תאופרסטוס

תאופרסטוס
Θεόφραστος
	תאופרסטוס
	תאופרסטוס
זרם	אריסטוטליות
תחומי עניין	בוטניקה, אתיקה, היסטוריה, לוגיקה, פיזיקה, גאולוגיה, מטאפיזיקה
הושפע מ	אריסטו, אפלטון
השפיע על	האסכולה הפריפטטית

תאופרסטוס (ביוונית: Θεόφραστος,^[1] בלטינית: Theophrastus, ‏371 - 287 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני, תלמידו ויורשו של אריסטו באסכולה הפריפטטית.

ביוגרפיה

תאופרסטוס נולד באי לסבוס שלחופי אסיה הקטנה. למד אצל הפילוסוף לוקיפוס בלסבוס, ואחר כך נסע לאתונה ולמד אצל אפלטון, שעמד בראש האקדמיה האפלטונית. ב-347 לפנה"ס, אחרי מות אפלטון, הצטרף לאריסטו שעזב את אתונה. אריסטו פתח בית ספר לפילוסופיה באסוס שבאסיה הקטנה ותאופרסטוס היה אחד מתלמידיו שם. בשנת 344-345 לפנה"ס עברו תאופרסטוס ואריסטו להתגורר בעיר מיטילנה שבאי לסבוס, ושם החלו בחקר הבוטניקה והזואולוגיה. ב-343 לפנה"ס, כאשר אריסטו נקרא לשמש כמורהו של אלכסנדר הגדול במקדוניה, כנראה שתאופרסטוס התלווה אליו. ב-335 לפנה"ס עבר לאתונה יחד עם אריסטו שהחל ללמד בליקיאון. כאשר אריסטו נמלט מאתונה לכלקיס, שנה לפני מותו, הוא מינה את תאופרסטוס לאפוטרופוס של בנו ניקומאכוס והוריש לו את ספרייתו ואת כתביו המקוריים. הוא ירש את מקומו של אריסטו כראש האסכולה הפריפטטית וכראש הליקיאון באתונה, ושימש בתפקידים אלה במשך שלושים וחמש שנה. על פי המסורת היו לו למעלה מאלפיים תלמידים, ובהם המחזאי מנאנדרוס ודמטריוס מפלרון. שמו המקורי היה תירטמאוס, אך אריסטו כינה אותו תאופרסטוס שמשמעו ביוונית: "בעל כושר ביטוי אלוקי".

אחרי מותו בגיל שמונים וחמש שנה, נלאוס, תלמידו של אריסטו, ירש את כל ספרי תאופרסטוס, וסטראטון מלאמפסאקוס ירש את מקומו כראש האסכולה הפריפטטית. נערכה לו הלוויה ציבורית וכל אזרחיה של אתונה חלקו לו כבוד אחרון. יש אומרים כי אמר לפני מותו: "אנו מתים כאשר אנו מגיעים למצב שבו אנו מתחילים לחיות".

יצירתו

יצירתו העיקרית הייתה קשורה בזו שבה החל אריסטו בשטח ההיסטוריה של הטבע. בין מחקריו של תאופרסטוס, ששרדו עד ימינו, נמנים "מחקר על הצמחים" ו-"על הסיבות לתופעת הצמיחה". הוא התמחה במדעי הטבע, והיה החוקר הראשון שהבדיל בין עולם החיות לבין ממלכת הצומח - מה שאפשר את פיתוח הבוטניקה כתחום מדעי חדש. ב"מחקר על הצמחים" הוא מתייחס לצורותיהם ולסיווגם. חלק חשוב של יצירתו זו מוקדש לעריכת רשימה של צמחים ועצים, להבנת התנאים המתאימים ביותר להתפתחותם, האופן שבו הם מתרבים, והשימוש שניתן לעשות בהם.

