קונסטיטושן
 | |
| "קונסטיטושן" מפליגה ב-19 באוגוסט 2012 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | פריגטה בת 44 תותחים |
| צי | ארצות הברית |
| דגל הצי |
.svg){kind=small} |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | מספנת אדמוּנד הארט |
| הוזמנה | 1794 |
| תחילת הבנייה | 1 בנובמבר 1794 |
| הושקה | 21 באוקטובר 1797 |
| תקופת הפעילות | 1798 – הווה (כ־226 שנים) |
| אחריתה | אונייה ייצוגית |
| מידות | |
| תפוסה | 2,200 טונות |
| אורך |
אורך כללי 62 מטר, אורך בקו המים 53 מטר |
| רוחב | 13.3 מטר |
| נתונים טכניים | |
| גודל הצוות | 450 איש |
| מספר תרנים | 3 |
| גובה התרנים |
תורן קדמי – 60 מטר, תורן ראשי – 67 מטר, תורן אחורי – 52.6 מטר |
| שטח המפרשים | 3,968 מטרים רבועים |
| הנעה | מפרשים, מעטה רוחבי |
| אמצעי לחימה | |
| חימוש |
30 תותחי 24 ליטראות (11 ק"ג), 20 תותחים (קרונדות) של 32 ליטראות (15 ק"ג), 2 תותחי חרטום של 24 ליטראות (11 ק"ג) |
"קוֹנֶסְטִיטוּשְׁן" (באנגלית: USS Constitution), הידועה גם בכינויה "אוֹלְד אַיירוֹנְסַיידְס" (Old Ironsides), היא פריגטת מפרשים תלת־תורנית בעלת 44 תותחים של הצי האמריקני והאונייה המפורסמת ביותר בתולדותיו. את עיקר פרסומה רכשה במלחמת 1812, אז גברה בשלושה קרבות ימיים על אוניות מלחמה של הצי המלכותי הבריטי והכניעה אותן. "קונסטיטושן", הנקראת על שם חוקת ארצות הברית, היא אוניית המלחמה הישנה ביותר בעולם שעדיין שטה ונמצאת בשירות פעיל.[1] היא עוגנת דרך קבע במספנת הצי בנמל בוסטון במסצ'וסטס, בקצה שביל החירות, ופתוחה למבקרים. האוניה יצאה לים הפתוח ב־1997, ביובל המאתיים להשקתה. ולאחרונה, באוגוסט 2012, ביובל המאתיים לניצחונה על ה"גֶּריֵיר".
רקע לבניית האונייה
בעשור האחרון של המאה ה-18 החלו אוניות הסוחר האמריקניות סובלות מהתקפותיהם של פריבטירים צרפתיים ושודדי ים בֶּרְבֶּרִים שפעלו מצפון אפריקה. בעיה זו לא התעוררה כל עוד נהנו המושבות מהגנתה של האימפריה הבריטית. אך לאחר מלחמת העצמאות האמריקנית חשו רבות מן המעצמות הזרות כי הן יכולות להתנכל לאוניות אמריקניות ללא כל חשש לתגובה. יתרה מכך, משעה שפרצה המהפכה הצרפתית, החלה גם בריטניה להטריד את אוניות הסוחר האמריקניות שסחרו עם צרפת אויבתה וזאת אף על פי שארצות הברית שמרה על נייטרליות במאבק בין השתיים. בשנת 1793 בלבד נתפסו אחת-עשרה אוניות על ידי הפירטים הברברים וצוותם נשבה עבור כופר, והממשל האמריקני הצעיר היה חסר אונים. על רקע זה החלו חושבים בארצות הברית להקים מחדש את הצי המלחמתי, שפורק לאחר מלחמת העצמאות בשל הקושי לממן את אחזקתו.
ב-27 במרץ 1794 אישר הקונגרס את חוק ההתחמשות הימית (Naval Act), המורה על בנייתן של שש פריגטות. במרץ 1796, בעוד המלאכה מתקדמת לאיטה, הושג הסכם שלום בין ארצות הברית לשליט אלג'יר. בהתאם לסעיף 9 של החוק, שקבע מפורשות כי הבנייה תופסק אם ייכון שלום, נעצרה העבודה. לאחר ויכוח לוהט הסכים הקונגרס לממן את בנייתן של שלוש אוניות בלבד, שהעבודה עליהן כמעט ונשלמה. הבנייה של שלוש האוניות האחרות חודשה בסופו של דבר בעקבות התחזיות להתלקחות מלחמה עם צרפת.
בניית האונייה וחימושה, 1794 - 1797
"קונסטיטושן" הייתה אחת משש הפריגטות הראשונות של הצי האמריקני. האונייה, שתוכננה על ידי ג'ושׁוּאַה הַמְפְרִיז (Joshua Humphreys) ונבנתה במספנתו של אֶדְמוּנְד הָארְט (Edmund Hartt) בבוסטון, הייתה פריגטה דו־סיפונית בעלת 44 תותחים, גדולה וחזקה מכל פריגטה אחרת בת זמנה. בתקופת אוניות המפרשים (1650 - 1840 לערך) לא נועדו פריגטות ליטול חלק בקרבות סדורים כחלק מן המערך הטורי. הגדולות שבפריגטות, בנות 44 תותחים, מילאו במאה ה־18 תפקידי ליווי והגנה בעיקר באזורים מרוחקים מן המולדת, בהם לא נשקפה להן סכנה מצד אוניות אויב גדולות מהן. פריגטות בנות 28, 32 או 36 תותחים שימשו למשימות סיור, איסוף מודיעין והעברה מהירה של ידיעות.
