OV-1 מוהוק
.jpg) | |||||||||||||
| OV-1D Mohawk של צבא ארצות הברית | |||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס התקפה קל / בקרה / תצפית | ||||||||||||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||||||||||||
| יצרן | גראמן | ||||||||||||
| טיסת בכורה | 14 באפריל 1959 | ||||||||||||
| תקופת שירות |
אוקטובר 1959 – ספטמבר 1996 (ארצות הברית) 1974–1982 (ישראל) | ||||||||||||
| צוות | 2 | ||||||||||||
| יחידות שיוצרו | 380 | ||||||||||||
| משתמש ראשי |
 צבא ארצות הברית (היסטורי)הצבא הארגנטינאי (היסטורי) | ||||||||||||
| משתמשים משניים |
 חיל האוויר הישראלי (היסטורי)חיל האוויר של קוריאה הדרומית (היסטורי) | ||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| תרשים | |||||||||||||
 | |||||||||||||
OV-1 מוהוק הוא מטוס דו-מושבי המיועד למשימות תצפית ותקיפה קלה מתוצרת גראמן.
היסטוריה
בסוף 1954, צבא ארצות הברית הציג את דרישותיו למטוס שיאפשר לעקוב אחר שדה הקרב, ובתחילת 1956 נועדו נציגי הצבא עם נציגי שישה יצרני מטוסים כדי לבחון את הצעותיהם. ההצעות שימשו להפקת דרישות סופיות שהועברו באביב 1956 לאישור הפנטגון, ועיקריהן:
- המטוס צריך להיות מונע על ידי שני מנועי טורבו-פרופ.
- צוות המטוס צריך לכלול טייס וסייר אוויר.
- המטוס צריך להיות מסוגל לבצע המראות ונחיתות ממסלולים קצרים ולא סלולים.
- המטוס צריך להיות מסוגל לטוס בתנאי מזג אוויר קשים.
חיל הנחתים שביקש אף הוא מטוס למשימות תצפית נהיה מעורב בתוכנית, ודרישה נוספת, אותה הוסיף הצי האמריקני בשם חיל הנחתים, הייתה שהמטוס צריך להיות מסוגל לפעול מנושאות מטוסים קטנות.
במרץ 1957, הוענק החוזה לפיתוח המטוס לגראמן איירקראפט קורפוריישן. גראמן כינתה את התכנון G-134. החוזה קבע כי יפותחו תשעה אבות טיפוס, מתוכם חמישה יכונו YAO-1 וימסרו לצבא וארבעה יכונו YOF-1 וימסרו לחיל הנחתים. אולם עקב פערים בין דרישות הצבא שרצה מטוס בעל חיישנים מתוחכמים ובין דרישות חיל הנחתים שרצה מטוס פשוט וזול יחסית שיחליף את מטוסי ה-OE-1 בירד דוג מתוצרת צסנה שלו, נטשו הצי וחיל הנחתים את התוכנית בספטמבר 1957, וכל אבות הטיפוס שיוצרו נמסרו בסופו של דבר לידי הצבא.
טיסת הבכורה של אב הטיפוס של המטוס נערכה ב-14 באפריל 1959 והוכתרה כהצלחה. עוד לפני טיסת הבכורה, במרץ 1959, הזמין הצבא את ייצורו הסדרתי של המטוס אשר קיבל את הסימון AO-1AF ואת הכינוי "מוהוק", בהתאם למסורת הצבא של כינוי כלי טיס על שם שבטים אינדיאנים, ובאוקטובר 1959 הוא נכנס לייצור סדרתי. ב-1961 נכנס המטוס לשירות מבצעי בגרמניה ובספטמבר 1962 נכנס לשירות מבצעי במלחמת וייטנאם. בחודש זה, שינה הצבא את כינויי המטוסים וכך ה-YAO-1 שונה ל-YOV-1A וה-AO-1AF שונה ל-OV-1A.
תכנון
OV-1A/B/C
בתחילה היו שלוש גרסאות ל"מוהוק", אחת לתצפית יום (OV-1A, במקור: AO-1AF); אחת לתצפית מכ"ם מִפְתָּח סינתטי (OV-1B, במקור: AO-1BF); ואחת לתצפית תת-אדום (OV-1C, במקור: AO-1CF). שלוש הגרסאות יוצרו פחות או יותר במקביל.
