תקופת המצביאים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תקופת המצביאים (באנגלית: The Warlord Era) משנת 1916 עד 1928 הייתה תקופה בהיסטוריה של הרפובליקה הסינית, כאשר השליטה במדינה חולקה בין חונטות צבאיות אזוריות שבראשן עמדו מצביאים/אילי מלחמה ( Warlords ) שהיו חלקם מאנשי הצבא הקיסרי וכן שליטים אזוריים, אשר שלטו באזורים שונים ברחבי היבשת הסינית.

בהיסטוריוגרפיה, התקופה החלה כאשר יואן שה-קאי, שנבחר כנשיא הרפובליקה לאחר כינונה (1911) נפטר בשנת 1916, והיא נמשכה עד 1928, כאשר הקוומינטנג הלאומי (KMT) איחד את סין באופן רשמי דרך מאבק בשליטים אלה וסימן את תחילת תקופה חדשה בנאנג'ינג. למרות זאת, כמה מהשליטים הצבאיים המשיכו לשמור על השפעתם בשנות השלושים והארבעים, דבר שהיה בעייתי עבור הממשלה הלאומנית במהלך מלחמת סין-יפן השנייה.

חלוקת סין בין אזורי השליטה של המצביאים השונים, השני 1921–1922

תקופה זו התאפיינה בעימותים צבאיים מתמידים בין הפלגים השונים, והסכסוך הגדול ביותר היה ״מלחמת המישורים המרכזיים״, שבה היו יותר ממיליון חיילים.[1]

טרמינולוגיה

בתחילת המאה העשרים, המונח התקבל בסין כדי לתאר את תוצאות ההתקוממות ב־1911 ואת מהפכת שינהאי, כאשר מפקדים צבאיים אזוריים הובילו את המיליציות הפרטיות שלהם למאבק בצבאות המדינה ומפקדים מתחרים על השליטה בטריטוריה, תחילתה של תקופה הידועה בסין כתקופת המצביאים המודרנית .[2][3] המונח מוחל כעת בדיעבד כדי לתאר את מנהיגי צבאות פרטיים האזוריים, אשר לאורך ההיסטוריה של סין השתמשו באלימות כדי להרחיב את שלטונם הפוליטי על שטחים נוספים, כולל אלה שקמו כדי לאחד את הממלכה.

הראשית

מקורם של הצבאות והמנהיגים ששלטו בפוליטיקה אחרי 1912 טמון ברפורמות הצבאיות של שושלת צ'ינג. במהלך מרד טאיפינג (1850 - 64), שושלת צ'ינג נאלצה לאפשר למושלי המחוז להביא את צבאותיהם, ולהילחם נגד המורדים הטאיפינגים; רבים מאותם כוחות פרובינציאליים לא פורקו לאחר מרד טאיפינג, כמו הצבא של לי הונג-ג'אנג.

בצבאות הפרטיים היו קשרים הדוקים והודגשו הקשרים המשפחתיים ויחס מכובד לחיילים. נוצרו קשרים אישיים של נאמנות בין קצינים מקומיים לבין החיילים, בניגוד למסורת.[4] רפורמות אלה של שושלת צ'ינג לא הקימו צבא לאומי, אלא גייסו צבאות אזוריים ומיליציות שלא היו בהם סטנדרטיזציה ולא עקביות. הקצינים היו נאמנים לממונים עליהם ויצרו חבורות המבוססות על מוצאם ומקורותיהם. היחידות היו מורכבות מאנשים מאותו מחוז. מדיניות זו נועדה לצמצם את הטעות בדיאלקט הדיבור, אך הייתה לה השפעה צדדית של עידוד נטיות אזוריות.

קצינים רבים מרקע לא אקדמי עלו לפיקוד עליון ואפילו למשרה בכירה בבירוקרטיה האזרחית.[5] בהשפעת הרעיונות הגרמניים והיפנים של שליטה צבאית על העם, יחד עם היעדר אחדות לאומית בין החבורות השונות בקצונה, הובילה לפיצול הכוח בעידן המלחמות.[6]

כרוז תעמולה של הלאומנים הסינים, המראה כיצד הקפטלסטים האירופאים והמצביאים השליטים חונקים את העם הסיני.