האונייה, וכמותה גם אחיותיה לגודל, הפריגטות "יונייטד סטייטס" (United States) ו"פרזידנט" (President), צוידה בתותחי 24 ליטראות בשעה שחימושן הסטנדרטי של פריגטות באותה תקופה היה תותחי 18 ליטראות. ממדיה העיקריים היו זהים כמעט לגמרי לאלו של אוניית-קו מדרגה שלישית, החמושה ב־74 תותחים. הגידול בממדים ובעוצמת האש שיקף את המגמה הכללית שאפיינה את אוניות המלחמה מכל הסוגים במאה ה־18 ונמשכה גם במחצית הראשונה של המאה ה־19. מחשבת המתכננים הייתה לבנות אונייה שתעלה על כל פריגטה אחרת הן בעוצמת האש הן ביכולות השיט שלה. גישה זו הוכיחה את יעילותה בתחילת מלחמת 1812, כאשר פריגטות אמריקניות וביניהן "קונסטיטושן" גברו על פריגטות בריטיות וניצחו אותן בקרב אנייה מול אנייה,[2]
חידוש אחר היה הסיפון העליון שנבנה מְשׁוּוֶה למלוא אורכו, ללא סיפון קַדְמָה וסיפון אַחְרָה גבוהים ממנו בחרטום ובירכתיים כמקובל עד אז. צורת מבנה זו איפשרה להציב מספר תותחים רב יותר מן המקובל. על הסיפון העליון סודרו לפי התכנון הראשוני 22 תותחים בני 12 ליטראות (10 ק"ג). בסיפון שמתחתיו, סיפון התותחים, הוצבו 30 תותחים של 24 ליטראות. לימים יוחלפו תותחי הסיפון העליון ב־20 קָרוֹנָדוֹת של 32 ליטראות (14.5 ק"ג) ו־2 תותחי־חרטום של 24 ליטראות (11 ק"ג).[3]
מערך המפרשים של האונייה היה רוחבי כשל כל אוניות המלחמה האחרות באותה תקופה. כל אחד משלושת תורני האונייה - הקדמי, הראשי והאחורי - נשא ארבעה מפרשים רוחביים: תחתי, עילי, על־עילי ועליון. מפרש־גף מאסף בירכתיים ומפרשי חלוץ מלפנים השלימו את המעטה.
ישנה מגמה לאידיאליזציה של האונייה, המתעלמת מחסרונותיה. הדבר נובע מעובדת היותה סמל לאומי, הן בשל חלקה במלחמת 1812 הן בשל היותה היחידה מאוניותיו הראשונות של הצי האמריקני ששרדה לימינו. התותחים הרבים הפעילו מאמצים כבדים על הגוף, וחרף החיזוקים הנוספים והחדשניים שהגה המפריז, העצים המשובחים והמידות הגדולות מן המקובל של הקורות ששימשו לבניית הגוף והתרנים, נזקקה האונייה לשיפוצים תכופים. ב־1802, לדוגמה, חמש שנים בלבד לאחר השקתה וארבע שנים לאחר שיצאה לראשונה לים, הועלתה האונייה לחוף לתיקונים שנמשכו קרוב לשנתיים.[4]
טקס ההשקה של "קונסטיטושן" נערך ב־20 בספטמבר 1797 במעמד הנשיא ג'ון אדמס ומושל מסצ'וסטס, אינקריז סאמנר (Increase Sumner). האונייה החלה להחליק על מסילות ההשקה לעבר המים, אך לאחר כמה מטרים בלבד נעצרה. בשל משקלה הרב ותכנון לקוי שקעו המסילות באדמה והאונייה מיאנה לזוז. ניסיון נוסף, יומיים אחר־כך, נכשל גם הוא. בחלוף חודש ימים, ב־21 באוקטובר 1797, הושקה האונייה בשלישית, והפעם גלשה אל מימי נמל בוסטון ללא תקלות. עלות בנייתה הייתה כ־300,000 דולר, פי שניים מן האומדן הראשוני.[5]
"המלחמה הבלתי רשמית" עם צרפת, 1798 - 1800
"קונסטיטושן" יצאה להפלגת הבכורה שלה ביולי 1798 בפיקודו של קפטן סמיואל ניקולסון, שגם פיקח על בנייתה. את שירותה המבצעי הראשון עשתה במהלך המלחמה הבלתי רשמית עם צרפת (1798 - 1800) בהגנה על ספינות סוחר אמריקניות מפני התנכלותם של פריבטירים צרפתיים. במאי 1799 נמסר הפיקוד על האונייה לידי קפטן סָיילָס טוֹלְבּוֹט, ו"קונסטיטושן", יחד עם אוניות אחרות של הצי, מרביתן סְקוּנֶרִים או ספינות סוחר מוּסָבוֹת שסרו לפיקודו הכולל של טולבוט, פעלה בים הקריבי. שני הצדדים ניהלו עימות צבאי מוגבל בזירה הימית, במסגרתו ניסה כל אחד מהם לפגוע בסחר הימי של אויבו על ידי לכידת אוניות הסוחר שלו. האוניות ומטענן נמכרו, והכסף חולק בין קציני האונייה ומלחיה בהתאם לחוק השלל הימי שהיה נהוג אז.
ב־16 בספטמבר 1799 חילצה "קונסטיטושן" מידי פריבטיר צרפתית את אוניית הסוחר השוודית "אָמֶלְיָה". זמן מה אחר כך, בינואר 1800, לכדה את הסקונר "סְוִויפְט". במאי אותה שנה, יחד עם "אַמְפִיתִ'יאֵיטֶר" (USS Amphitheatre), הסקונר שליווה אותה, לכדה שלוש ספינות נוספות (סקונר, בְּרִיג וסְלוּפּ). עוד באותו חודש תפסה "קונסטיטושן" בנמל פוארטו פלטה שבסן־דומינגו את הפריבטיר הצרפתית "סנדוויץ". לוּטֶנֶנְט אַייזק הָאל ואנשיו השתלטו על האונייה, בעוד חייליו האחרים נוחתים בחוף ומשתקים את תותחי המבצר החולש על הנמל. בסופו של דבר נאלצו האמריקנים להשיב את האונייה לבעליה, משום שהאי נשלט על ידי ספרד, ולמרות היותה בעלת ברית לצרפת נחשב הדבר להפרת ריבונותה. ב־24 באוגוסט 1800 שבה "קונסטיטושן" לבוסטון כדי להצטייד מחדש באספקה. חודשיים וחצי אחר כך יצאה שוב אל הים הקריבי, אך לא לזמן רב. המלחמה עם צרפת הסתיימה, והאונייה חזרה אל בוסטון ביוני 1801.[6]
המלחמה בפירטים הבֶּרְבֶּרִים, 1801 - 1805
המלחמה בקורסארים הברברים של צפון אפריקה, שהייתה מלכתחילה סיבת בנייתן של שש הפריגטות הראשונות של הצי, התלקחה ב־1801. תעוזתם של שליטי המדינות הַבֶּרְבֶּרִיוֹת הגיעה לשיאים חדשים, כאשר הדֵּיי של אלג'יריה כפה באיום תותחים על ספינת הצי האמריקני "ג'ורג' וושינגטון", שבאה למסור לו את הכופר השנתי, להפליג בשליחותו אל הסולטאן בקונסטנטינופול ולמסור לידיו את מס העובד שהוא עצמו חב לו. יוסוף קרמנלי, הביי של טריפוליטניה, הרחיק לכת עוד יותר, וכשתביעותיו להגדלת הכופר לא נענו, הורה לגדוע את מוט הדגל בבית הקונסול האמריקני והכריז מלחמה על ארצות הברית (14 במאי 1801).