ה-OV-1A נשא מערכת צילום אוויר מסוג KS-61 שנבנתה על בסיס מערכת KA-30 והותקנה בחלק האחורי של גוף המטוס. ניתן היה להתקין מעל לשורשי הכנפיים מארזי נורי הבזק שיכלו לאחסן בסך הכל 52 נורים, שהיו נורים כלפי מעלה על-מנת שההבזק יהיה מעל למצלמה ולא יפריע לצילום. מערכת ייחודית נוספת שה-OV-1A יכל לשאת הייתה ה-AN/ADR-6, גלאי קרינה שהותקן בחלק האחורי של גוף המטוס על-מנת לאפשר למטוס למפות קרינה בשדה קרב שבו נעשה שימוש בנשק גרעיני. הגלאי היה מפעיל אזעקה בתא הטייס אם רמות הקרינה היו גבוהות מדי, באופן שהיווה סכנה גבוהה לצוות המטוס. ה"מוהוק" צויד גם במערכות קשר וניווט, כמו גם במערכת משיב זע"ט.
שני אנשי הצוות של ה"מוהוק" ישבו בכיסאות מפלט סימן 5 מתוצרת מרטין-בייקר, ששוגרו כלפי מעלה ופרצו את תקרת תא הטייס שהייתה שבירה לצורך כך. היה זה המטוס הראשון שנבנה במיוחד עבור הצבא האמריקני שכלל כיסאות מפלט. כיסא המפלט סימן 5 יכל להיות משוגר מגובה 0, אך נדרשה מהירות מינימלית של 100 קשר על-מנת לנטוש באמצעותו באופן בטוח. גרסה משופרת של הכיסא, שכונתה סימן 5D, הותקנה מאוחר יותר והקטינה את המהירות המינימלית הדרושה לנטישה בטוחה ל-60 קשר.
רצפת תא הטייס הייתה עשויה מדורל (סגסוגת של אלומיניום, נחושת ומגנזיום) בעובי 6.4 מילימטר כדי לספק הגנה לצוות המטוס מאש של נשק קל, הואיל והמטוס נועד לטוס גם בגובה נמוך. זכוכית השמשה הקדמית הייתה בעובי 2.5 ס"מ וחסינה לירי נשק קל; ניתן היה להוסיף לתא הטייס שכבות הגנה נוספות נגד אש נ"מ.
ל"מוהוק" היו שלושה כני נסע מתקפלים, כאשר כן הנסע הקדמי היה מתקפל לאחור וכני הנסע הראשיים היו מתקפלים כלפי חוץ לתוך הכנפיים. כני הנסע היו מופעלים בלחץ הידראולי, עם מערכת פניאומטית לגיבוי. כל כני הנסע היו בעלי גלגל אחד כל אחד וכן הנסע הקדמי היה בר-ניווט לצורך הסעה על הקרקע.
ה-YOV-1A הונע על ידי מנועי טורבו-פרופ מדגם T53-L-3 מתוצרת לייקומינג בעלי דחף של 715 קילו-וואט כל אחד. המטוסים הראשונים שיוצרו באופן סדרתי הונעו על ידי מנוע כמעט זהה מדגם T53-L-3A, אך מטוסים שיוצרו מאוחר יותר הונעו על ידי מנועי T53-L-7 בעלי דחף של 750 קילו-וואט כל אחד. ה"מוהוק" היה המטוס קבוע-כנף הראשון שהונע על ידי ה-T53, שנבחר כבר עבור המסוק UH-1 יואי מתוצרת בל. המנועים הותקנו מעל הכנפיים, מה שסיפק להם הגנה מסוימת מאש מן הקרקע. צינור הפליטה היה מעל בית המנוע, מה שבהמשך הקשה על פגיעה באמצעות טיל כתף קרקע אוויר שואף חום. כל אחד משני המנועים סובב מדחף תלת-להבי בעל קוטר של 3.05 מטר. ניתן היה להפוך את כיוון המדחפים עם הנחיתה כדי לקצר את מרחקה. מרחק ההמראה של המטוס היה 358 מטר (1,175 רגל) בלבד. אף על פי שדגם מוקדם של ה-G-134 כלל זנב טי גבוה, הוחלט לבסוף על תכנון של זנב תלת-סנפירי.