במחקר "הסיבות לתופעת הצמיחה" הוא מטפל בבעיות הפיזיולוגיה של הצמחים, ובעיקר בפריחתם וברבייתם. למטרות אלה פיתח אוצר מילים מיוחד, המתאר את מרכיביו השונים של הצמח. בכתביו הוא מזכיר את אוסף מיני הצומח שהובא ליוון על ידי אלכסנדר הגדול בעקבות כיבושיו, או את אלה שקיבל במצרים. הוא מנה למעלה מחמש מאות וחמישים זני צמחים שאותם ניתן לזהות גם בימינו, ואשר משמשים ברובם לגידולי חקלאות.

הוא חילק את הצמחים לארבע קבוצות: עצים, שיחים, תת-שיחים ועשבים, אך היה מודע להיבט השרירותי של שיטתו זו, והודה כי צמח מסוים יכול להשתייך למספר קבוצות. עבודתו מהווה את המתווה המדעי הראשון ללימוד ממלכת הצומח. שלושת עמודי התווך של מחקרו הם התיאור, הזיהוי והסיווג. הוא ייחס חשיבות מרובה להסתכלות ישירה ולתיאור מדויק וקפדני, ובכך היה שונה מן המחברים שעסקו בשטח זה לפניו.

פליניוס הזקן ופדניוס דיוסקורידס המשיכו בעבודתו של תאופרסטוס, אבל אחרי כיבושיו של אלכסנדר הגדול החל להשפיע על המחשבה היוונית העיסוק בקסמים במסופוטמיה ובמצרים, וההסתכלות המדעית לא חודשה אלא בתקופת הרנסאנס. בימי הביניים לימוד הבוטניקה לא חידש דבר, אלא היווה חזרה על מה שהיה ידוע לפני כן.

תאופרסטוס סיכם את הגותם של הפילוסופים שקדמו לאריסטו בתור השתלשלות "היסטורית" עד לימיו של אריסטו עצמו (דוקסוגרפיה).

בין יצירותיו החשובות:

"מחקר על הצמחים" Historia Plantarum (אנ') (בוטניקה)
Historia plantarum, 1549
"על הסיבות לתופעת הצמיחה" (בוטניקה)
On Stones - בגאולוגיה
On Moral Characters, On Sensation - באתיקה
Physics ו-Metaphysics בפיזיקה

תרגומי כתביו לעברית

טיפוסים. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא והערות חנה כהנא. ירושלים, הוצאת כרמל בשיתוף המפעל לתרגום ספרות מופת, תשס"ז/2007.

תאופרסטוס על היהודים וארץ ישראל

הקרבן בפולחן היהודי

תאופרסטוס מתאר את היהודים בקטע מתוך חיבורו "על החסידוּת" (De Pietate), ששרד אצל פורפיריוס. נראה כי תאופרסטוס היה היווני הראשון שעסק ביהודים באופן מפורש, בהנחה שכתב את חיבורו לפני החיבור על מצרים של הקטאיוס איש אבדרה. תאופרסטוס עוקב בחיבורו אחר התפתחות הקורבן ומבטא את הסתייגותו מהקרבת בעלי חיים, שלדבריו רק באיטיות מצאה את דרכה לפולחן אלילי והפולחן היהודי הוא מקרה מבחן. היהודים נוהגים הקרבת בעלי חיים, אבל הדרך בה הם עושים זאת נוגדת באופן בולט לזו של היוונים:^[2]

”הסורים, שהיהודים מהוים חלק מהם, גם עכשיו מקריבים קורבנות חיים בהתאם לסגנון העלאת הקורבנות הישן שלהם; אם היינו מצווים להעלות קורבן באותה הדרך היינו נרתעים מכל העסק. כי הם לא סועדים מהקורבנות, אלא שורפים אותם לגמרי בשעת לילה ושופכים עליהם דבש ויין, הם במהרה הורסים את המנחה, כדי שהשמש הרואה-הכל לא תביט על הדבר הנורא. והם עושים זאת כשהם צמים בצהרי היום. כל אותה שעה, בהיותם פילוסופים מטבעם, הם משוחחים על האלוקות, ובלילה צופים הם בכוכבים, מתבוננים בהם וקוראים לאלוקים בתפילה. הם היו הראשונים להנהיג העלאת קורבנות גם של יצורים חיים אחרים וגם של עצמם; אולם הם עשו זאת מתוך הכרח ולא מתוך רצונם לכך”.^[3]