הצבא האזורי החזק ביותר היה הצבא האימפריאלי שבצפון תחת פיקודו של יואן שה-קאי ( Shikai) אשר קיבל ציוד והתאמן בנשק מודרני. מהפכת שינהאי ( Xinhai) בשנת 1911 הביאה למרד נרחב ברחבי דרום סין. המהפכה החלה באוקטובר 1911 עם המרידה של הכוחות שבסיסם בווהאן. חיילים שהיו פעם נאמנים לממשלת צ'ינג החלו לערוק לאופוזיציה. כוחות מהפכניים אלה הקימו בשנה שלאחר מכן, ממשלה זמנית בנאנג'ינג, בראשות ד"ר סון יאט-סן, שחזר מגלותו הארוכה כדי להוביל את המהפכה. התברר כי המהפכנים לא היו חזקים מספיק כדי להביס את הצבא הממשלתי והמשך הלחימה היה מביא בוודאות לתבוסה. במקום זאת, סון ניהל משא ומתן עם המפקד יואן שיקאי כדי להביא קץ למאבק ולאיחוד סין. בתמורה, סון ימסור את נשיאותו וימליץ על יואן כנשיא הרפובליקה החדשה. יואן סירב לעבור לנאנג'ינג והתעקש לשמור על הבירה בבייג'ינג, שם היה בסיס הכוח.

בתגובה על סמכותו הגוברת של יואן, הפרובינציות הדרומיות התקוממו ב־1913 אך למעשה נפגעו על ידי כוחות הצבא. מושלים אזרחיים הוחלפו בצבא. בדצמבר 1915 הבהיר יואן את כוונותיו להפוך לקיסר סין ולהקים שושלת חדשה. המחוזות הדרומיים התמרדו שוב במלחמת ההגנה הלאומית; אבל הפעם המצב היה חמור הרבה יותר, משום שמרבית מפקדי הצבא סירבו להכיר במלוכה. יואן ויתר על תוכניותיו לשיקום המלוכה כדי להחזיר את סגניו, אך עד מותו ביוני 1916 הייתה סין מחולקת מבחינה פוליטית. הפיצול בין צפון לדרום המשיך להתקיים לאורך כל תקופת המלחמה.

המערכת הפוליטית

יואן שה-קאי קיצץ במוסדות ממשלתיים רבים בתחילת 1914 על ידי השעיית הפרלמנט, ואחריו אסיפות המחוז. הממשלה שלו התפטרה ולמעשה יואן הפך לדיקטטור של סין.[7] לאחר שיואן שה-קאי צמצם מספר רב של חירויות בסיסיות, המדינה נכנסה במהירות לתוהו ובוהו ולתקופה של שלטון צבאי. כוחם של המצביאים הצבאיים נבע משינוי באיזון הפוליטי ומהתפוררות הערכים של הממשל האזרחי המסורתי של סין."[8] תקופת המצביאים הצבאיים, הייתה שינוי אופייני של ביורוקרטיה אזרחית הנשלטת על ידי המדינה, בידי רשות מרכזית לתרבות הנשלטת על ידי הצבא בידי קבוצות רבות, כאשר הכוח עובר ממפקד-מלחמה אחד לשני. ג' מרטין ווילבור. מציין כי רוב גדול של שליטים צבאיים אזוריים מטרתם העיקרית היא להבטיח ולשמור על שליטה על שטח מסוים. "[9]

השליטים האלה הגיעו מרקע צבאי קפדני, היו אכזריים בטיפולם בחיילים ובאוכלוסייה הכללית. ב -1921 דיווח העיתון "צפון סין" כי במחוז שן-שי, שכיחות השוד והפשעים האלימים היו חמורים עד כדי כך שהחקלאים פחדו לצאת לעבודה בשדותיהם״. שליט אחד, נודע עקב דיכוי שביתות של עובדי הרכבת. דיפלומט בריטי במחוז סיצ'ואן היה עד כאשר מספר מורדים נטבחו בפומבי למוות, ואחרים נשרפו חיים.[10]

קווי הרכבת היו נתיבי האספקה והתחבורה, של הצבאות השונים, והפכו ליעד מרכזי להתקפות הדדיות. תשתיות חיוניות אלה נפגעות קשות בתקופת המצביאים, ופגעו באוכלוסייה האזרחית.

