרס, בארו | 23 באוגוסט 1898 | 25 ביולי 1899 | אפריל 1902 | נגרטה, 1921 |
היסטוריית שירות
לפני המלחמה
אוניות הסדרה בילו את רוב הקריירה שלהן בזמן שלום בחו"ל. קאנופוס בילתה את הקריירה המוקדמת שלה בצי הים התיכון, בעוד שגוליית הפליגה לתחנת סין בשנת 1900. גלורי, אלביון ואושן הצטרפו לגוליית מ-1901 עד 1905, וונג'נס וקאנופוס נשלחו להצטרף אליהם ב-1902 וב-1905, בהתאמה. בספטמבר 1902, אושן ניזוקה מטייפון. הברית האנגלו-יפנית שנחתמה ב-1905 אפשרה לבריטניה להסיג חלק ניכר מכוחה הימי במזרח אסיה, ואוניות הסדרה הוחזרו למימי אירופה. בשובן לבריטניה, רובן שירתו קדנציות קצרות בצי התעלה ולאחר מכן בצי הבית והצי האטלנטי בין השנים 1905 ל-1907. במהלך תקופה זו עברו האוניות שיפוץ גדול גם לאחר תקופות שירותן הממושכות מעבר לים. במקום זאת, גוליית נשלחה לצי הים התיכון מ-1903 עד 1906, ולאחר מכן שירתה תקופות בצי התעלה ובצי הבית ב-1906 וב-1907, בהתאמה.
קאנופוס, גלורי, אוקיינוס וגוליית נשלחו לצי הים התיכון ב-1908, שם שהו עד סוף העשור. ב-13 ביוני 1908, ונג'נס ניזוקה בהתנגשות עם אוניית הסוחר SS בגור הד בפורטסמות'; היא הייתה מעורבת בהתנגשות נוספת ב-29 בנובמבר 1910 עם ספינת הסוחר SS ביטר. כמה מהאוניות, ביניהן קנופוס וגלורי, הצטמצמו למעמד מילואים בשובן לבריטניה, שם שהו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914. אושן, בינתיים, שוב שירתה עם צי הבית, אך ראתה פעילות מועטה עד פרוץ המלחמה. ונג'נס, מצידה, שימשה בתפקידים משניים משנת 1908, כולל כספינת אימונים וספינת תותחים. ב-1913 היא הועברה לשייטת אוניות המערכה השישית של הצי השני.
מלחמת העולם הראשונה
בתחילת מלחמת העולם הראשונה גויסו אוניות הסדרה לשירות עם שייטת אוניות המערכה השמינית. קאנופוס נשלחה במהירות לתחנת דרום אמריקה, שם סיירה אחר פושטות סחר גרמניות. היא הייתה מעורבת בחיפוש אחר שייטת מזרח אסיה הגרמנית של ויצה-אדמירל מקסימיליאן פון שפה. איטית מדי מכדי לעקוב אחרי סיירותיו של אדמירל סר כריסטופר קראדוק, היא החמיצה את קרב קורונל בנובמבר 1914, שם הובס קראדוק. תוך שהיא עוגנת בפורט סטנלי כסוללת הגנה, היא ירתה את היריות הראשונות של קרב פוקלנד בדצמבר, מה שהוביל את שפה לבטל את ההתקפה לפני שכוחו נרדף והושמד על ידי סיירות המערכה של אדמירל דובטון סטורדי.
בתחילת הסכסוך, אושן הוצבה באירלנד כדי לתמוך בשייטת סיירות, אך באוקטובר היא הועברה לתחנת הודו המזרחית כדי להגן על שיירות כוחות מהודו. גוליית שירתה בתחילה כספינת שמירה בלוך אווה, אחד הנמלים ששימשו את הצי הגדול, לפני שליוותה את חציית הכוחות הבריטיים לבלגיה בסוף אוגוסט. לאחר מכן היא השתתפה בפעולות נגד מזרח אפריקה הגרמנית, והשתתפה במצור על הסיירת הקלה הגרמנית SMS קניגסברג בנהר רופיג'י. באוקטובר 1914, גלורי הועברה לתחנת צפון אמריקה והודו המערבית, שם שימשה כאוניית הדגל של השייטת. בסוף 1914, אושן השתתפה בהתקפה על בצרה לפני שהועברה למצרים כדי להגן על תעלת סואץ, שם הצטרפה לוונג'נס, שהייתה שם מאז נובמבר. אלביון נשלחה לאוקיינוס האטלנטי כדי לסייע בהגנה מפני האפשרות שספינות מלחמה גרמניות יפרצו מהים הצפוני. בדצמבר ובינואר 1915 היא תמכה בפעולות נגד דרום-מערב אפריקה הגרמנית.