הלחימה התנהלה בים בלבד. שייטת בפיקודו של ריצ'רד דֵייל, שכללה שלוש פריגטות וסקונר, נשלחה באביב 1801 אל הים התיכון, הטילה הסגר ימי על טריפולי, ואף לכדה את אחת מאוניותיו של הביי. ב־1802 החליפה אותה שייטת גדולה עוד יותר, שמנתה חמש פריגטות ועוד כלי שיט קטנים בפיקודו של ריצ'רד ולנטיין מוריס. השייטת המחליפה השלישית, שנשלחה בקיץ 1803, כללה את הפריגטות "קונסטיטושן" ו"פילדלפיה" (36 תותחים) ועוד חמישה בריגים וסקונרים בפיקודו של אדוארד פְּרֶבְּל.
את פעילותה המבצעית הראשונה בזירה הים־תיכונית עשתה "קונסטיטושן" – אוניית הדגל של פרבל – מול נמל טנג'יר. פרבל, שקבע את בסיסו בגיברלטר, החליט לסלק קודם את האיום שנשקף מהפירטים של מרוקו, ששלטו על הכניסה לים התיכון ויכלו לפגוע באוניות האספקה שלו עצמו. יחד עם אוניות השייטת הקודמת, קודם עזיבתה, ערך הפגנת כוח מול נמל טנג'יר, ואילץ את שליט מרוקו לשוב ולהתחייב שלא לתקוף אוניות אמריקניות, בתמורה לכופר כסף וסחורות כפי שהיה קודם המלחמה (12 באוקטובר 1803).
בנובמבר 1803 נכנסה "קונסטיטושן" אל נמל סירקוזה שבסיציליה, בה בחר פרבל כבסיס החדש לאוניותיו. בדרכו לשם נודע לו, כי הפריגטה "פילדלפיה", שנשלחה בפקודתו בראשית אוקטובר להטיל הסגר על טריפולי, עלתה על שרטון סמוך לעיר ונתפסה על צוותה בידי אנשיו של הביי. חודש אחר כך יצאה "קונסטיטושן" ועמה הסקונר "אנטרפרייז" (12 תותחים), אל טריפולי, כדי לבחון מקרוב את המצב החדש שנתהווה, ובחלוף כשבועיים שבה אל סירקוזה. משנסתבר לפרבל, כי אין כל דרך לחלץ את "פילדלפיה" מן הנמל, החל מיד בהכנות להשמידה. צוות מתנדבים מ"קונסטיטושן" ו"אנטרפרייז", בפיקודו של לוּטֶנֶנְט סְטִיבְן דִיקֵייטֶר, יצא לביצוע המשימה בספינה מוסלמית שנלקחה שלל זמן מה קודם לכן. בפעולה נועזת הצליחו דיקייטר ואנשיו לחדור במסווה לתוך הנמל, להשתלט על "פילדלפיה" ולהעלותה באש, ותחת מטר קלעים מתותחי החוף וספינות האויב חמקו ושבו לסירקוזה (16 בפברואר 1804).
בחודשים הבאים המשיכה "קונסטיטושן" לסייר עם אוניות השייטת האחרות במימי טריפולי. פרבל, שהבין כי לא יוכל להשיג את מבוקשו באמצעות הסגר ימי, החליט לנסות ולהכריע את טריפולי על ידי התקפה מן הים בכל העוצמה שיוכל לרכז. הוא קיבל בהשאלה ספינות תותחים וספינות הרעשה ממלך נאפולי, וב־25 ביולי 1804, עם סיום ההכנות, נאסף מול טריפולי כוח ימי רב־עוצמה. "קונסטיטושן", אוניית הדגל של פרבל, נטלה חלק פעיל בלחימה בחיפוי על התקפותיהם של הבריגים והסקונרים, בהגנה על ספינות התותחים וההרעשה ובהפגזת הביצורים בחוף. ברם, ב־6 בספטמבר, כחודש ימים לאחר תחילת המבצע, שבה השייטת האמריקנית לסירקוזה מבלי שהשיגה את יעדה.
ב־12 בספטמבר התנגשה "קונסטיטושן" בבריג "אֶרְגוּס". חרטומה ניזוק קשות, והיא נשלחה לנמל מלטה לתיקונים. זמן קצר אחר כך, בעקבות תגבור השייטת בארבע פריגטות נוספות שנשלחו מאמריקה, עבר הפיקוד על "קונסטיטושן" תחילה לידי קפטן סטיבן דיקייטר ואחר כך לידי קפטן ג'ון רודג'רס הבכיר ממנו. האונייה המשיכה ליטול חלק בהסגר הימי על טריפולי עד סופה של המלחמה, שהוכרעה בסופו של דבר ביבשה בקרב דרנה. הסכם השלום עם הביי של טריפולי נחתם על סיפונה ב־3 ביוני 1805, ושנתיים אחר כך, ב־1807, היא שבה לבוסטון. "קונסטיטושן" הוצאה משירות פעיל כדי להקטין את הוצאות הצי המלחמתי, והועברה כעתודה למספנת הצי בניו יורק. ב־1809 הוחזרה לשירות והוצבה בשייטת הצפון־אטלנטית כאוניית הדגל של קומודור ג'ון רודג'רס.[7]
מלחמת 1812
המרדף אחר "קונסטיטושן"
את תהילתה ועיקר פרסומה קנתה "קונסטיטושן" במלחמה השנייה בין ארצות הברית לבריטניה, מלחמת 1812. היריות הראשונות במלחמה, שניטשה ביבשה ובים כאחד, נורו ב־23 ביוני מתותחי שייטת מימי הבית האמריקנית בפיקוד קומודור ג'ון רוג'רס. חמש מאוניותיו ניהלו מרדף, תחילה אחר הפריגטה הבריטית "בלווידרה" ואחר כך בעקבות שיירת אוניות סוחר בריטית עד חופי אנגליה כמעט, אך ללא כל תוצאות. כשפרצה המלחמה נמצאה "קונסטיטושן" באנאפוליס, ורק באמצע יולי, כשנשלמו הכנותיה, יצאה לים. האונייה, בפיקוד קפטן אייזק האל, הפליגה אל ניו יורק כדי להצטרף לאוניותיו של רוג'רס, שעל קורותיהן לא ידעה דבר. ב־17 ביולי, סמוך לניו ג'רזי הבחין האל בשייטת בריטית קטנה, אותה חשב בטעות לשייטת האמריקנית. כשהתקרב וגילה כי אלה אוניות אויב, החל אחד המרדפים המפורסמים ביותר בתולדות המלחמה בים.