השליטים הצבאיים שמו את הדגש על נאמנות אישית, אך קצינים כפופים לעיתים קרובות בגדו במפקדיהם תמורת שוחד, ואנשי צבא בגדו לעיתים קרובות בבעלי ברית. לקידום בתפקיד לא היה כל קשר ליכולת, ובמקום זאת ניסו השליטים הצבאיים ליצור מערכת משולבת של יחסים משפחתיים, מוסדיים, אזוריים ונאמנים. כולם כונסו יחד לחברות באחוות ובחברות סודיות. פקידים שבגדו במפקדיהם נענשו בחומרה. בנובמבר 1925, גואו סונגלינג, הגנרל שתמך במרשל ג'אנג דזו-לין - השליט של מנצ'וריה - ניסה להפיל אותו משלטונו. אבל חייליו של המרשל נשארו נאמנים לו, בזכות הבטחה להעלאת משכורתם. גואו ואשתו נורו בפומבי וגופם נותר תלוי במשך שלושה ימים בשוק במוקדן. במקרה אחר, לאחר שפאנג הסגיר את בעל בריתו וו כדי לתפוס בעצמו את השלטון בבייג'ינג, אמר וו שסין היא "מדינה ללא מערכת שלטונית - אנרכיה ובגידה שוררים בכל מקום, בגידה במנהיג אחד הפכה לטבעית כמו אכילת ארוחת הבוקר ..."[11]

הפוליטיקה של השליטים הצבאיים מנעה שאחד מהם יהפוך לשליט על המערכת הפוליטית כולה. כאשר אחד השליטים התחיל להתחזק יותר מדי, השאר היו יכולים לעצור אותו ואז לפעול אחד נגד השני. רמת האלימות בשנים הראשונות הייתה מאופקת, כיוון ששום מנהיג לא רצה להיכנס ללחימה רצינית מדי. המלחמה הביאה את הסיכון לנזק לכוחותיו. לדוגמה, כאשר וו פיאפו ניצח את הצבא של המרשל ג'אנג דזוו-לין, "המרשל הישן" של מנצ'וריה, הוא סיפק שתי רכבות כדי לקחת את אויביו המובסים הביתה, בידיעה שאם בעתיד ג'אנג יוכל להביס אותו, הוא יכול לקוות לקבל אותה אדיבות. יתר על כן, אף אחד מאנשי המלחמה לא היה בעל היכולת הכלכלית או הכוח הלוגיסטי לגרום למכה מכרעת. מקסימום הם יכלו לקוות להשיג שליטה בטריטוריה מסוימת. אף אחד מהם לא היה יכול לכבוש את כל הארץ ולהקים רשות מרכזית. עם זאת, בכל שנות ה-20 של המאה ה-20, האלימות הפך ליותר ויותר אינטנסיבית ככל שהמטרה הייתה לפגוע באויב ולשפר את כוח המיקוח שלו בתוך המערך הפוליטי של השליטים הצבאיים.[12]

מאחר שהתשתית בסין הייתה במצב גרוע מאוד, השליטה על קווי הרכבת והמלאי הייתה חיונית לשמירה על תחומי ההשפעה. הרכבות היו הדרך המהירה והזולה ביותר להעברת מספר רב של חיילים, ומרבית הקרבות בתקופה זו נלחמו במרחק קצר ממסילות ברזל. בשנת 1925 הוערך כי 70% מהקטרים ​​של קווי הרכבת המחברים בין ווהאן לבייג'ינג, ו -50% מהקטרים ​​על הקווים המחברים בין בייג'ינג ומוקדן שימשו לגיוס כוחות ואספקה.