תאופרסטוס אינו מזכיר אמנם את האמונה היהודית באל אחד או את הזהות בין אלוקים ושמיים, אבל רוב החוקרים מסכימים כי את האמונה בקל אחד ניתן להניח מראש, לאור השימוש במונח "האלוקי", שעשוי להתייחס לרעיון "הישות העליונה האחת", לפי השיטות הפרה-סוקרטיות. הדגש שתאופרסטוס שם על הצפייה בכוכבים, המעוררת בתגובה תפילה לאלוקים, מורה על כך שהוא אכן ראה בגרמי השמיים ביטוי למוחלטות של אלוקים.^[4]

הדגש על חוסר הרצון היהודי לקבל מנהג שכזה (הקרבת יצורים חיים), תואם את הטון הכללי של כל הקטע, שהוא אוהד את היהודים. התבוננות בכוכבים היא מרכיב די חשוב בדת פילוסופית, על פי אסכולת אפלטון ואריסטו. ההערכה שתאופרסטוס רוחש ליהודים היא בהתאם להערצתו כלפי המצרים.^[2] ייתכן ותאופרסטוס חשב שהיהודים מקריבים גם קורבן אדם, מתוך היכרות עם קורבן האדם הנפוץ אצל הפיניקים.^[5]

תאופרסטוס התייחס לקרבן היהודי בחיבור נוסף. יוסף בן מתתיהו מצטט בספרו "נגד אפיון" מתוך חיבורו של תאופרסטוס "על החוקים" (De Legibus):

"והנה גם בּערי (הנכרים) היה עמנו ידוע מימי קדם ומנהגים רבים ממנו כבר עברו אל מקצתן וזכו להיות למופת לרבים. על זה מעיד תאופרסטוס בספריו על דבר החוקים. הוא אומר, כי חוקי הצורים אוסרים להשבע שבועות נכרים, ובכלל השבועות האלה הוא מונה גם את השבועה הנקראת „קרבן”, ואולם השבועה הזאת לא נמצאה בקרב אחד העמים, בלתי בקרב היהודים לבדם. ופתרון המלה, אם נתרגם אותה מלשון העברים, הוא „מתנה לאלקים”.^[6]

תאופרסטוס מונה את ה"כוֹרְבָּן" (χορβάν) באופן מפורש בין השבועות הזרות, מה שמפריך את הדעה שיוספוס פירש את הקטע לא נכון ושהוא התייחס לשבועה פיניקית מקומית, בהתחשב בכך שהעברית והפיניקית היו למעשה ניבים של שפה אחת.^[5]

הגידולים בבקעת הירדן

התמר

בחיבורו "מחקרים על הצמחים", מתייחס תאופרסטוס לתמר והבלסם הגדלים בארץ יהודה:

"בחילת-סוריה, היכן שנמצאים רוב הדקליים, רק בשלושה מחוזות, כך אומרים, היכן שהאדמה מליחה, גדלים תמרים שניתן לשמר... אולם יש אומרים כי תושבי סוריה אינם משתמשים בעיבוד/טיפוח, מלבד גיזום עצים והשקיה, וגם שעץ התמר זקוק למים נובעים ולא למים מהשמיים; ושמים כאלה נמצאים בשפע בעמק שבו חורשות הדקלים. והם מוסיפים שעמק זה נמשך דרך ארץ ערב עד לים האדום, ושרבים טוענים שביקרו בו, ושזה בחלק הנמוך ביותר שלו שעצי התמר גדלים... התמרים היחידים שיישמרו, כך אומרים, הם אלה הגדלים בעמק סוריה, בזמן שאלה הגדלים במצרים, קפריסין או במקומות אחרים הם בשימוש רק כשהם טריים".^[7]