השייטת הבריטית בפיקוד קפטן פיליפ בְּרוֹק, שיצאה מהליפקס כדי להטיל הסגר על נמלי החוף האטלנטי של ארצות הברית, כללה ארבע פריגטות ואת אוניית־הקו (64 תותחים) "אפריקה". ביום הראשון הצליחה "קונסטיטושן" להקדים מעט את רודפיה, אך למחרת פסקה הרוח לנשוב, והאוניות נותרו על עומדן מחוסרות תנועה כמעט לגמרי. שני הצדדים לא חסכו כל מאמץ כדי לרתום את אוושת הרוח החלושה ביותר למפרשיהם, אך לשווא. במצב עניינים זה הורה קפטן האל לאנשיו להוריד למים את סירות השירות של האונייה, כדי שיגררו וירחיקו אותה מרודפיה. מפקדי האוניות הבריטיות, שהשתאו תחילה למראה האונייה האמריקנית ההולכת ומתרחקת, הורו לעשות כמותה. שוב הצטמצם המרחק בין הרודף לטרפו, וכשנדמה היה כי נגזר גורלה של "קונסטיטושן" להיתפס, הציע לוטננט צ'ארלס מוריס, אחד מקציניו של האל, לגרור את האונייה באמצעות עוגניה, שיטה הנקראת נְגִידָה, בה השתמשו בדרך כלל להוצאת אונייה מן הנמל כשהרוח לא הייתה נוחה או חלשה מדי. סירת חתירה הטילה את עוגן הנגידה מרחק כמה מאות מטרים לפני האונייה, וחבל הגרירה הארוך נמשך על ידי מלחיה באמצעות כַּנָּן וחוזר חלילה. שוב חיקו האוניות הבריטיות את מעשי האמריקנים, ואף הכפילו את מאמציהם והשתמשו בשני עוגני נגידה. המרדף נמשך יום נוסף, ורק בבוקר ה־19 בחודש, כשהתעוררה רוח חלשה אך יציבה, חמק האל בעד האוניות הבריטיות והתרחק מהן. "בלווידרה" הבריטית הוסיפה לרדוף אחרי "קונסטיטושן" גם ביום שלמחרת, אך לא יכלה להשיגה. הפריגטה האמריקנית הוכיחה שוב את עליונותה, וכשהיא שטה במהירות ½12 קשרים נעלמה מעיני רודפיה וחמקה אל בוסטון.[8]
הקרב עם הפריגטה "גֶּריֵיר"
"קונסטיטושן" לא השתהתה זמן רב בנמל. בצהרי ה־19 באוגוסט, כ־360 מייל דרומית־מזרחית להליפקס, נתקלה באה"מ "גֶּרְיֵיר", פריגטה בריטית בפיקוד קפטן ג'יימס דֵּייקֶרְז, שנפרדה מן השייטת המטילה הסגר על נמל ניו יורק ועשתה דרכה אל הליפקס להצטיידות. כשנתבררה לשני הצדדים זהותה של האונייה שמנגד, הוחל מיד בהכנות ללחימה.
למרות עוצמת האש העדיפה של "קונסטיטושן", לא נרתע דייקרז להיכנס עימה לקרב. "גֶּרְיֵיר" סווגה כפריגטה בת 38 תותחים, אך למעשה נשאה 30 תותחי 18 ליטראות על סיפון התותחים, 16 קרונדות בנות 32 ליטראות בסיפון העליון, תותח של 18 ליטראות על סיפון האחרה ותותח 12 ליטראות בצור החרטום – סך הכל 49 תותחים שירו מטח דופן במשקל 556 ליטראות. "קונסטיטושן", לעומתה, שסווגה כפריגטה בת 44 תותחים, נשאה 55 תותחים סך הכל, אך אלו שהוצבו בסיפון התותחים ירו כדורים במשקל 24 ליטראות כל אחד בהשוואה ל־18 ליטראות של יריבתה.[9]
"קונסטיטושן" התקרבה אל "גֶּרְיֵיר" מצדה הימני, וניסתה לחצות את דרכה ולירות עליה אש אורכית. האונייה הבריטית פתחה באש, אך המרחק היה גדול מדי. כדי להימנע מחשיפת מלוא אורכה של האונייה למטח הדופן של האויב המתקרב מבלי יכולת להשיב אש יעילה, שינתה "גֶּרְיֵיר" מסלול וירתה מטח שני לעברה של "קונסטיטושן", הפעם מתותחי דופן שמאל. כמה כדורים פגעו באונייה האמריקנית, אך "ניתרו" מדפנותיה החזקות ולא הסבו לה כל נזק. זהו מקור הכינוי "אולד איירונסיידס" (Old Ironsides) שהוענק לה לאחר הקרב.[10]
קפטן האל פקד להגדיל את התפרושת ולהגביר מהירות, ותמרן את אונייתו לצדה הימני של "גֶּרְיֵיר". מטח הדופן של "קונסטיטושן" היה הרסני במיוחד. כל תותח שני נטען בקֶלַע אֶשְׁכּוֹל (grapeshot), ואלה הסבו נזק כבד לתֶּרוּנָה ולחִיבֵּל של "גֶּרְיֵיר" ופגעו ללא רחם באנשים שעל סיפונה. לאחר כחמש־עשרה דקות קרס התורן האחורי, סקריית המפרש הראשי התמוטטה, מפרשים וחבלים נקרעו, וכושר התמרון של האונייה נפגע מאוד. "קונסטיטושן", לעומתה, ניזוקה לאין שיעור פחות; בשל מהירותה הגדולה יותר היא השיגה ועברה את "גֶּרְיֵיר", ולכן נאלצה הפריגטה הבריטית לצודד את תותחיה ולירות מטחים לא יעילים קדימה. קפטן האל ניצל את יתרון המהירות של אונייתו, פנה ימינה וחצה את דרכה של "גֶּרְיֵיר". בתגובה הפנה גם דייקרז את אונייתו, אך ללא הועיל. מטחי הדופן של "קונסטיטושן" הוסיפו להרס ולחורבן, הפעם לאנשים בְּצוּר החרטום ולתורן הקדמי. כשחצה האל פעם נוספת את דרכה של "גֶּרְיֵיר", הייתה האונייה כבר משותקת תנועה לחלוטין.