מערכת הדרדנלים
קאנופוס, אלביון, אוקיינוס וונג'נס הועברו לים התיכון בתחילת 1915 עבור מערכת הדרדנלים. הן השתתפו בהתקפות גדולות על ביצורי החוף העות'מאניים שהגנו עלהדרדנלים במרץ 1915, אך הצי הבריטי והצרפתי הוכיחו שהם לא מסוגלים לפרוץ את המיצרים. אלה כללו התקפות גדולות ב-18 במרץ שבהן אבדו אוניית מערכה צרפתית ושתי אוניות מערכה בריטיות - אחת מהן הייתה אושן - ממוקשים ימיים עות'מאניים. אושן ניסתה לחלץ את הצוות מאוניית המערכה אה"מ אירזיסטיבל, שגם פגעה במוקש, כשגם היא פגעה במוקש וטבעה. רוב הצוות שלה הצליח להתפנות למשחתות הסמוכות. האוניות ששרדו נפגעו שוב ושוב על ידי תותחי חוף עות'מאניים במהלך פעולות אלה, אך אף אחת מהן לא הייתה פגיעה רצינית. כוחות הרגלים של בעלות הברית נחתו באפריל, והחלו את המערכה בגליפולי, וקאנופוס המשיכה להפגיז עמדות עות'מאניות כדי לתמוך בהן. פעולות אלו כללו את הקרב הראשון על קריתיה וסיוע להביס התקפות נגד עות'מאניות. ב-13 במאי 1915 גוליית הוטבעה במפרץ מורטו ליד כף הלס על ידי שלוש טורפדות מהמשחתת העות'מאנית Muâvenet-i Millîye. מתוך צוותה שכלל 750, 570 נהרגו בטביעה. ביוני 1915, גלורי הועברה מחדש לים התיכון כדי להצטרף לאחיותיה במערכה, אם כי היא ראתה פעולות מועטות במהלך אותה תקופה, שכן הצוות שלה היה נחוץ לחוף כדי לתמוך בכוחות הלוחמים בחצי האי.
קריירות מאוחרות יותר
באוקטובר 1915, אלביון הועברה לסלוניקי כדי לתמוך בפעולות מדינות ההסכמה נגד בולגריה דרך יוון הנייטרלית דאז, אך היא לא ראתה שום פעולה נוספת. היא הועברה בחזרה לאירלנד באפריל 1916 לשירות כספינת שמירה, תפקיד שמילאה עד אוקטובר 1918, אז הצטמצמה לספינת בסיס. לאחר שהמערכה בגליפולי הסתיימה עם נסיגת כוחות מדינות ההסכמה בינואר 1916, קאנופוס סיירה במזרח הים התיכון, אך לא ראתה שום פעולה נוספת. היא הוסרה משירות באפריל 1916 והוסבה לאוניית בסיס בתחילת 1918. באוגוסט 1916, גלורי נשלחה למורמנסק, רוסיה, כדי לתמוך בבת בריתה של בריטניה על ידי השארת הנמל החיוני פתוח לאספקה שנשלחה לחזית המזרחית. שם, היא שימשה כאוניית הדגל של שייטת צפון רוסיה הבריטית. שחוקה מהפעולות מול גליפולי, ונג'נס חזרה לבריטניה לשיפוץ. היא נכנסה לשירות מחדש בדצמבר 1915 לשירות במזרח אפריקה, במהלכו תמכה בכיבוש דאר א-סלאם במזרח אפריקה הגרמנית. היא חזרה לבריטניה שוב ב-1917 והוצאה משירות, ולאחר מכן כיהנה בתפקידים משניים עד 1921.
לאחר המלחמה החל הצי המלכותי להשליך את האוניות. אלביון נמכרה לגרוטאות בדצמבר 1919 ונגרטה בשנה שלאחר מכן, וכך גם קאנופוס. גלורי חזרה לבריטניה ב-1919, הושבתה, ושמה שונה לאה"מ קרסנט ב-1920, לפני שבסופו של דבר נמכרה לגריטת ספינות בדצמבר 1922. ונג'נס נמכרה לגרוטאות ב-1921 והתפרקה בשנה שלאחר מכן.
קישורים חיצוניים
38103194אוניות המערכה מסדרת קאנופוס