הצופה מארץ הגר

הצופה מארץ הגר: עתון עברי מוקדש לחכמת ישראל וספרותו ולאחר מכן הצופה לחכמת ישראל היה כתב עת לחכמת ישראל שנדפס בעברית בבודפשט בירת הונגריה ("ארץ הגר" בכינויה הרבני) בין השנים תרע"א-תרע"ה (1910–1914) בשם "הצופה מארץ הגר" ובין השנים תרפ"א-תרצ"א (1921–1931) במתכונת דומה מאד בשם "הצופה לחכמת ישראל". כתב העת לא הופיע בשנות מלחמת העולם הראשונה. השקפת כתב העת ורבים ממחברי המאמרים שבו נבעו מתוך היהדות הניאולוגית.

מטרת כתב העת הייתה ”לאצור בקרבו גנזי העבר, להביא בחשבון מפעלותיה הכבירות של אנשי הרוח מדורות שחלפו, ולהשקיף גם על השאיפות המדעיות של ההווה” (דברים בפתח החוברת הראשונה של "הצופה לחכמת ישראל"). הוא פרסם מחקרים מקוריים והביא לראשונה בדפוס בעברית קטעי ספרים וכתבי יד יהודיים עתיקים מהגניזה הקהירית ועד מדרשים, פיוטים, חליפת מכתבים בין חכמים ודברי הגות שלא יצאו לפני כן בדפוס. כמו כן שימש כתב העת במה לפרסום וביקורת ספרים חדשים בתחום, שיצאו על ידי מלומדי חכמת ישראל ברחבי העולם, במדור שנקרא "לשכת ספרים").

העורך הראשי של כתב העת היה ד"ר יהודה אריה בלוי (אנ'), אליו הצטרפו ד"ר הרב צדוק העוועשי (ברוב הגיליונות), ד"ר יחיאל מיכל הכהן גוטמן (גר'), ד"ר מאיר צבי וייס, ד"ר מרדכי קליין ואחרים, כולם מורים בבית המדרש לרבנים בבודפשט. צדוק העוועשי היה גם "רב ודרשן בק"ק [קהילת קודש] בודאפעשט".

כתב העת יצא במתכונת של רבעון, פעם בשלושה חודשים; בכל חודש יצאה "חוברת", שאיגדה שלושה-ארבעה "גליונות" בני 64 עמודים. כל ימיו נאבק כתב העת בקשיים כלכליים משום שיצא בהוצאה פרטית, על סמך כספם של המוציאים לאור וכספי המנויים הקבועים (הגיליון נוקב בתמחור עבור מנויים בארצות הברית, בריטניה, גרמניה, צרפת והולנד).

הצופה לחכמת ישראל מתעתד כעת לשוב אל משמרתו ולהתמיד כהונתו בהיכל התורה והחכמה באמצעות שפתנו הקדושה. השפה העבריה כלי מבטא טבעי היא לחכמת היהדות. שתיהן קשורות זו בזו קשר אמיץ לא ינתק לעולם... חומר רב של ספרים שלמים או קטועים ושרידים שנשארו בכתב יד טמונים בביבליותיקאות מפורסמות, או גנוזים תחת משואות העבר ומחכים לגואל ופותר, רבם ככלם עברים הם ובעברית צריכים לצאת לאור ראשונה... ואולם חשיבות השפה העבריה אינה מצטמצמת על קימה והידור שבפני זקנה ושיבה בלבד. אין תשמישה מוגבלת ומוקדשת ליחידי סגלה בלבד לפתור בה חידות מני קדם... היא אינה ירושת־אבות בלבד, אבל גם נחלת בנים ובניה ישמרו לה אמונתם ובריתם. הברית הנאמנה הזאת היא היא היסוד, אשר עליו אנו בונים תקוותינו היותר יקרות וחביבות בעתיד, והיא היא המעין, אשר ממנו נשאב כח והתעוררות למלאכתנו זו אשר נגשנו אליה כעת, אל שכלול עתון מדעי מוקדש לחכמת ישראל בכלל בחקר ספרתנו הישנה והחדשה גם יחד... נתאמץ להודיע טיבן של ספרים חדשים ולתת להם פרסום בין קהל הקוראים. הצופה יהיה למזכיר נאמן למפעלות סופרינו ולידיעות ביבליוגרפיות היותר חדשות.

— דברים בפתח החוברת הראשונה של "הצופה לחכמת ישראל"