אברהם ווייס

הרב פרופסור אברהם ווייס (1895–1970) היה תלמיד חכם, חוקר תלמוד ומנהיג ציוני-דתי. הוא היה ממייסדי המחקר המדעי של התלמוד, וכיהן כחוקר ומרצה לתלמוד במכון לחכמת ישראל בוורשה, בישיבה יוניברסיטי, ובאוניברסיטת בר-אילן. היה ממנהיגי תנועת המזרחי בפולין, שימש כסגנו של נשיא התנועה, הרב יצחק ניסנבוים, והיה חבר ביודנראט בוורשה.

ביוגרפיה

ווייס נולד בתרנ"ה בעיירה פודהייצה שבמזרח גליציה, אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית, והיום אוקראינה. אביו היה דוב בן יצחק אייזיק, ואמו שרה רבקה בת ר' משה מיכאל גלר. אחותו הניה, נישאה לימים לחוקר המשנה והתלמוד חנוך אלבק. אחיו יהושע, התגורר בפודהייצה ונרצח בשואה, תוך שהוא משאיר מכתב המתאר את השמדת העיירה. בצעירותו הוא למד בבית המדרש בעיירת הולדתו, ובגיל 17 סיים את הש"ס, עם המפרשים והוראת השולחן ערוך. בשנת 1916 (גיל 21) הוסמך לרבנות על ידי רבה של סטניסלאב, ר' דוד הורוביץ ביורה יורה ידין ידין. ווייס למד גרמנית אצל מורה פרטי, ובהמשך הכין את עצמו לבחינת בגרות בגימנסיה בעיר סטורוז'ינץ. בשנת 1917 הוא קיבל תעודת בגרות בווינה והתחיל ללמוד באוניברסיטה שם בפקולטה להיסטוריה ופילולוגיה קלאסית. בשנת 1921 קיבל תואר דוקטור. נושא הדיסטרציה שלו היה : "יחס האפיפיורים ליהודים בתקופת ימי הביניים". במשך השנים 1917–1922 למד במקביל גם בבית המדרש לרבנים בווינה. מורו, פרופסור אביגדור אפטוביצר העיר על כתב הרבנות שלו: "תרומה גדולה תינחל למדעי היהדות אם יאופשר למוסמך שלנו להשקיע את כשרונותיו הכבירים במחקר התלמוד".

לאחר סיום לימודיו הוא החל ללמד בגימנסיה העברית בביאליסטוק. לאחר מכן עבר לוורשה, כמרצה לתלמוד בסמינריון הממשלתי למורי דת. בשנת תרפ"ח נוסד בוורשה המכון לחכמת ישראל, וד"ר ווייס התמנה למשרת דוצנט לתלמוד במכון. כשנה לאחר מכן, בשנת תרפ"ט, נדפס ספרו הראשון, 'לקורות התהוות הבבלי'. ספרו השני, 'התלמוד הבבלי בהתהוותו הספרותית' נדפס בשנים תרצ"ז–תרצ"ט. בנוסף לספרים, ד"ר ווייס פרסם בשנות העשרים והשלושים מאמרים בחקר התלמוד, בהצופה לחכמת ישראל, ב-Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums, ובקובצי מאמרים נוספים. פעילותו במכון נמשכה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, ובין השאר הוא כיהן כרקטור המכון.

במקביל לעבודתו המחקרית, היה ווייס מעורב בפעילות ציבורית ענפה. הוא היה מראשי תנועת המזרחי, שהייתה חלק מהתנועה הציונית. במסגרת פעילותו הוא השתתף מספר פעמים בקונגרס הציוני. בין השנים 1935–1940 כיהן כסגן נשיא תנועת המזרחי בפולין, ועבד בצמוד עם נשיא המזרחי בפולין, הרב יצחק ניסנבוים.

ווייס נשא לאישה את פנינה קרמר. לפני מלחמת העולם השנייה נולד להם בן אחד, בתחילת המלחמה נולדה בתם, ולאחר הגעתם לניו יורק נולד בנם הצעיר.

מלחמת העולם השנייה ומעבר לארצות הברית

עם פריצת מלחמת העולם השנייה, ווייס התגייס לפעילות ציבורית במסגרת ועד הקהילה היהודית בוורשה. עם כיבוש ורשה בידי צבא גרמניה הנאצית, הגסטפו הקים את היודנראט, וד"ר ווייס צורף אליו. ב-4 בנובמבר 1939 הגסטפו אסף את חברי היודנראט והורה להם להקים גטו בוורשה תוך שלושה ימים. ראשי היודנראט ובהם אדם צ'רניאקוב ביקשו לשלוח משלחת לגסטפו על מנת לנסות לשכנע אותם לשנות את עמדתם, אך ווייס שכנע אותם לשלוח תחת זאת משלחת למושל הצבאי של ורשה. בשל שליטתו בגרמנית, ווייס היה דוברה של המשלחת. המושל, שלא עודכן מראש על הפקודה, הורה להקפיא אותה. בעקבות כך, הקמת הגטו נדחתה בחודשים ארוכים, וסגירתו הושלמה ב-15 בנובמבר 1940. בחודש ינואר 1940 קיבל ד"ר ווייס הזמנה למשרת פרופסור לתלמוד בישיבה יוניברסיטי בניו יורק. בזכות הזמנה זו הוא הצליח לקבל אשרת כניסה לארצות הברית לו ולמשפחתו. ב-9 באפריל 1940 הוא יצא עם משפחתו מוורשה ונסע ביחד עם הרבי מגור ומשפחתו לאיטליה. לאחר מספר חודשים באיטליה יצאה משפחת ווייס בטיסה לספרד, ומשם הפליגה לארצות הברית.

