אגרות שניות

אגרות שניות הן האגרות ששלחו מרדכי ואסתר ליהודי האימפריה הפרסית, שתוכנן אישר ליהודים להתגונן ולעמוד על נפשם מפני אויביהם המבקשים להשמידם בשל האגרות הראשונות שבהן גזרו אחשוורוש והמן על השמדת היהודים ביום י"ג באדר. מעתה, נכתב באגרות השניות, ביום זה יוכלו היהודים להרוג את אויביהם.

האגרות נשלחו ביום כ"ג בסיוון, 70 יום לאחר שליחת האגרות הראשונות בידי המן, והן סימלו את נס פורים, שבו נהפך האבל ליום טוב. כזכר למאורע זה - הונהג בקרב החסידים לשמוח בתאריך זה.

מהות היום

לאחר שאחשוורוש מינה ליועצו הקרוב את המן האגגי שהחל לנטור למרדכי בשל סירובו להשתחוות בפניו. בעקבות זאת זמם המן "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים" שחיו בכל ממלכת פרס. המלך נעתר לבקשה והוציא כתב מלכות המורה על השמדת כל היהודים ביום י"ג באדר. אולם מזימה זו סוכלה הודות לשורה של ניסים במעורבותם של אסתר ומרדכי, שהובילו במקום זאת להוצאתו להורג של הזומם: המן, בניו ועושי דברו.

לאחר הריגתו ביקשה אסתר לבטל את האגרות הראשונות. אחשוורוש סירב, בטענה שמלך אינו יכול לחזור בו, אולם הם יוכלו לשלוח בשמו אגרות שניות, בהן יינתן ליהודים להתגונן ולהרוג את מבקשי נפשם, ומרוח האגרות השניות יבינו הגויים שגזירת ההשמדה כבר איננה בתוקף. וכך בתאריך כ"ג בסיון כתבו ושלחו את האגרות השניות לכל יהודי הממלכה:

וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּֽכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים, וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִֽים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָ֖ם כִּלְשֹׁנ֑וֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם: וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּ֖ם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים: אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם, לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַ֣ף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז: בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר:

— מגילת אסתר, פרק ח', פסוק ט'-יב

יום שמחה

המקור הראשון לנהוג במנהגי שמחה בתאריך זה נמצא בדברי רבי יאיר חיים בכרך בספרו "מקור חיים" - ”בכ"ג סיון יש לזכור נס פורים, כי בו נכתבו אגרת האחרונים התשועה ולרבות בו שמחה”. אחריו החזיקו במנהג זה רבים בתנועת החסידות.

”כיום נוהגים החסידים שאין אומרים בו [בכ"ג בסיוון] תחנון”. וכן מובא בשם הרב ממונקאטש.

בשם רבי מנחם מנדל שניאורסון אמרו כי כל ענייני התורה נצחיים הם, וכשם שבימי מרדכי נכתב ביום זה כטוב בעיני מרדכי על היהודים, כך נכתב ביום זה כבקשת כל אחד מישראל.

אמנם, יש שפיקפקו על עצם קביעת היום כיום שמחה, שהרי יום זה נקבע לתענית בין הימים שנמנו בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"פ, סעיף ב' משום ש”בכ"ג בסיון בטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט”. מטעם זה כתב המקור חיים לנהוג פשרה בין שני המנהגים: להתענות, אך לא ישלים התענית. ואילו רבי יעקב ניסן רוזנטל כתב לשמוח אך לא לבטל אמירת תחנון.

לקריאה נוספת

• נטעי גבריאל - הלכות חג השבועות הלכה ה'.

קישורים חיצוניים

• דיון אודות מנהג זה בפורום אוצר החכמה.
• שיעור לצפייה מאת הרב אהרן טויסיג בנושא 'כ"ג סיון אגרות שניות' באתר קול הלשון.
• דרוש לכ"ג בסיון מאת 'נוטר הכרמים' בפורום אוצר החכמה.