תכנון רגיש למים
תכנון רגיש למים או תר"מ בתחום התכנון העירוני הוא תכנון של פיתוח עירוני תוך התחשבות בניקוז משקעים וניצול מיטבי שלהם, בניגוד לגישות קודמות לתכנון ששמות דגש על ניקוז מקומי מהיר ככל האפשר של המים. זהו תת-תחום בין-תחומי של תכנון עירוני ואזורי, הנדסת ניקוז ופיתוח בר-קיימא.
היסטוריה
תכנון רגיש למים התחיל להתפתח בערך בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 עם התפתחות מושג הקיימות ובמקביל התפתחות החשיבה הרב-תחומית[1].
חוקרים רבים התחילו להצביע על כך שקיים קשר בין הפיתוח לבין המאזן של המערכת ההידרולוגית. פיתוח עירוני גורם לאטימה של שטחים נרחבים ומצריך פתרונות ניקוז למי הנגר שנוצרים באירועי גשם. הגישה הקונבנציונאלית מתמקדת בסילוק מהיר של מי הגשם מן השטח הבנוי.
גישה קונבנציונלית זו גורמת למספר בעיות שאינן בנות-קיימא, כגון:
1. מי הנגר מתבזבזים לים ולא מוחדרים לאקוויפר. אי-החדרה לאקוויפר יכולה לגרום להדללותו ואף לפגוע באיכותו לאורך השנים. כל זאת יכול להוסיף לגרעון במשק המים.
2. סילוק מהיר ככל האפשר של מי הנגר מצריך פיתוח מערכות ניקוז יקרות על מנת לעמוד בספיקות שיא בעת אירועי גשם גדולים. פיתוח במעלה אזור הניקוז יצריך בהכרח את שדרוג המערכת במורד האגן, כדי לעמוד בספיקות הגדולות יותר.
3. אי-התאמת השטח לפיתוח למאפיינים ההידרולוגים של האזור (כמו בנייה בפשטי נחל) תגרום להוצאות גדולות למניעת הצפות.
פתרונות תכנון רגיש למים
תכנון רגיש למים נותן מענה לבעיות שהוצגו. ברמה העירונית הוא מציע את הפתרונות הבאות[1]:
1. פריסת השטחים הפתוחים העיקריים בעיר בהתאמה לשיקולי מים: שימור ושיקום נחלים העוברים בשטח העירוני ומיקום השטחים הפתוחים בהתאמה לזרימת נגר עירוני בעיר.
2. תכנון ייעודי קרקע עירוניים: עירוב שימושי קרקע ובנייה קומפקטית המונעת אטימת קרקע נוספת.
3. תכנון מערך הדרכים: שילובה עם תוכנית הניקוז, כך שתותאם למערכת ההידרולוגית. החדרת נגר לקרקע שמקורו בכבישים וחניונים שכונתיים (שרמת זיהומם קטנה), אך הימנעות מהחדרת מי נגר שמקורם בכבישים ראשיים (שמאופיינים ברמת זיהום גבוהה).
4. ניהול ושימור הנגר כמרכיב בתכנון הנוף העירוני: הפניית המרזבים לשטח חדיר, ריצוף בחומרים חדירים, אגירה וניצול מי הנגר להשקיית גינות, הפניית מי הנגר לאחו לח וכו'.
מעבר לרמה העירונית, תר"מ מתייחס גם לתחומים נוספים: ברמה הארצית ואזורית הוא דורש הכנת תוכניות אב אגניות שכוללות מאגרים ואתרי החדרה במעלה הנחלים למניעת שיטפונות, ניהול פשטי נחל והצפה. לגבי שמירת מקורות המים התר"מ מציע יצירת "אזורי הגנה תכנוניים" על מקורות המים (הכוללים למשל רדיוסים של הגבלות פיתוח מסביב אתרי שאיבה) ויצירת מפות רציות (desirability) של החדרת מי נגר. מפות הרציות מתייחסות לדוגמה לאזורים שבהם ידוע על זיהומי קרקע ("החדרה לא רצויה") ואזורים עם סיכוי נמוך לזיהומי קרקע כמו למשל אזורי מגורים ("החדרה רצויה").
במובן רחב יותר, תר"מ מתייחס לשיטות של חיסכון במים (כגון התקנת חסכמים) ולשימושים אלטרנטיביים של מים אפורים (כגון שימוש חוזר של מי הדחת כלים ומקלחות בהדחת אסלת השירותים).