ווייס התגורר בארצות הברית עד לפרישתו מהישיבה יוניברסיטי בשנת 1967. בתקופה זו התמקד בעיקר בהוראה בישיבה יוניברסיטי ובמחקר התלמוד, אך המשיך גם בפעילות ציבורית, והשתתף בין השאר בקונגרס הציוני ה-22, בשנת 1946. בשנת תשי"ג הוא היה פרופסור אורח באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך שנים אלו הוא פרסם את רוב ספריו, ובהם התהוות התלמוד בשלמותו, לחקר התלמוד, סדר הדיון, על היצירה הספרותית של האמוראים, ודיונים ובירורים בבבא-קמא. בנוסף הוא פרסם מאמרים רבים במחקר התלמוד, שנדפסו בהמשך בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, בקבצים: הערות לסוגיות הבבלי והירושלמי, ועל המשנה, הוצאת בר-אילן. הוא גם שימש כעורך כתב העת חורב, כתב העת של הישיבה יוניברסיטי, 'לחקר תולדות ישראל וספרותו'.

לאחר פרישתו, עלה ארצה עם אשתו פנינה, בשנת 1967, והתגורר בירושלים. בשנים האחרונות לחייו שימש כמרצה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן.

אברהם ווייס נפטר בד' בתשרי ה'תשל"א בירושלים, ונטמן בבית הקברות סנהדריה. בשנת תשל"ה יצא לאור ספרו האחרון, מחקרים בתלמוד, עליו עבד אך לא הספיק לסיים את עריכתו. הספר נערך בידי בניו, ד"ר משה ווייס ופרופ' בנימין ווייס. לספר נוספו גם מספר מאמרים שפורסמו במקור בגרמנית, ותורגמו בידי העורכים.

תרומתו לחקר התלמוד

עבודתו המחקרית של ווייס התמקדה בניתוח ביקורתי של התלמוד הבבלי. בעוד שהחכמים והחוקרים שקדמו לו ניסו לפענח את שאלת התהוות ועריכת התלמוד לפי מקורות חיצוניים, ווייס סבר שיש לענות על השאלות מתוך ניתוח טקסטואלי ומושגי של התלמוד עצמו. בין היתר הוא חקר ביטויים כמו 'גופא' ו'אמר מר' (לקורות התהוות הבבלי). הוא עסק באינטנסיביות בניתוח של סוגיות בתלמוד כדי לזהות רכיבים מוקדמים ומאוחרים בדיון התלמודי. אחת מהמסקנות העיקריות של ווייס הייתה שעריכת התלמוד לא הייתה אירוע נקודתי, אלא תהליך מתמשך שהחל מזמן האמוראים, ונמשך עד לתקופת הגאונים.

ווייס היה מהראשונים שעמדו על חשיבות תרומתם של הסבוראים להתפתחות התלמוד.

בנוסף למחקר התלמוד, ווייס עסק גם במחקר המשנה, וגם בה הוא הראה תופעות של שכבות מוקדמות ומאוחרות. כמה ממאמריו בחקר המשנה פורסמו בקובץ מאמרים על המשנה, בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

מספריו של ווייס

• לקורות התהוות הבבלי, ורשה, 1929.
• התלמוד הבבלי בהתהוותו הספרותית, ורשה, 1937–1939.
• התהוות התלמוד בשלמותו, ניו יורק, תש"ג.
• לחקר התלמוד, ניו יורק, תשט"ו.
• סדר הדיון, ניו יורק, תשי"ח.
• על היצירה הספרותית של האמוראים, ניו יורק, תשכ"ב.
• דיונים ובירורים בבא-קמא, ניו יורק, ירושלים, תשכ"ז.
• הערות לסוגיות הבבלי והירושלמי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תש"ל.
• על המשנה, הוצאת בר-אילן.
• מחקרים בתלמוד, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1975.
• ספר יובל לכבוד הרב ד"ר אברהם ווייס, ניו יורק, תשכ"ד

מתלמידיו

• פרופ' מאיר שמחה פלדבלום
• פרופ' יעקב בלידשטיין
• ד"ר משה ווייס, בנו הגדול

לקריאה נוספת

• ספר היובל לכבוד הרב ד"ר אברהם ווייס, ניו יורק, תשכ"ד
• לשאלת מקורות הסוגיות, מהמאמרים הראשונים של ווייס, תדפיס מ'הצופה לחכמת ישראל', בודפשט, תרפ"ה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אברהם ווייס בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30130144אברהם ווייס