נגינה בכפייה בשואה
נגינה בכפייה בשואה הייתה פעילות בתחום המוזיקה שיזמו הגרמנים על ידי הקמת תזמורות ברוב מחנות ההשמדה, מחנות העבודה ומחנות הריכוז הגדולים, שהיו מורכבות מנגנים יהודים ואחרים מקרב האסירים. המוזיקה הושמעה בעת שהגיעו משלוחים של יהודים להשמדה עד לכניסתם לתאי הגזים, בעת הסלקציות, בהליכה המאורגנת של רבבות האסירים לעבודת כפייה ובשובם ממנה, וכן הושמעה בהופעות בפני אנשי הסגל הגרמני להנאתם. במחנות אושוויץ-בירקנאו היו שש תזמורות, ובגדולה שבהן, באושוויץ, היו בין 100 ל-120 נגנים (לפי גרסה אחרת: 50 נגנים). השנייה בגודלה הייתה תזמורת הנשים שמנתה 36 מוזיקאיות ועוד 8 שעסקו בהכנת התווים. תזמורות קטנות יותר היו במחנות טרבלינקה, מיידנק, בלז'ץ וסוביבור.[1][2][3][4]
.jpg)
בעדותו במשפט אייכמן, סיפר לאון ווליצ'קר-וולס שבכניסה למחנה ינובסקה ניגנה תזמורת גדולה. בתשובה לשאלה המשיך וסיפר שגם במחנה "יולאג" וגם במחנה הריכוז ינובסקה היו תזמורות שניגנו בוקר וערב בצאת האסירים לעבודה ובשובם מהעבודה, וגם כאשר הוליכו אנשים ביריות ניגנה תזמורת. עוד סיפר שהתזמורת בינובסקה הייתה גדולה מאוד, והיו בה שישים נגנים. בתשובה לשאלה מי נתן את ההוראה להקים את התזמורת ולהפעיל אותה, השיב וולס: "סבורני שלא היה זה רעיונו של אדם אחד, של וילהאוז [מפקד המחנה], אלא שהייתה בכך שיטה. כי תזמורת הייתה גם ב'יולאג', גם בבריגדת המוות וגם במחנה הריכוז. בכל אחד משלושה מקומות אלה מצאתי תזמורת. ויש להניח שהייתה זו הכוונה מרכזית."[5]
התזמורת במחנה ינובסקה-לבוב הוקמה על ידי קצין אס אס משוגע לדבר, ריכרד רוקיטה, בעידודו של מפקד המחנה גוסטב וילהאוז, היות שהישג כזה העלה את קרנו כמפקד. רוקיטה, שהיה סגנו של וילהאוז, היה לפני המלחמה כנר בתזמורת ג'אז בקטוביץ. מבין אסירי המחנה ומגטו לובלין הובאו נגנים ומלחינים רבים ששרדו מן האקציות. היו אלה הכנר ליאון שטריקס - מורה בקונסרבטוריון בלבוב, מנצח האופרה יוסף מונד, המלחין זיגמונד שלכטר, פרופסור לבובסקי - מנהל הקונסרבטוריון הממשלתי שטילס ורבים אחרים. רוקיטה דאג לשכנם בצריף מיוחד, סיפק להם מזון ודאג לתנאיהם הפיזיים. הוא נהג לציין בגלוי באוזני הנגנים, כי יש בכוחו של קטע מוזיקלי המבוצע היטב להשפיע על החלטותיו. הוא נהג לומר לשטריקס: "יש לך נשק בטוח נגדי. לא אני שולט בך עכשיו אלא אתה בי". ואכן הנגנים נהגו לרצותו ולפייסו בשעות זעם, במטרה למנוע המתות נוספות. נגינת התזמורת ליוותה את מסעות העינויים וההוצאות להורג. באחד הימים ציווה רוקיטה על המלחין זיגמונד שלכטר לחבר קטע מוזיקלי מיוחד, שעתיד היה להיות מנוגן בעת ביצוע האקציות במחנה ובעת הובלת האסירים אל "החולות" (בשטחי החולות שבסביבת המחנה הוצאו להורג ביריות אלפים מבין היהודים שנשלחו אליו, בעיקר שארית הפליטה של יהודי גטו לבוב). השם שבחר רוקיטה לקטע זה לא הסתיר דבר: "טנגו המוות". הוא הושמע בפקודה במשך חודשי האביב והקיץ של 1943 במהלך ההוצאות להורג בתלייה, בעוד שבמהלך העינויים הנגנים נצטוו לנגן פוקסטרוט. נגני התזמורת שניגנה אותו ראו כיצד קהל השומעים הולך ומצטמק וכיצד יותר ויותר קבוצות אסירים יצאו מן המחנה ולא שבו אליו עוד. היות שרוקיטה היה נגן לפני פרוץ המלחמה, הוא היה מסוגל להאזין באוזן של מוזיקאי לנגינת היהודים בתזמורת, וכאשר אחד הנגנים זייף בנגינה, הוא היה יורה בו והורג אותו במקום.