ג'אנג זו לין ווו פיפאו שניים מהמצביאים החזקים ביותר בסין בשנות העשרים. שניהם היו עשירים וחיו חיי מותרות. לעיתים נהלו קרבות אחד נגד השני.

רכבות משוריינות, מלאות מקלעים וארטילריה, נתנו תמיכה באש לחיילים שנכנסו לקרב. הלחימה המתמדת סביב מסילות הברזל גרמה נזק כלכלי רב. בשנת 1925 נהרסו לפחות 50% מהקטרים ​​שהיו בשימוש בקו המחבר בין נאנג'ינג ושאנגחאי, כדי לעצור מרדפים צבאיים, חיילים מובסים פירקו את מסילות הברזל כאשר נסוגו, וגרמו ב -1924 לבדה נזקים בשווי של 100 מיליון דולר מקסיקני כסף (הדולר המקסיקני היה המטבע העיקרי ששימש בסין באותה עת). בין השנים 1925 ו- 1927 הלחימה במזרח ובדרום סין גרמה לירידה של 25% בתנועת הרכבות הלא-צבאיות, הביאה לעלייה במחירי הסחורות וגרמה להצטברות מלאי במחסנים.[13]


צבאות השליטים

רבים מהחיילים בצבאות הפרטיים האלה, היו גם שודדים שהתייצבו לשירות במבצעים צבאיים, ואחר כך חזרו לשדוד כשמסע הקרבות נגמר. פוליטיקאי אחד העיר שכאשר הלוחמים הולכים למלחמה אחד עם השני, השודדים הופכים לחיילים וכשהמלחמה הסתיימה החיילים הפכו לשודדים.[14] החיילים היו מענים נשים או לקחו נשים רבות כשפחות.[15] שיטת הביזה הייתה ממוסדת, מאחר שלרבים מהשליטים הצבאיים לא היה כסף לשלם לחייליהם. כמה מהם חטפו אנשים ודרשו כופר תמורתם.

מלבד השודדים, נמנו בצבאות הפרטיים האלה גם כפריים פשוטים. הם עשויים היו להיות בשירות בצבא של שליט אחד, ואז להיתפס, ולהצטרף לצבא שוביהם לפני שנלכדו שוב. בדרך כלל שילבו השליטים את השבויים בצבאותיהם; לפחות 200,000 גברים ששירתו בצבא הגנרל וו היו שבויים שהוא שילב בצבא שלו. סקר שנעשה בחיל מצב אחד ב -1924 גילה כי 90% מהחיילים היו אנאלפביתים. ב -1926 בדק קצין צבא ארצות הברית, ג'וזף סטילוול, יחידת לוחמים, וראה כי 20% הם פחות מ 1.5 מטר גובה, והגיל הממוצע היה 14 שנה. רובם הלכו יחפים. סטילוול כתב כי אלה היו חסרי ערך כיחידה צבאית. לעומת זאת מבקר צבאי בריטי העיר, כי בתנאי שהייתה להם מנהיגות ראויה, אנשי צפון סין הם "אנשי צבא המשובחים ביותר, בעלי גוף ומשמעת ברזל". עם זאת, יחידות כאלה היו היוצאות מן הכלל מאשר הכלל.[16]

כספים

חבורת שודדים מוסלמים, נראה ששנת 1915. חבורות כאלה הצטרפו למציאים השונים כחלק מהצבאת הפרטיים ששלטו באותה תקופה ברחבי סין