"קונסטיטושן" התרחקה כדי לתקן את נזקיה ולהיערך לחידוש הלחימה. כשירדה החשיכה שלח קפטן האל סירה אל "גֶּרְיֵיר", לראות אם הרכינה את דגליה לאות כניעה. הסירה שבה ובה קפטן דייקרז, שנועץ בקציניו והחליט להיכנע בשל האבדות הכבדות (15 הרוגים ו־63 פצועים) והנזקים החמורים שנגרמו לאונייה. למחרת, לאחר שנאספו בסירות הפצועים והשבויים הבריטים, פקד האל להעלות את "גֶּרְיֵיר" באש, כי לא ניתן היה להביאה אל הנמל. אבדותיה של "קונסטיטושן" הסתכמו בשבעה הרוגים ושבעה פצועים ובנזקים כבדים לתרנים התחתיים, לירכתיים ולחִיבֵּל.[11]
בשורת הניצחון הייתה בבחינת חבל הצלה לנשיא מדיסון ולחסידי המלחמה. לאחר סדרת תבוסות שנחל הצבא הנלחם בקנדה, שעוררו מורת רוח הולכת וגוברת בקרב העם האמריקני באשר לנחיצותה של המלחמה, הפיח הניצחון על אוניית הצי המלכותי הבריטי תקוות מחודשות. הטבעת "גֶּרְיֵיר" הייתה בעלת ערך מוראלי חשוב, אך משקלה הצבאי זעום. ברם, הישגה של "קונסטיטושן" היה הראשון בשרשרת ניצחונות אמריקניים בקרבות אונייה מול אונייה בשנה הראשונה למלחמה. הסלופ "ווֹסְפּ" גברה על הבריג הבריטית "פְרוֹלִיק", והפריגטה "יונייטד סטייטס" הכניעה ולכדה את הפריגטה "מֵסִידוֹנְיֶין". בדצמבר 1812 שוב ניצחה "קונסטיטושן" פריגטה בריטית בקרב.[12]
הקרב עם הפריגטה "ג'אווה"
לאחר שנתיים מסר קפטן האל את הפיקוד על "קונסטיטושן" לידי ויליאם ביינברידג'. בסוף אוקטובר 1812 שוב יצאה האונייה לים, הפעם למשימת סיור בים הקריבי ובדרום האוקיינוס האטלנטי, כשהיא מלווה על ידי הבריג "הוֹרְנֶט". ב־29 בדצמבר, מול חוף סלבדור בברזיל, נתקלה "קונסטיטושן" באה"מ "גָ'אווה", פריגטה בריטית בפיקוד קפטן הנרי לֵמְבֶּרְט. כמו "גֶּריֵיר" לפניה, גם "ג'אווה" סווגה כפריגטה בת 38 תותחים; אומנם האונייה נשאה 49 תותחים, מספר קרוב לזה של "קונסטיטושן", אך תותחיה ארוכי הטווח, שהוצבו בסיפון התותחים, ירו כדורים במשקל 18 ליטראות לעומת 24 ליטראות אצל יריבתה. למברט, שלא ידע דבר על אובדנה של "גֶּריֵיר", הורה לאנשיו לתפוס עמדות קרב והתקרב אל האונייה החשודה.
"קונסטיטושן" הפנתה את חרטומה לעבר הים הפתוח, כדי להתרחק מן החוף הנייטרלי, כש"ג'אווה" בעקבותיה. לאחר שסבר כי הרחיק דיו, שינה ביינברידג' קוּרְס, תמרן את אונייתו במקביל לצדה הימני של "ג'אווה", וב־2:10 פתח באש. כך החל אחד הקרבות העזים והמרים שניטשו אי־פעם בין שתי פריגטות. משך כשעתיים תמרנו שתי האוניות הנה והנה, בניסיון להמטיר אש אורכית קטלנית או לחמוק ממנה. תותחיה של "קונסטיטושן" זרעו הרס וחורבן בתרונה ובחיבל של "ג'אווה", לא רק בשל היותם כבדים וארוכי טווח יותר, אלא גם משום שהתותחנים האמריקנים התאמנו פעמים רבות יותר מיריביהם הבריטים מאז יצאו שתי האוניות לים. בהתכתשות העזה נפגעו רבים מאנשי צוותה של "ג'אווה", והיא איבדה את מוט החרטום והמנורים המשתלחים ממנו, תרניה הקדמי והאחורי קרסו, והסקריה התחתונה של התורן הראשי התמוטטה גם היא. שברי כלונסאות וקרעי מפרשים נפלו על התותחים ומנעו את הפעלתם, והאונייה הייתה למעשה חסרת ישע. נזקיה של "קונסטיטושן" היו קטנים הרבה יותר, ובשעה 4:30 היא ניתקה מגע והתרחקה כדי לתקנם. לפטננט הנרי צֶ'דְס, שנטל את הפיקוד על "ג'אווה" לאחר פציעתו האנושה של למברט, ניצל את ההפוגה כדי לסלק את השברים מעל התותחים ולהיערך לחידוש הלחימה, אך מאמציו היו לשווא. האונייה היטלטלה, והתורן הראשי, היחיד ששרד, התמוטט ונפל על תותחי צד ימין. ב־4:50 חידש ביינברידג' את התקפתו, והשיט את אונייתו כדי לירות אש אורכית על האונייה הבריטית המשותקת. צ'יידס, שהבין את כוונותיו של ביינברידג' וידע כי נחרץ גורלה של "ג'אווה", הורה ב־5:25, בעצה אחת עם קציניו, להרכין את דגלי האונייה ונכנע.