התזמורת ניגנה בדרך כלל שירי לכת. לפעמים בערב הורו ללהקה לנגן מתחת לחלונו של מפקד המחנה למשך שעות, ובימי ראשון, בהם נהג מפקד המחנה לקבל אורחים בביתו שבמחנה, ניגנה התזמורת לכבודם יצירות של וגנר, באך וגריג. על סף שחרור לבוב על ידי יחידות הצבא האדום, הועמדו ארבעים מנגני התזמורת במעגל ונצטוו לנגן את "טנגו המוות", כשהם מוקפים על ידי שומרי המחנה. הם נקראו זה אחר זה להיכנס לתוך המעגל, להניח את כלי הנגינה על הארץ ולהתפשט לגמרי, ואז הוצאו להורג ביריות בראשיהם, בזמן שחבריהם המשיכו לנגן. בהתחלה נורה מנצח התזמורת מונד. הנגן האחרון סיים את הקטע עד סופו וגם הוא נורה.[6][7][8] תמונות התזמורת היו אחד ממסמכי העדות במשפטי נירנברג. ניסיונות לשחזר את "טנגו המוות" לא צלחו, כי התווים לא נשמרו, וכמה מהאסירים ששרדו וניסו לשחזר את המנגינה מזיכרונם נכנסו לטראנס או שפרצו בבכי מר. שיעור ההתאבדויות בקרב נגני התזמורות במחנות היה גבוה יותר מאשר בקרב קבוצות עובדים אחרות במחנות, פרט לעובדי הכפייה שהועסקו בתהליך ההשמדה.[4]
גם המוזיקאי היהודי-פולני לאופולד קוזלובסקי-קליינמן (גר') סיפר שבמחנה יאקטורוב (Jaktorów) אילצו אותו הנאצים לחבר מנגינה בשם "טנגו מוות" ולנגן אותה בעת שיהודים הובלו אל מותם.[9]
סופר שמנגינת הטנגו הפולני שהתפרסם בעולם "To Ostatnia Niedziela"(אנ') ("יום ראשון האחרון"; בגרסתו העברית: "שבת אחרונה"; בגרסתו הרוסית: "Утомлённое солнце"(רו') - "שמש עייפה", תורגם לעברית: "שמש בוגדנית"[10]) נוגנה במחנות הריכוז וההשמדה כאשר האסירים הובלו אל מותם בתאי הגזים ובמשרפות.[11]
בדצמבר 1942, כאשר גטו טרנופול עמד לפני חיסול, הגיע מהעיר לבוב אונטרשטורמפירר אס אס ריכרד רוקיטה (המוזכר לעיל כסגן מפקד מחנה ינובסקה) והקצה חלק משטחו של הגטו להקמת מחנה עבודה. שמונה מאות אנשים צעירים ומוכשרים נבחרו למטרה זו. מ״מחנה רוקיטה״ יצאו קבוצות לעבודות חוץ שונות בצד ה״ארי״, כשמלווים אותן אנשי המיליציה של המחנה. המחנה היה סגור ומסוגר, מוקף גדר תיל ושמור בקפידה. בבוקר ובערב נערך מסדר לבדיקת הנוכחות, בליווי צלילי תזמורת שארגן רוקיטה, שכאמור היה לפני המלחמה כנר במקצועו.[12]
לאחר ביקורו של היינריך הימלר במחנה מאוטהאוזן בסתיו 1942, הוא הורה להקים בו תזמורת. וילהלם הקמן, היה אחד האסירים שהשתתפו בהקמתה ושימש כזמר התזמורת וכנגן אקורדיון (הוא נראה בתמונות ממאוטהאוזן עם האקורדיון הקטן). בתמונה התחתונה מצד שמאל נראית התזמורת המלווה הובלה להוצאה להורג של אסיר שניסה להימלט. האסיר מובל על גבי עגלה שעליה מונח גם הארגז שבאמצעותו ניסה להימלט. בעדות של אסיר ספרדי מהאירוע סופר שהתזמורת ניגנה את השיר "J'attendrai ton retour" ("אני אחכה לשובך"). שיר נוסף, שיר הילדים הגרמני הידוע "Alle Vögel sind schon da"(גר') ("כל הציפורים כבר כאן"), נוגן ממש לפני ההוצאה להורג. לאחר ההוצאה להורג ניגנה התזמורת את "פולקת חבית הבירה".[13] המוזיקאי לסלו רוט, שגם הוא צורף לתזמורת במחנה מאוטהאוזן כאקורדיוניסט, העיד: "מוזיקה אמורה לעשות את האנשים מאושרים, אבל אנחנו ניגנו בהוצאות להורג של אנשים שניסו לברוח מהמחנה".[14]