ב־1916 היו בערך חצי מיליון חיילים בסין. ב־1922 שילשו את המספרים, ושולשו שוב ב־1924; יותר ממה שיכולים מצביאי המלחמה לתמוך בהם. לדוגמה, מרשל ג'אנג, שליט מנצ'וריה המתועשת, לקח הכנסות מס בסך 23 מיליון דולר ב -1925 והוציא כ -51 מיליון דולר. מצביאים במחוזות אחרים היו קשים עוד יותר. אחת הדרכים לגיוס כספים הייתה מיסים, שלעיתים קרובות היו נכפים בכוח וגרמו נזק כלכלי רב. לדוגמה, במחוז סיצ'ואן היו 27 מיסים שונים על מלח, ומשלוח אחד של נייר שנשלח על נהר היאנגצה לשאנגחאי היה מוטלים עליו מיסים 11 פעמים שונות על ידי מצביאים שונים, לסך של 160% מערכו. אחד השליטים הטיל מס של 100% על הובלה ברכבת, כולל מזון, אף על פי שהיה רעב במחוז שלו. המיסים שהגיעו לממשלה המרכזית בבייג'ינג נלקחו בדרך כלל על ידי הרשויות האזוריות. למרות כל העושר של מנצ'וריה ותמיכת הצבא היפני, נאלץ מרשל ג'אנג לגייס מיסים על הקרקע ב -12% בין 1922 ל -1928 כדי לשלם על מלחמותיו.[17]

השליטים הצבאיים דרשו הלוואות מהבנקים. מקור ההכנסות העיקרי, מלבד מיסים, הלוואות וביזה היה מכירת האופיום, כשליטים מכרו את הזכויות לגדול ומכירת אופיום בתוך הפרובינציות שלהם לחבורה של גנגסטרים. למרות עמדתו המוסרית לכאורה, הגנרל פנג יו-שיאנג, "הגנרל הנוצרי", קיבל כ -20 מיליון דולר בשנה ממכירות אופיום. האינפלציה הייתה אמצעי נוסף לתשלום לחיילים. כמה מצביאים פשוט הדפיסו כסף, וכמה ניצלו והנפיקו מטבע סיני חדש. המצביא ששלט במחוז הונאן הדפיס 22 מיליון דולר סינים על רזרבות של כסף בשווי של מיליון דולר סינים בלבד במהלך שנה אחת, ואילו ג'אנג בפרובינציית שאנדונג הדפיס 55 מיליון דולר סינים על רזרבת כסף של 1.5 מיליון דולר סיני במהלך אותה שנה. המארשל ג'אנג דזוו-לין, שעסק בהדפסה פזיזה של דולרים סיניים, לא הבין שהוא הגורם לאינפלציה במנצ'וריה, והתרופה שלו הייתה פשוט לזמן את הסוחרים המובילים של מוקדן, להאשים אותם בחמדנות כי הם תמיד העלו את המחירים, חמישה מהם נבחרו באקראי ונורו כאזהרה לאחרים.[18]

למרות הצורך המתמיד שלהם בכסף, חיו השליטים במותרות. מרשל ג'אנג היה בעל הפנינה הגדולה בעולם, ואילו גנרל וו היה הבעלים של היהלום הגדול בעולם. מרשל ג'אנג דזוו-לין, "המרשל הזקן", חי בארמון מפואר במוקדן עם חמש נשותיו, ומרתף מלא יינות צרפתיים משובחים, ונזקק ל -70 טבחים במטבחו כדי לספק לו מזון, נשותיו ולאורחים שלו. גנרל ג'אנג, אכל את ארוחותיו שכללו כארבעים מנות, ועיתונאי אמריקני תיאר את ארוחת הערב איתו: "הוא נתן לי ארוחה שבה הוגשו כמויות עצומות של מאכלים יקרים במדינה רעבה כולל שמפניה צרפתית וברנדי ברנדי ".[19]

ציוד

השליטים הצבאיים קנו מקלעים וארטילריה מארצות חוץ, אבל החיילים הלא משכילים והבלתי-מוכשרים שלהם לא יכלו לתפעל או לתחזק כלים אלה. [26] במלחמת אורגה, הצבא של גנרל שו שו-שנג, שתפס את אוטר מונגוליה, הותקף על ידי צבא רוסי-מונגולי בפיקודו של האלוף הברון רומן פון אונגרן-שטרנברג. הסינים היו עוצרים את אונגרן אילו היו מסוגלים לירות עם המקלעים שלהם כהלכה. הם לא הסתגלו לרטט של היריות זה גרם להם לירות גבוה מעל המטרות. חוסר היכולת להשתמש במקלעים הוכיח את עצמו כהלכה: אחרי שכבש את אורגה בפברואר 1921, אונגרן רדף עם הקוזקים והפרשים המונגולים את שרידי כוחותיו של שו, כשהם ניסו לברוח לדרום בדרך חזרה לסין.[20]