ארבעים ושמונה מאנשי צוותה של "ג'אווה" נהרגו ולמעלה ממאה מהם נפצעו. קפטן למברט נפצע אנושות בחזהו מכדור מוסקט, ומת מפצעיו ימים אחדים אחר כך בסלבדור. מאנשיה של "קונסטיטושן" נהרגו שנים־עשר ונפצעו עשרים ושניים, ביניהם קפטן ביינברידג' עצמו. גלגל ההגה של הפריגטה האמריקנית נהרס לחלוטין עוד בתחילת הקרב ונזקים רבים נגרמו למפרשים ולחיבל, אך היו אלה קטנים לאין שיעור מאלו של יריבתה. מאחר שלא ניתן היה יותר להשיטה, הורה צ'יידס להעביר אל "קונסטיטושן" את הפצועים והשבויים הבריטים ולהעלות את "ג'אווה" באש.
בסוף פברואר 1813 נכנסה "קונסטיטושן" לנמל בוסטון לקול תשואות ההמון. שורת הניצחונות על אוניות הצי המלכותי עוררה פרץ של אהדה לאנשי הצי, והקונגרס הקצה כספים לבניית שש פריגטות נוספות ועוד ארבע אוניות־קו. באנגליה, לעומת זאת, בעקבות אובדנן של "גֶּרְיֵיר" ו"ג'אווה", אסרה האדמירליות על פריגטות הצי המלכותי להיכנס לקרב אונייה-מול-אונייה עם פריגטות אמריקניות. זאת ועוד, אוניות־קו מדרגה שלישית (74 תותחים) הוסבו לפריגטות בעלות 50 תותחים, ונשלחו אל מעבר לים כדי להדק את ההסגר על הנמלים האמריקניים.[13]
הקרב נגד "סַייאֵן" ו"לֶבַנְט"
"קונסטיטושן" שהתה בנמל כמעט עד סוף 1813, מרבית הזמן לצורך תיקונים. על יעילותו של ההסגר הימי הבריטי תעיד העובדה, כי במהלך שנת 1814 כולה יצאה האונייה לים רק פעם אחת, ובשובה מן הים הקריבי כמעט נתפסה על ידי שתי פריגטות בריטיות ששייטו סמוך לנמל. בדצמבר 1814, בחסות סערה שאילצה את האוניות הבריטיות המטילות הסגר לתפוס מחסה, יצאה "קונסטיטושן" אל האוקיינוס האטלנטי.
האונייה, בפיקוד קפטן צ'ארלס סטיוארט, הרחיקה עד חופי אפריקה כדי לפגוע בספנות המסחרית הבריטית. בצהרי יום שני, 20 בפברואר 1815, בעודה משייטת בין החוף האפריקאי לאיי מדיירה, הבחין הצופה במרומי התורן באוניית מפרשים השטה בכיוון צפון־מערב. רבע שעה אחר כך נתגלתה אונייה נוספת, במרחק כ־10 מייל ממנה, מפליגה גם היא באותו כיוון. "קונסטיטושן" פנתה ושטה לעברן, ובשעה 16:00, כשאותתה האונייה הראשונה לחברתה להתקרב ולהצטרף אליה, הבין סטיוארט כי אין מדובר באוניית סוחר תמימה. הוא פקד להניף את כל המפרשים והחל רודף אחריה. מטרתו הייתה להגיע אליה ראשון ולהכריעה, שכן הלחימה בו זמנית עם שתי אוניות – גם אם עוצמת האש של כל אחת מהן נופלת משלך – הייתה מסוכנת ביותר. סַייאֵן", אחריה דלק סטיוארט, הייתה אונייה מדרגה שישית (20 תותחים) בפיקוד קפטן גורדון תומאס פַלְקוֹן. האונייה שנלוותה אליה, לבנט" בפיקוד קפטן ג'ורג' דאגלס, הייתה גם היא מדרגה שישית (20 תותחים).
איתרע מזלה של "קונסטיטושן", ותורנה הראשי העליון נשבר תוך כדי המרדף המאומץ והיא נאלצה לעצור כדי לתקנו קודם שתמשיך. חצי השעה בה התעכבה איפשרה לשתי האוניות הבריטיות ליצור מגע כדי לתאם יחד את פעולותיהן, ולאחר שנכשל ניסיונן לחמוק מהפריגטה האמריקאית, נערכו בטור והתכוננו לבאות. סטיוארט תמרן את "קונסטיטושן" אל צדן הגלוי לרוח של שתי האוניות הבריטיות, וב־18:05, ממרחק 1500 יארד (כ־1360 מ'), ירה תחילה מטחי דופן ב"סייאן", כשהוא משתמש בתותחי 24 הליטראות ארוכי הטווח ומכוון אל הַתְרוּנָה וְהַחִיבֵּל. המרחק הגדול לא איפשר לפריגטה הבריטית הקטנה יותר להשיב אש יעילה בתותחיה הקטנים יותר, בני 18 ליטראות, ולאחר שתים־עשרה דקות של חילופי אש עזים הלכה ונחלשה התנגדותה. עשן תותחים סמיך היה תלוי כעת כענן בצד החסי והסתיר את האוניות הבריטיות מעיני האמריקאים.
סטיוארט פקד להפסיק את האש, ולאחר שהעשן התפזר נע קדימה אל עבר "לבנט", שנמצאה כמאתיים יארד (כ־180 מ') לפני אחותה. "סייאן" מיהרה להיחלץ לעזרתה, התקרבה אל "קונסטיטושן" ואיימה כעת על צדה האחורי השמאלי. כדי שלא ייאלץ להילחם בו זמנית עם שתי אוניות, הורה סטיוארט להרתיע את המפרשים, לא לפני שירה מטח דופן כבד לעברה של "לבנט". "קונסטיטושן" נעה כעת לאחור בחסות העשן, והתייצבה שוב במקביל ל"סייאן". חילופי האש העזים בין שתי הפריגטות התחדשו, וב־18:35, כשראה סטיוארט כי אש האויב נחלשת וכי "לבנט" משנה קורס, דלק מיד אחריה והמטיר עליה אש אורכית מאחור. "סייאן" התקרבה שוב אל "קונסטיטושן", אולם סטיוארט סב לעברה וירה עליה שני מטחי אש אורכית קטלנית מן הירכתיים. הפריגטה הבריטית הספיקה לירות מטח דופן אחד על צדה הימני הקדמי של "קונסטיטושן", אך ב־18:50, כשנערכה הפריגטה האמריקנית להתקפה נוספת, הבין קפטן פלקון כי אפסה כל תקווה, וסימן בירי כדור תותח אל מורד הרוח כי הוא נכנע.