מוזיקאי הג'אז והסווינג הגרמני ממוצא יהודי היינץ יעקב (קוקו) שומאן נשלח ב-1944 לאושוויץ ועמד פנים אל פנים מול ד"ר מנגלה ששלח אותו לחיים בזכות מקצועו הנוסף: שרברב. באושוויץ מצא את דרכו המוזיקלית כשמצא גיטרת סלמור והקים להקה בשם "The Happy Five" עם עוד כמה מוזיקאים שהגיעו למחנה. במהרה החלה הלהקה לנגן במחנה באופן רשמי עבור אנשי אס אס וגם עבור מי שנשלחו לתאי הגזים. על התקופה הזאת אמר שומאן: "ניגנו מוזיקה בגיהנום".[15]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- Anita Lasker-Wallfisch, Inherit the Truth
- Stephen Moss, Interview: Anita Lasker Wallfisch, The Guardian
הערות שוליים
- ^ משה הוך, מריאן פוקס וגילה פלם, מוסיקה, האנציקלופדיה של השואה ג, יד ושם וספרית פועלים, 1990, עמ' 680
- ^ גילה פלם, מוסיקה בשואה, באתר יד ושם
- ^ מוסיקה (עמ' 2), באתר יד ושם
- ^ 4.0 4.1 Music of the Ghettos and Camps, A Teacher's Guide to the Holocaust, Produced by the Florida Center for Instructional Technology, College of Education, University of South Florida
- ^ עדות לאון וולס (ב) טקסט מלא, באתר סנונית: אני מאשים - מאגר עדויות ממשפט אייכמן
- ^ בלה גוטרמן, מחנה יאנובסקי (פרק מתוך עבודת MA שנכתבה בהנחייתו של פרופ׳ ד' קארפי, ראש הקתדרה לחקר השואה באוניברסיטת תל אביב), משואה - קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה, כרך י"ב, אפריל 1984, עמ' 128, על פי M. Hanusiak, Lest we Forget, p. 63; ת' זאדרצקי, במשול צלב הקרס בלבוב, עמוד 201
- ^ Janowska, ARC - Aktion Reinhard Camps, 28 במאי 2006 (באנגלית)
- ^ המסע של מיכאל לפולין, 2010 (עמ' 17), באתר ארגון יוצאי לבוב והסביבה, דצמבר 2010
- ^ עופר אדרת, הכלייזמר האחרון, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2012
- ^ דוד אסף, גלגולו של ניגון: הטנגו האחרון בפולין, באתר עונג שבת - עונ"ש, 27 במרץ 2015
- ^ To ostatnia niedziela (Jerzy Petersburski), YouTube - דברי ההסבר לסרטון, 20.9.2007
- ^ בלה גוטרמן, השואה והמרי באחת החוליות בשרשרת המרטירולוגיה היהודית בשנות הכיבוש הנאצי — בעיר טרנופול (מתוך חוויותי האישיות), משואה - קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה, כרך י"ב, אפריל 1984, עמ' 192
- ^ דברי הסבר לתצלום בוויקישיתוף
- ^ בן שלו, המנצח והמעבד לסלו רוט: "מוזיקה אמורה לעשות אנשים מאושרים. אנחנו ניגנו בהוצאות להורג", באתר הארץ, 21.07.20
- ^ דנית צמית, המוזיקאי שניגן כדי לשרוד בשואה, קוקו שומאן, הלך לעולמו, באתר ynet, 29.01.18
נגינה בכפייה בשואה36426477Q61125312