ג'אנג דזו לין, ושני ילדיו. מצביא המלחמה ששלט במנצ'וריה מ 1916–1928. נרצח על ידי היפנים.

כוחות אחרים

כיוון שחייליהם לא היו מסוגלים להשתמש בנשק מודרני או לטפל בו כראוי, לעיתים קרובות שכרו אנשי המלחמה שכירי חרב זרים, שהיו יעילים אך פתוחים תמיד להצעות אחרות. רוסים, שנמלטו לסין לאחר ניצחון הבולשביקים, הועסקו בהרחבה. היחידות הרוסיות ביותר שניהלו היו של אלוף קונסטנטין נצ'ייב, שנלחם למען ג'אנג זונג-צ'אנג, ששלט במחוז שאנדונג. ב־1926 נסעו שלוש רכבות משוריינות דרך הכפרים, כשהם תוקפים את כל מי שפגשו ונטרלו את כולם. ההשתוללות הופסקה רק כאשר האיכרים הרסו את פסי הרכבת.

כדי להגן על עצמם מפני התקפותיהם של סיעות וצבאות של השליטים הצבאיים התארגנו איכרים באגודות חשאיות מיליטנטיות ואגודות כפריות ששימשו כמיליציות להגנה עצמית וכן עם קבוצות של משמרות המהפכה. מאחר שלאיכרים לא היה כסף לאקדחים ולא לאימונים צבאיים, הסתמכו אגודות חשאיות אלה על אמנויות לחימה, על כלי נשק מתוצרת עצמית כגון חרבות וחניתות, וכן על האמונות טפלות, בקסמים ובקמעות שיגנו עליהם.[21] אמונה זאת הייתה חשובה במיוחד, שכן הייתה "נשק רב עוצמה לחיזוק נחישותם של אנשים שהיו להם מעט מאד משאבים חלופיים להגן על רכושם הדל".[22]


האירועים בצפון סין

אחרי שנפטר יואן שיקאי, 1916, לי יואן-הונג, החליף אותו כנשיא. הכוח הפוליטי היה בידי ראש הממשלה דואן קירואי. באותה העת שבעה מחוזות בצפון סין, סירבו להכיר בממשלה המרכזית. הממשלה עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם החונטה הצבאית בראשות ז'ילי, וסגן הנשיא פנג גוז'נאג, כדי לשמור על יציבות השלטון בבירה בייג'ינג.

הוויכוח בין נשיא המדינה לבין ראש הממשלה על השאלה האם סין צריכה להשתתף במלחמת העולם הראשונה היה בעקבות התסיסה הפוליטית בבייג'ינג. גם הנשיא לי וגם ראש הממשלה דואן ביקשו מגנרל ג'אנג שון, להתערב צבאית בבייג'ינג. אחרי שג'אנג הגיע לבייג'ינג ב -1 ביולי, הוא פיזר במהירות את הפרלמנט. חילוקי הדעות הבסיסיים של דואן על נושאים לאומיים עם הנשיא החדש פנג גוז'אנג הובילו להתפטרותו של דואן ב -1918. שנה מאוחר יותר פנג נפטר, מה שנתן את האות לסדרת מאבקים פנימיים בין יחידות צבא שונות, שאליהם הצטרף גם כוח החדש של הקוומינטנג.