מעצורי אוויר הידראולים הותקנו בכל אחד מצדי חלקו האחורי של גוף המטוס, מאחורי הכנפיים. קיבולת הדלק הפנימית הייתה 1,125 ליטר בתוך מכל דלק יחיד בגוף המטוס מעל לכנפיים, שהספיקו לשהות באוויר של עד שעתיים ועשרים דקות. המכל היה חלק משלדת המטוס, והיה בעל הגנה מיוחדת נגד ירי מקלעים.
בטיסה מבצעית, ה"מוהוק" נשא בדרך כלל שני מכלי דלק בנפח 567 ליטר תחת הכנפיים, מה שהאריך את השהות המרבית של המטוס לארבע שעות ושלושים דקות. ניתן היה להשתמש גם במכלי דלק חיצוניים בעלי נפח כפול לטיסות העברה, אך השימוש בהם היה נדיר. ה-OV-1A תוכנן לכלול עד לשש נקודות נשיאה תחת הכנפיים, על-פי דרישת חיל הנחתים, אך רק שניים נכללו במטוסי הייצור הראשונים, על-מנת לאפשר את נשיאתם של שני המכלים החיצוניים. המטוס תוכנן לאחזקה קלה, עם גישה ישירה למרבית המערכות דרך פנלים שנגישים ללא צורך בסולמות או מתקני הגבהה אחרים. מפרצי האוויוניקה היו בגוף המטוס מתחת לכנפיים.
היו הבדלים מינוריים בין האב טיפוס YOV-1A לבין ה-OV-1A, כגון כן נסע קדמי משופר, חסרונם של חלונות ה"גבה" מעל השמשה הקדמית וחסרונם של חלונות קטנים מאחורי שמשות צד תא הטייס. בסך הכל יוצרו 64 מטוסי OV-1A, כשהראשונים נמסרו בתחילת 1960 והאחרונים נמסרו בתחילת 1965.
אב הטיפוס של ה-OV-1B הותאם מאחד מתשעת מטוסי ה-YOV-1A וערך את טיסת הבכורה שלו ב-13 בספטמבר 1960. השיפור העיקרי היה הוספתו של מכ"ם מִפְתָּח סינתטי מסוג N/APS-94 Side Looking Airborne Radar (SLAR), מתוצרת מוטורולה, כשהאנטנה שלו שכנה בתוך פוד עשוי פיברגלס באורך 5.5 מטר שנתלה תחת צידו הימני של גחונו של ה"מוהוק". ה-OV-1B שימר גם את המצלמות האופטיות של ה-OV-1A.
ה-AN/APS-94 SLAR איפשר לייצר הדמאות ביום או בלילה ובכל מזג אוויר. שליטה ובקרה במכ"ם התאפשרה באמצעות מכשור שהותקן במושב הימני. למכ"ם הייתה יכולת זיהוי מטרות נעות (MTI) לסימון מטרות נעות על ההדמאות. טייס אוטומטי ומכ"ם דופלר לניווט נוספו למטוס על מנת להקל על טיסה ישרה בנתיבים, וכן נוספה מערכת לשידור ההדמאות ב-VHF לתחנה קרקעית בזמן אמת.
בתחילה, תצורת השלדה של ה-OV-1B הייתה דומה מאוד לזאת של ה-OV-1A. אולם בהמשך הוסרו מעצורי האוויר והוארכה מוטת הכנפיים ב-1.79 מטר על-מנת להקל את נשיאת המכ"ם. הארכת הכנפיים נעשתה גם למרבית המטוסים שיוצרו קודם לכן. כמו ה-OV-1A, מטוסי ה-OV-1B הראשונים שיצאו מקו הייצור הונעו על ידי מנועי T53-L-3A, בעוד שמטוסים שיוצרו מאוחר יותר הונעו על ידי מנועי T53-L-7. מנועיהם של מספר מטוסי OV-1B שודרגו ל-T53-L-15 בעל דחף של 860 קילו-וואט.