עד אמצע המאה ה-2 לפנה"ס (אז הוקמה המדינה החשמונאית), ארץ יהודה הייתה ללא ספק כלולה ב"חילת סוריה". משום כך ניתן להניח שתאופרסטוס התכוון לעצי הדקל המפורסמים ברחבי העולם של ארץ יהודה, הגדלים בבקעת הירדן ואזור יריחו. הנחה זו מחוזקת על ידי התיאור שבא מיד לאחר מכן, על "עמק סוריה", שמתייחס באופן ברור לבקעת הירדן.^[8]

הבלסם

אצל תאופרסטוס נמצא התיאור הראשון וגם המפורט ביותר של הבלסם של ארץ יהודה המופיע בספרות היוונית:^[9]

"בלסם גדל בעמק סוריה. אומרים כי ישנם רק שני גנים בהם הוא גדל... העץ הוא גבוה כמו עץ רימון גדול והוא מרובה ענפים; יש לו עלה כמו זה של פיגם, אבל הוא חלש; והוא ירוק עד; הפרי הוא כמו זה של האלה בגודלו, צורתו וצבעו, וגם זה מאד ריחני, אפילו יותר מהשרף ... אומרים שהבלסם אינו גדל כצמח בר בשום מקום. מהגן הגדול יותר קיימים שנים עשר כלים המכילים כל אחד כשלושה פיינט, מהגן השני רק שני כלים כאלה... נראה כי הבלסם הוא בעל ריח יוצא דופן".^[10]

תאופרסטוס מזכיר את "הבלסם הסורי" במקומות נוספים בחיבורו.^[11] "עמק סוריה" הוא בקעת הירדן, מאחר שזהו המקום היחיד בסוריה בו הבלסם גדל.^[9]

לקריאה נוספת

מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, III. Theophrastus, pp. 8-17

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: תאופרסטוס
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תאופרסטוס

דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, באתר ויקיטקסט (באנגלית)
תאופרסטוס, טיפוסים, פרק 2, פרק 7, פרק 13

הערות שוליים

^ הגיית השם ביוונית: תאופרסטוס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
^ ^2.0 ^2.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, III. Theophrastus, p. 8
^ פורפיריוס, De Abstinentia, ספר 2, פרק 26.
^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 2: האל היהודי, עמ' 55 (מאנגלית: להד לזר).
^ ^5.0 ^5.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, III. Theophrastus, p. 12
^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כב.
^ Theophrastus, Historia Plantarum, II, 6:2, 5, 8
^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, III. Theophrastus, p. 14
^ ^9.0 ^9.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, III. Theophrastus, p. 17
^ Theophrastus, Historia Plantarum, IX, 6:1-4
^ Theophrastus, Historia Plantarum, IV, 4:14; Theophrastus, Historia Plantarum, IX, 1:6

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

תאופרסטוס23439571

[1] הגיית השם ביוונית: תאופרסטוס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).

[שטרן_8-2] 2.0 ^2.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, III. Theophrastus, p. 8

[3] פורפיריוס, De Abstinentia, ספר 2, פרק 26.

[4] פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 2: האל היהודי, עמ' 55 (מאנגלית: להד לזר).

[שטרן_12-5] 5.0 ^5.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, III. Theophrastus, p. 12

[6] יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כב.

[7] Theophrastus, Historia Plantarum, II, 6:2, 5, 8

[8] Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, III. Theophrastus, p. 14

[שטרן_17-9] 9.0 ^9.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, III. Theophrastus, p. 17

[10] Theophrastus, Historia Plantarum, IX, 6:1-4

[11] Theophrastus, Historia Plantarum, IV, 4:14; Theophrastus, Historia Plantarum, IX, 1:6

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

תאופרסטוס

תוכן עניינים

ביוגרפיה