ראשי המדינה התחלפו, זה אחר זה, בהתאם לניצחונות של הכוחות הנאבקים על השליטה. אי הסדר הפוליטי ויציבות השולטים נמשך עד שנת 1928, כאשר מגיע הגנרל צאי קה צ'ק עם כוחות צבא מרכזיים והשתלט על בייג'ינג והביא ליציבות מסוימת בשלטון המרכזי.[23]


האירועים בדרום סין

מפת נתיבי הקרבות של הכוחות הלאומניים ונאמני הממשלה המרכזית כנגד השליטים במצביאים ״במצבע הצפוני״, בשנים 28–1926

גם בדרום סין היו שמונה מחוזות עצומים בשטחם שהתנגדו לממשלות בייג'ינג שהתחלפו זו בזו. הם התנגדו לניסיון של יואן שיקאי לחדש את הקיסרות ואת המלוכה, ודחו את סמכות הממשלה שהתמנתה אחרי מותו. סון יאט סן, עם שליטי מחוזות מדרום סין יצרו ממשלה משלהם בג'ואנזו.

סאן התמנה כשליט יחיד בממשלה הצבאית בדרום, במטרה להגן על החוקה שהתקבלה ב 1912. הם ניסו לקבל הכרה בינלאומית, אך לא זכו בה. בשנת 1918, לחצו על סון לוותר על חלק מסמכויותיו, והם הועברו לוועדה רחבה יותר שהחזיקה את השלטון, ומאוחר יותר שלחו אותו לגלות. בהיותו בגלות, סון הקים את ״המפלגה הסינית הלאומית״ kmt - הקוומינטנג. לאחר שנתיים הוא חזר מגלותו התמנה כנשיא בדרום.

בשנים 25–1923, אוחדו הפלגים השונים של מפלגות הקומוניסטיות, הוקמה אקדמיה צבאית חדשהֿ וסאן ניסה לאחד כוחות נוספים להצטרף אליהם. אבל מותו בשנת 1925 עצר את תהליך האיחוד ונפתחה מלחמת ירושה בין הכוחות השונים על השליטה בדרום סין.

באותו הזמן, כאמור, צ'אנג קאי שק התחיל מהלך ארוך בצפון סין, שמטרתו לאחד מחדש את חלקי המדינה תחת השלטון המרכזי מבייג'ינג. צאי, נלחם נגד כמה מנהיגי חונטות צבאיות כמו וו פאיפו ( wu ) וסאן צ'אנפאנג, וגבר עליהם בקרבות במזרח סין ומרכזה. צ'אנג קאי שק מאחד את הקוומינטנג בנאנקינג, אבל לא מגיע לידי שליטה בביג'ין. לוקח עוד כשנתיים, 1928, עד אשר הקוומיטנאנג משתלט על בייג'ינג.[24]

למרות האיחוד מחדש של המדינה עם הממשלה הלאומנית, והשליטה בבייג'ינג נמשכו קרבות ברחבי המדינה בין החונטות הצבאיות האזוריות ובין הממשלה המרכזית. קרבות אלה הגיעו לשיאם בשנת 1930, כאשר נערכה ״מלחמת המישור המרכזיים״, שהשתתפו בה כמיליון חיילים.[25]

צפון מערב סין התפרקה ליחידות אזוריות, בשנים 37–1931, שאוחדו מחדש רק כאשר התממש האיום של אויב חיצוני משותף - הפלישה היפנית השנייה לסין, ופתיחת מלחמה יפן-סין, בשנת 1937.