101 מטוסי OV-1B יוצרו, הראשונים נמסרו בקיץ 1960 והאחרונים באביב 1965.
מטוסי ה-OV-1C הראשונים לא היו יותר ממטוסי OV-1A שנוספו להם חיישן תת-אדום מסוג AN/UAS-4 רד הייז (AN/UAS-4 Red Haze) בנוסף למצלמות האופטיות. ה-AN/UAS-4 יכל לגלות עצמים חמים בלילה, במזג אוויר גרוע, או תחת סבך צמחייה. החיישן הותקן במקור בחלק האחורי של גוף המטוס, אך מאוחר יותר הועבר לגחון מיד אחרי הכנף, לצד מצלמה פנורמית והמשואה נגד התנגשות.
כמו ב-OV-1B, גם ב-OV-1C הותקן מכשור לשליטה בחיישן במושב הימני, והדמאות התת-אדום הוקלטו על-גבי סרט צילום. ה-AN/UAS-4 הוחלף מאוחר יותר ב-AN/UAS-14 הרגיש יותר, שכלל מערכת לשידור ההדמאות לתחנה קרקעית בזמן אמת. הרגישות הגבוהה יותר של החיישן המשופר אפשרה לפעול מגובה רב יותר, מה שהפך את המטוס לפחות פגיע לנ"מ.
כמו ה-OV-1B, גם ל-OV-1C הייתה בתחילה שלדה דומה לזאת של ה-OV-1A, עם מעצורי אוויר וכנפיים קצרות, כמו גם מנועי T53-L-3A; אך בהמשך, הוארכו הכנפיים, מעצורי האוויר הוסרו, והמנועים הוחלפו במנועי T53-L-15. ה-OV-1C הייתה הגרסה הראשונה של ה"מוהוק" שכללה מזגן. מטוסי OV-1C שיוצרו מאוחר יותר כללו פנל בחרטום עבור המצלמה הפנורמית KA-60. הפנל נוסף גם למטוסי OV-1C ישנים יותר.
169 מטוסי OV-1C יוצרו, והם נמסרו מתחילת 1961 עד סוף 1969.
JOV-1A/C
גרסאות חמושות של ה"מוהוק" הותאמו ממטוסי ה-OV-1A וה-OV-1C וכונו JOV-1A ו-JOV-1C בהתאמה. אלו יכלו לשאת את פריטי החימוש הבאים:
- פוד XM14 (SUU-12) עם מקלע בראונינג 12.7 מ"מ (קליבר 0.5) עם 750 כדורים.
- פוד XM18 (SUU-11) עם מקלע מיניגאן שש-קני מתוצרת ג'נרל אלקטריק עם 1,500 כדורים.
- פוד XM13 לירי רימונים בקוטר 40 מ"מ.
- פוד LAU-32/A עם 7 רקטות או פוד LAU-3/A עם 19 רקטות בקוטר 70 מ"מ.
- פוד LAU-10/A עם 4 רקטות זוני בקוטר 127 מ"מ.
- פצצות שימוש כללי מסוג סימן 81, סימן 82 או סימן 83.
- מכלי נפלאם סימן 79 במשקל 450 ק"ג.
- טילי אוויר-אוויר מסוג AIM-9 סיידווינדר.
כמו כן, ניתן היה לשאת פודי נורים, מחוללי עשן, ומכל אספקה מסוג M4A. לא כל פריטי החימוש הללו שימשו לחימוש ה"מוהוק" במשימות מבצעיות. דווח כי 59 מטוסי "מוהוק" הותאמו לנשיאת חימוש, אך מספר זה אינו וודאי.
OV-1D
הגרסה הרביעית של ה"מוהוק", ה-OV-1D, נועדה לאחד את יכולות שלוש הגרסאות הראשונות. ה-OV-1D הונע על ידי מנועי T53-L-701 בעלי דחף של 1,045 קילו-וואט שסובבו מדחפים משופרים ושלדתו חוזקה על מנת שיוכל לשאת משקלים גבוהים יותר.