תכנון רגיש למים בישראל
ראשית התפתחות התר"מ בישראל הייתה באקדמיה ומחקרים רבים התבצעו מתחילת שנות ה-90. מבין החוקרים המרכזיים בתחום אפשר לציין את הפרופסורים נעמי כרמון ואורי שמיר מהטכניון. מחקריהם פורסמו על ידי המרכז לחקר עיר ואזור בפקולטה לאדריכלות ותכנון ערים של הטכניון ואלו מהווים את הגוף המחקרי הפעיל ביותר בנושא תר"מ בישראל.
לתר"מ בישראל חשיבות מיוחדת לנוכח מיעוט משאבי המים בה. כמות המים המתבזבזת על ידי הזרמת מי נגר עירוניים לים מוערכת במעל ל-100 מיליון מטר קוב כל שנה, כמות הזהה לספיקת מתקן ההתפלה באשקלון. הפגיעה העיקרית היא במאגרי המים ובמיוחד אקוויפר החוף שמעליו ממוקמים ריכוזי האוכלוסייה העיקריים של המדינה.
לחוקרים הייתה השפעה די ניכרת על מקבלי ההחלטות וכיום נראית תחילתה של מדיניות תר"מ בישראל. ברמה התחוקתית, תוכנית מתאר ארצית 34ב'/3 ו-34ב'/4 (תוכנית מתאר ארצית משולבת למשק המים; פרקים "נחלים וניקוז" ו-"איגום מים, החדרה, העשרה והגנה על מי התהום") היא ההתייחסות הכוללנית הראשונה בתחום. בנוסף, משרד הבינוי והשיכון, המשרד להגנת הסביבה, נציבות המים, רשות המים, מינהל מקרקעי ישראל, ועדות מחוזיות ומקומיות (ואחרים) הכניסו היבטים אחדים של תר"מ לתוך מדיניותם.
למרות זאת, עדיין מדובר על תחום שנמצא בחיתוליו: חוקים אחדים (חוק התכנון והבנייה, חוק המים, חוק הניקוז ומניעת שטפונות) אינם מתייחסים לפתרונות תר"מ ומקשים על מימושם. ברמה התכנונית, אין שיקולי תר"מ בתוכניות בנייה בכל הרמות. בנוסף, ישנם מעט אנשי מקצוע המתמחים בתחום[1].
לקריאה נוספת
- D.M. Johnston, J.B. Branden, & P.E. Price. (2006). Downstream Economic Benefits of Conservation Development. Journal of Water Resources Planning and Management, 35-43.
- אנוש/אביב. (2004). מדריך לתכנון ובניה משמרת נגר עילי. ראש העין: אנוש - מערכות איכות סביבה ותכנון אורבני/אביב.
- גרתי ר., מורין, י., גטקר, מ., & ארבל, ש. (2000א'). הנחיות לתכנון ניקוז עירוני, פרק א': מיזעור כמויות הנגר העירוני (הנחיות לקליטת מי גשם ונגר בחצרות). ראשון לציון: התחנה לחקר הסחף, משרד החקלאות.
- גרתי ר., מורין, י., גטקר, מ., & ארבל, ש. (2000ב'). הנחיות לתכנון ניקוז עירוני, פרק ב': מודל לקביעת ספיקות תכן למערכות ניקוז עירוניות (ספיקות תכן סגוליות לאזור החוף). ראשון לציון: התחנה לחקר הסחף, משרד החקלאות.
- גרתי ר., מורין, י., גטקר, מ. & ארבל, ש. (1996). ניהול מיטבי של מי הגשם והנגר באזורים בנויים: המשימה הלאומית. ראשון לציון: פרסום מקדים - P-25 (טיוטה), התחנה לחקר הסחף, משרד החקלאות.
- המשרד לאיכות הסביבה. (2002). בנייה ושימור מים - מדיניות והנחיות - יולי 2002. ירושלים: המשרד לאיכות הסביבה.
- כרמון, נ. & שמיר, א. (1997). תכנון עירוני רגיש למים: הגנה על אקוויפר החוף הישראלי. חיפה: המרכז לחקר עיר ואזור, הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל.
- כרמון, נ. & שמיר, א.. (2007). תר"מ - תכנון רגיש למים. שילוב שיקולי מים בתכנון עירוני ואזורי. חיפה: הטכנין ומשרד הבינוי והשיכון.
- משרד הבינוי והשיכון. (2006). תוכנית אסטרטגית לפיתוח בר קיימא. ירושלים: משרד הבינוי והשיכון.
- משרד הפנים. (2007). תוכנית מתאר ארצית 34ב' - תוכנית מתאר ארצית משולבת למשק המים. ירושלים: משרד הפנים.
- רשות המים. (2008). תוכנית אב ארוכת טווח למשק המים: מתווה פעולה להגדרת משימות, התארגנות ומשאבים דרושים. ירושלים: רשות המים.
הערות שוליים