חלק מהשליטים הצבאיים והחונטות האזוריות נשארו כגורמים חשובים בכמה מחוזות בסין עד שנות הארבעים.[26]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תקופת המצביאים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Min, Mao (2017). The Revival of China, Volume 1. CreateSpace Independent Publishing Platform. p. 126
  2. ^ Waldron, Arthur (1991). "The warlord: Twentieth-century Chinese understandings of violence, militarism, and imperialism". American Historical Review. 96 (4): 970–1022.
  3. ^ "Chinese Warlordism – Bibliography". science.jrank.org. Retrieved 7 May 2016.
  4. ^ Kwang-ching Liu, Richard J. Smith, "The Military Challenge: The North-west and the Coast", in John King Fairbank; Kwang-Ching Liu; Denis Crispin Twitchett, eds. (1980). Late Ch'ing, 1800–1911. Volume 11, Part 2 of The Cambridge History of China Series (illustrated ed.). Cambridge University Press. pp. 202–203.
  5. ^ John King Fairbank; Kwang-Ching Liu; Denis Crispin Twitchett, eds. (1980). Late Ch'ing, 1800–1911. Volume 11, Part 2 of The Cambridge History of China Series (illustrated ed.). Cambridge University Press. p. 540–542,545
  6. ^ John King Fairbank; Kwang-Ching Liu; Denis Crispin Twitchett, eds. (1980). Late Ch'ing, 1800–1911. Volume 11, Part 2 of The Cambridge History of China Series (illustrated ed.). Cambridge University Press. p. 547.
  7. ^ Fairbank, Reischauer, Craig, John, Edwin, Albert (1978). East Asia: Tradition and Transformation. Boston: Houghton Mifflin Company. p. 754
  8. ^ Fairbank, Reischauer, Craig, John, Edwin, Albert (1978). East Asia: Tradition and Transformation. Boston: Houghton Mifflin Company. p. 758
  9. ^ Roberts, J. A. G. (1989). "Warlordism in China". Review of African Political Economy. 45/46 (45/46): 26–33
  10. ^ Fenby, Jonathan (2004). Generalissimo: Chiang Kai-shek and the China He Lost. London: Simon & Schuster pp.104
  11. ^ Fenby, Jonathan (2004). Generalissimo: Chiang Kai-shek and the China He Lost. London: Simon & Schuster pp.107
  12. ^ Fenby, Jonathan (2004). Generalissimo: Chiang Kai-shek and the China He Lost. London: Simon & Schuster pp. 106
  13. ^ Fenby, Jonathan (2004). Generalissimo: Chiang Kai-shek and the China He Lost. London: Simon & Schuster p.112
  14. ^ Fenby, Jonathan (2004). Generalissimo: Chiang Kai-shek and the China He Lost. London: Simon & Schuster pp.110-111
  15. ^ Fenby, Jonathan (2004). Generalissimo: Chiang Kai-shek and the China He Lost. London: Simon & Schuster pp.106
  16. ^ Fenby, Jonathan (2004). Generalissimo: Chiang Kai-shek and the China He Lost. London: Simon & Schuster pp.110-111
  17. ^ Fenby, Jonathan (2004). Generalissimo: Chiang Kai-shek and the China He Lost. London: Simon & Schuster p.108
  18. ^ Fenby, Jonathan (2004). Generalissimo: Chiang Kai-shek and the China He Lost. London: Simon & Schuster pp.109
  19. ^ Fenby, Jonathan (2004). Generalissimo: Chiang Kai-shek and the China He Lost. London: Simon & Schuster p.104
  20. ^ Palmer, James The Bloody White Baron The Extraordinary Story of the Russian Nobleman Who Become the Last Khan of Mongolia, New York: Basic Books, 2009 pages 149, 158.
  21. ^ Chesneaux, Jean (1972). "Secret Societies in China's Historical Evolution". In Jean Chesneaux. Popular Movements and Secret Societies in China 1840-1950. Stanford, California: Stanford University Press. pp. 1–21.
  22. ^ Perry, Elizabeth J. (1980). Rebels and Revolutionaries in North China, 1845-1945. Stanford, California: Stanford University Press.
  23. ^ Jowett, Philip S. (2017). The Bitter Peace. Conflict in China 1928–37. Stroud: Amberley Publishing. ISBN 978-1445651927.
  24. ^ Jowett, Philip S. (2014). The Armies of Warlord China 1911–1928. Atglen, Pennsylvania: Schiffer Publishing
  25. ^ Jowett, Philip S. (1997). Chinese Civil War Armies 1911–49. Osprey Publishing
  26. ^ Sheridan, James E. (1975). China in Disintegration: The Republican Era in Chinese History, 1912–1949. New York: Free Press
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25820387תקופת המצביאים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תקופת_המצביאים&oldid=750589"