ה-OV-1D היה יכול לשאת חיישן תת-אדום משופר מסוג AN/AUS-24, את ה-AN/APS-94 SLAR, את המצלמה הפאנורמית הסטנדרטית בגוף המטוס, את המצלמה הפאנורמית שנוספה בשלב מאוחר של ייצור ה-OV-1C והותקנה בחרטום המטוס, ואת מצלמת ה-KA-76 החדשה שנישאה תחת גוף המטוס. צילום בלילה היה יכול להעשות על ידי שימוש ביחידת מבזק אלקטרונית שנשאה בפוד תחת הכנף והחליפה את נורי ההבזק. פוד המבזק נישא גם על ידי גרסאות קודמות של ה"מוהוק".
שיפורים באוויוניקה של המטוס הוכנסו אף הם, בייחוד שולבה מערכת הניווט האינרציאלית מדגם AN/ASN-86, שאפשרה ניווט מדויק יותר. בנוסף, מטוסי OV-1D שיוצרו מאוחר כללו חליפת הגנה עצמית שכללה את המערכות הבאות:
- מקלט התרעת מכ"ם מדגם AN/APR-32(V)2 למכ"ם דפק.
- מקלט התרעת מכ"ם מדגם AN/APR-44 למכ"ם גל רציף.
- יחידת שיבוש אלקטרוני מדגם AN/ALQ-136 למכ"ם דפק.
- יחידת שיבוש אלקטרוני מדגם AN/ALQ-162 למכ"ם גל רציף.
- מפזרי מוץ-נור מדגם M130.
- יחידת שיבוש טילים שואפי חום מדגם AN/ALQ-147 הוט בריק (AN/ALQ-147 Hot Brick), שנישא תחת כנף. ה"הוט בריק" ייצר אות תרמי קטוע על-מנת לגרום לטילים מונחי תת-אדום לאבד נעילה; הפוד השתמש בדלק לייצור החום. ה-AN/ALQ-147A(V)1 כלל גם מכל דלק פנימי, בעוד ה-AN/ALQ-147A(V)2 הוזן ממכל דלק חיצוני.
מטוסי OV-1D מוקדמים צוידו בחלק מהמערכות האלו, בייחוד בפודי שיבוש שנישאו תחת הכנפיים.
ארבעה מטוסי OV-1C הוסבו לתצורת YOV-1D לצורכי הערכה ב-1968, ובמהלך השנים 1969 ו-1970 נמסרו 37 מטוסי OV-1D חדשים. 61 מטוסי OV-1C שודרגו לתצורת OV-1D החל מ-1973, כאשר האחרון נמסר ב-1981; ובעקבותיו הוחל לשדרג 17 מטוסי OV-1B לתצורת OV-1D, כאשר המטוסים נמסרו מ-1982 ועד תחילת 1987. כך שבסך הכל היו 119 מטוסי OV-1D מתוכם 37 מטוסים חדשים שיוצרו על-פי תצורה זו מלכתחילה ועוד 82 מטוסי OV-1D (כולל ארבעת מטוסי ה-YOV-1D) ששודרגו לתצורה זו מגרסאות OV-1B ו-OV-1C.
מפעילות
- ה"מוהוק" הופעל בהצלחה רבה במלחמת וייטנאם, ואפשר איסוף מודיעין איכותי על עמדות האויב ופעולותיו. הוא הופעל מעל דרום וייטנאם, לאוס, קמבודיה ולעיתים אף מעל צפון וייטנאם. לעיתים קרובות הופעלו מטוסי ה"מוהוק" בשיתוף פעולה עם כוחות של חיל האוויר האמריקני, הצי האמריקני וחיל הנחתים. יכולתו של ה"מוהוק" לפעול ממסלולי המראה לא סלולים קדמיים ולספק מודיעין בזמן אמת הביאו תועלת רבה למפקדי הצבא בשטח, ואפשרו הפעלת ארטילריה ותקיפות אוויריות נגד כוחות האויב עם גילויים. לעיתים שימשו מטוסי ה"מוהוק" גם להצנחת מכלים עם אספקה שנשאו תחת הכנפיים ליחידות לוחמות שהיו מבודדות.
- זריזותו, יכולתו לטוס בגובה נמוך, ומנועי הטורבו-פרופ השקטים יחסית שלו אפשרו לו להתקרב לכוחות האויב מבלי שיבחינו בו. הוא התגלה כבעל כושר שרידות גבוהה בקרב וכמטוס אמין מאוד וקל לתחזוקה, עם שיעור זמינות הגבוה ביותר מבין כל כלי הטיס של הצבא במהלך מלחמת וייטנאם.