סטיוארט לא התכוון לאפשר ל"לבנט" לחמוק מידיו, ובעוד צוות השתלטות נערך להשטת אוניית השלל, עסקו אנשיו בתיקון הנזקים כדי לחדש את המרדף. קפטן דאגלס, שלא יכול היה לראות בחשיכה מה עלה בגורלה של "סייאן", החליט לשוב על עקבותיו, אף שיכול היה לנצל את ההזדמנות ולמלט את אונייתו. ב־20:40 לערך, לאור הירח, חלפו "לבנט" ו"קונסטיטושן" זו על פני זו במִפְנִים מנוגדים כשהן יורות אחת על יריבתה מטחי דופן ממרחק של כ־50 יארד בלבד; מיד אחר כך סובב סטיוארט את אונייתו, חצה את נתיבה של "לבנט" מאחור וירה לכיוונה מטח אש אורכית. "לבנט" מיהרה להימלט מהמקום, כש"קונסטיטושן" בעקבותיה. מטחים אחדים מתותח החרטום של הפריגטה האמריקנית, שהסבו נזקים כבדים לתרונה ולחיבל של "לבנט", שכנעו את קפטן דאגלס כי אין כל תועלת בהמשך ההתנגדות, ובשעה 22:00 לערך הוא נכנע.
הניצחון על שתי אוניות המלחמה הבריטיות, שהושג הודות לכישורי הימאות והתותחנות העדיפים של קפטן סטיוארט ואנשיו, היה גם הקרב הימי האחרון בו השתתפה "קונסטיטושן". הסכם גנט, שחתם את המלחמה עם בריטניה, אושר על ידי הסנאט האמריקני ב־16 בפברואר 1815, שלושה ימים בלבד קודם הקרב. סטיוארט, שהידיעות על כך עדיין לא הגיעו לאוזניו, עשה דרכו חזרה לאמריקה עם שתי אוניות השלל.[14]
ההתחמקות מן השייטת הבריטית
הפלגתן של "קונסטיטושן" ושתי אוניות השלל מהחוף האפריקאי אל נמל הבית באמריקה כמעט והסתיימה באסון. ב־11 במרץ 1815 נכנסו האוניות אל פורטו פראיה שבאיי כף ורדה, כדי להעביר את אנשי הצוות הבריטים השבויים אל בריג מסחרית. זמן קצר אחר כך הבחינו אנשיו של סטיוארט בשלוש אוניות מלחמה המתקרבות לנמל. מיד ניתנה פקודה לשחרר חבלים, ו"קונסטיטושן" ושתי אוניות השלל יצאו ללא שהיות אל הים הפתוח.
הייתה זו שייטת בריטית קטנה, שחיפשה אחר "קונסטיטושן" מאז חמקה מנמל בוסטון שלושה חודשים קודם לכן. היא כללה שתי אוניות־קו שהוסבו לפריגטות בנות 50 תותחים, ופריגטה נוספת בת 40 תותחים. ידיעות מודיעניות שגויות שהגיעו לקפטן ג'ורג' קוֹלייר, הבכיר מבין שלושת מפקדי האוניות הבריטיות, סיפרו כי "קונסטיטושן" הצטרפה לאחיותיה הפריגטות "פרזידנט" ו"קוֹנְגְרֶס", ולכן טעה בזיהוי וחשב כי בהן המדובר. כשהלך והצטמצם המרחק בין הרודפים לטרפם, אותת קפטן סטיוארט ל"סייאן" שהזדחלה מאחור לשנות קורס, כדי להכריח את אויביו לפצל את כוחם. אוניותיו של קולייר התעלמו מ"סייאן" והמשיכו במרדף. לאחר מעשה נסתבר, כי קולייר חשב ש"סייאן" קרובה למים הנייטרליים של פורטו פראיה ותמצא בהם מקלט לפני שיעלה בידו להשיגה, ולכן הניח לה. משהתרחקה הסכנה, שמה אוניית השלל פניה אל אמריקה והגיעה בסופו של דבר לניו־יורק ללא פגע. היא צורפה לצי האמריקני, והוסיפה לשרת תחת אותו שם עד 1835.
המרדף נמשך, וכש"אֵייקָסְטָה", הקלה והמהירה מבין האוניות הבריטיות, קרבה אל "קונסטיטושן", אותת סטיוארט ל"לבנט" לשנות קורס, בתקווה שהפעם אכן יתפצלו רודפיו לשניים. הפתעתו הייתה שלמה. כל שלוש האוניות הבריטיות שינו את אורחן לעברה של "לבנט", והניחו לפריגטה האמריקנית לחמוק ללא קרב. "לבנט" בישת המזל נתפסה בסופו של דבר. את ההחמצה הגדולה תירצו הבריטים באובך הכבד ששרר באזור ובתקלות בהבנת תשדורות הדגלים בין האוניות. "קונסטיטושן" הגיעה אל נמל ניו יורק ב־15 במאי 1815, לאחר סיומה של המלחמה.[15]
"אולד איירונסיידס", 1815 - 1881
עם שובה לאמריקה הוצאה "קונסטיטושן" משירות פעיל והושבתה במספנת הצי בבוסטון של הצי. באפריל 1820 הורה אייזק האל, שפיקד כעת על המספנה, לשפץ את האונייה ולהחזירה לכשירות מבצעית. במאי 1821 יצאה "קונסטיטושן" לים בפיקודו של קפטן ג'ייקוב ג'ונס, כדי לעמוד בראש שייטת הים התיכון של הצי האמריקני. היא שירתה בתפקיד זה עד 1828, להוציא הפסקה ב־1824 לצורך תיקונים תקופתיים וחידוש כשירותה לשיט. לאחריה פיקד על האונייה תומאס מקדונו.
בעקבות בדיקת כשירות שנערכה לאונייה ב־1828, נפוצו ידיעות כי הוחלט לגרוט אותה. התעוררה מחאה ציבורית עזה, שלובתה על ידי השיר "Old Ironsides" שכתב המשורר הצעיר אוליבר וֶנְדֶל הולמס האב, והיא ששכנעה את הקונגרס להקצות כספים לשיפוצה. מ־1835 ועד 1851 שוב נמצאה האונייה בשירות פעיל, תחילה בים התיכון ואחר כך בזירת האוקיינוס השקט ובמימי הבית. באותה תקופה (1844-1846) ערכה האונייה הפלגה סביב העולם בפיקודו של קפטן ג'ון פרסיבל.