- דווח כי ב-1966 הצליח "מוהוק" אחד להפיל מיג-17 של וייטנאם הצפונית באמצעות צרור רקטות 70 מ"מ. אולם, ב-1969 הפיל מיג של וייטנאם הצפונית מטוס "מוהוק". הייתה זו האבידה היחידה של מטוס של צבא ארצות הברית בקרב אוויר במהלך המלחמה.
- בסך הכל אבדו 27 מטוסי "מוהוק" בקרב, לרבות אחד שהושמד בעודו על הקרקע, ו-36 נוספים אבדו בשל תאונות. החל מ-1972 החלו להעביר את מטוסי ה"מוהוק" למשמר הלאומי הצבאי, אך הוא המשיך לשרת בקו הקדמי במשך שני עשורים נוספים והופעל גם במלחמת המפרץ. בספטמבר 1996 הוצא ה"מוהוק" משירות בצבא ארצות הברית.
- בתחילת שנת 1974 החליט חיל האוויר הישראלי לרכוש מצבא ארצות הברית שני מטוסי OV-1D מוהוק למשימות סיור ואיסוף מודיעין שנועדו לסייע בפיקוח על הסכמי הפרדת הכוחות עם המצרים והסורים בעקבות מלחמת יום הכיפורים. באוגוסט 1974 הצטרפו מטוסי המוהוק למטוסי ה-DC-3 דקוטה בטייסת 122.[1] מטוס המוהוק, שזכה בחיל האוויר הישראלי לכינוי "עטלף", היה מצויד במצלמה אופטית אלכסונית, חיישן תת-אדום ומכ"ם מִפְתָּח סינתטי. והמידע הנקלט בחיישניו היה מועבר בזמן אמת לתחנה קרקעית לצורך פיענוח. הודות ליכולתו להעביר את המודיעין הנאסף בזמן אמת לשטח, הוא שימש בין היתר לסיוע לפעילותן של יחידות מיוחדות.
- במרץ 1982, בעקבות תאונת עבודה של שני מכונאים שגרמה לכוויה קשה של אחד המכונאים ושריפת אחד משני מטוסי המוהוק, הוחלט להוציא גם את המוהוק השני משירות. לאחר מספר חודשים הוא הועבר למוזיאון חיל האוויר בחצרים, ומאוחר יותר הוחזר לצבא ארצות הברית.
קוריאה הדרומית: חיל האוויר של קוריאה הדרומית
מאפיינים (OV-1D)
מאפיינים כלליים
- צוות: 2, טייס וסייר אוויר
- אורך: 41 רגל 0 אינץ' (12.50 מטר)
- מוטת כנפיים: 48 רגל 0 אינץ (14.62 מטר)
- גובה: 12 רגל 8 אינץ' (3.86 מטר)
- שטח כנף: 360 רגל2 (33.4 מטר2)
- משקל ריק: 11,760 ליברות (5,330 ק"ג)
- משקל המראה מרבי: 18,110 ליברות (8,215 ק"ג)
- הנעה: 2 מנועי טורבו-פרופ מדגם T53-L-701 מתוצרת לייקומינג בעלי דחף של 1,044 קילו-וואט כל אחד
ביצועים
- מהירות מרבית: 305 מיל/שעה (490 קמ"ש)
- טווח: 945 מיל (1,520 ק"מ)
- סייג רום: 25,000 רגל (7,620 מטר)
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: OV-1 מוהוק |
- The Grumman OV-1 Mohawk, באתר של Greg Goebel
- OV-1 Mohawk Association
- אורי עמית, ברווזון מכוער ושמו מוהוק, בטאון חיל האוויר 132, פברואר 1983, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
- ניצן סדן, המכשף המעופף: גראמן מוהוק, המטוס שנתן לצה"ל כוחות-על, באתר כלכליסט, 17 במרץ 2018
הערות שוליים
- ^ ערן והראל דובדבני, קליטת מטוסי העטלף בטייסת הדקוטות, באתר "מרקיע שחקים"
32921763OV-1 מוהוק