ב־1853 הוצבה "קונסטיטושן" כאוניית הדגל של שייטת אפריקה, וסיירה לאורך חופי מערב היבשת בחיפוש אחר ספינות עבדים אמריקניות. בנובמבר אותה שנה, תחת פיקודו של קפטן אייזק מֵיוֹ, לכדה והחרימה את ספינת העבדים האמריקנית "גֶמְבְּרִיל".[16]
תפיסת ספינת העבדים הייתה הפעולה המבצעית האחרונה של "קונסטיטושן". מ־1860 ועד 1871 שימשה אוניית אימונים של צוערי האקדמיה הימית באנאפוליס, ואחר כך עברה שיפוץ נרחב במספנת הצי בפילדלפיה, שהסתיים רק בשנת 1877. את הפלגתה האחרונה אל מעבר לים עשתה ב־1877 - 1878, כדי להשתתף בתערוכה הבינלאומית בפריז. עם שובה שימשה אוניית אימונים למלחים מתלמדים, תפקיד אותו מילאה עד 1881, אז הוצאה סופית משירות פעיל בצי.
לקריאה נוספת
- Alan McGowan, The Century before Steam - The Development of the Sailing Ship, 1700-1820. (Greenwich, National Maritime Museum - The Ship series.) London, HMSO, 1980.
- R. Gardiner (editor), The Line of Battle - The Sailing Warship. 1650-1840. London, Conway Maritime Press, 1992.
- Hollis, Ira N., "The Frigate Constitution". The Atlantic Monthly, Volume 80, Issue 481 (November 1897), pp. 590–604. In: American Memory.
- E.B. Potter (editor), Sea Power - A Naval History. Annapoils (MD), Naval Institute Press, 1981 (2nd edition).
- R.C. Anderson, Naval Wars in the Levant, 1559-1853. Liverpool, Liverpool University Press, 1952.
- D. Macintyre. Famous Fighting Ships. London, Hamlyn, 1975.
- A.T. Mahan, Sea Power and its Relations to the War of 1812. London, Sampson Low, Marston and Co. Ltd, 1905. 2 Vols.
- J. Masefield, Sea Life in Nelson's Time. London, Conway Maritime Press, 1920 (2nd edition).
- "Old Ironsides' Battle Record: Documents of USS Constitution's Illustrious Deeds" in Department of the Navy, Naval Historical Center (retreived 25 October 1999).
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קונסטיטושן |
אתר האינטרנט הרשמי של קונסטיטושן- האתר הרשמי של USS Constitution
- אתר מוזיאון USS Constitution
- USS Constitution fact file in Navy.mil
הערות שוליים
- ^ אוניית הקו הבריטית "ויקטורי" הושקה אומנם לפניה, ב־1765, וגם היא בשירות פעיל, אך ניצבת בתוך מבדוק יבש בנמל פורטסמות' ואינה מסוגלת עוד לשוט.
- ^ McGowan, pp. 14-15; Gardiner, pp. 39-40; Macintyre, p. 34 .
- ^ תותח 32 ליטראות (ארוך) ירה למרחק מקסימלי של מייל ימי בערך (1850 מטרים) ונועד ללחימה מטווח רחוק. קרונדה היה שמו של תותח קצר לטווח קרוב. קרונדה של 32 ליטראות ירתה בדרך כלל למרחק של כ־450 יארד (כ־410 מטרים) בלבד, אך כוח ההרס שלה היה עצום.
- ^ Gardiner, p. 40
- ^ Hollis, p. 590; ."Constitution" official site. כ־5.7 מיליון דולר במונחים מודרניים (סכום זה מתייחס להשוואת עליית המחירים הריאלית, אך ללא התחשבות ביחס הסכום לכלכלת ארצות הברית בתקופה הנדונה).
- ^ ביוגרפיה של טולבוט באתר המוזיאון הימי Mystic Seaport; ביוגרפיה של אייזק האל ב־Biographies in Naval History.
- ^ על חלקה של "קונסטיטושן" במלחמה הברברית הראשונה: Potter, pp. 89-93; Anderson, pp. 409-426; Macintyre, pp. 35-36 .
- ^ Potter, p. 97; Mahan, 328-329; Macintyre, pp. 36-38; ביוגרפיה של קפטן אייזק האל ב־Biographies in Naval History.
- ^ Macintyre, p. 38 .
- ^ משחק מילים. ironside משמעו – חסון, חזק, תקיף. ironsides, בלשון רבים, פירושו המילולי - "דפנות הברזל".
- ^ על הקרב כולו: ביוגרפיה של אייזק האל ב־Biographies in Naval History; מכתבי קפטן דייקרז אל מפקד השייטת הבריטית בהליפקס וקפטן האל אל מזכיר הצי האמריקני ב־Naval Historical Center; Potter, pp. 97-98; Macintyre, pp. 38-39; Mahan, vol. i, pp. 330-336.
- ^ מוריסון, עמ' 174-175; Potter, p. 99 .
- ^ על הקרב כולו: ביוגרפיה של ויליאם ביינברידג' ב־Biographies in Naval History; קטע מיומנו של ביינברידג' ומכתבו של לפטננט צ'יידס אל מזכיר האדמירליות הבריטית ב־Naval Historical Center; Potter, p. 99; Macintyre, pp. 39-40; Mahan, vol. ii, pp.3-7.
- ^ על הקרב כולו: קטעים מיומנו של קפטן סטיוארט וקטעים מיומנו של כומר הפריגטה "קונסטיטושן" ב־Naval Historical Center; Macintyre, pp. 41-43; Potter, p. 107
- ^ על האירוע כולו: Macintyre, pp. 43-45; האוניות הבריטיות היו: אוניות הקו "ליאנדר" בפיקוד קפטן ג'ורג' רלף קולייר ו"ניוקאסל" בפיקוד קפטן ג'ורג' סטיוארט, והפריגטה "אייקסטה" בפיקוד אלכסנדר רוברט קֵר.
- ^ קטעים ממכתביהם של קפטן אייזק מאיו ולוטננט רוג'רס למזכיר הצי ב־Naval Historical Center.
34340113קונסטיטושן