וילהלם הקמן
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מוזיקאי ריקה. וילהלם הקמן (בגרמנית: Wilhelm Heckmann; 26 ביוני 1897 בוולינגהופן, גרמניה – 10 במרץ 1995 בוופרטל, גרמניה) היה מוזיקאי גרמני. בין השנים 1937–1945 נכלא במחנות הריכוז הנאציים במחנה הריכוז דכאו ובמאוטהאוזן. הקמן ייסד את להקת האסירים הראשונה במאוטהאוזן, והיה שותף להקמת תזמורת האסירים הגדולה במחנה.
ביוגרפיה
וילהלם היה בנו של הפונדקאי אדולף הקמן. הוא גדל באלטנה (וסטפאליה). במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא שירת בשירותי החירום הפטריוטיים ובצבא. לאחר המלחמה למד הקמן שירה ופסנתר אצל אוטו לאוגס בקונסרבטוריון הממלכתי בהאגן (וסטפאליה).
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 הופיע ברחבי גרמניה בדרך כלל בתפקידי טנור. החל משנת 1934, יישמה הממשלה הנאצית מדיניות של אפליה וסיווגה גם את הקמן אף על פי שקיבל שבחים רבים על הופעותיו.[1]
בשואה
ב-29 ביולי 1937 עצר הגסטפו את הקמן בפסאו ללא התראה מוקדמת וללא צו. בהתייחס לסעיף 175, הוא נחקר ונשלח למעצר מגן ("שוצ'אפט") במחנה הריכוז דכאו.[2] עד היום הפרטים המדויקים של כליאתו במחנה הריכוז נותרו לא ברורים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הועבר הקמן למחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה, שם שהה עד לשחרור בעלות הברית במחנה ב-5 במאי 1945. במאוטהאוזן עבד במחצבה. החל מסביבות 1940, הוא הורשה להקים שלישייה מוזיקלית, שנאלצה לבצע מגוון סגנונות מוזיקליים עבור אורחים בכירים בקזינו. כאשר חטיבת הצילום של האס אס צילמה את "תזמורת הצוענים" ב-30 ביולי 1942 כשהובלה דרך המחנה יחד עם האסיר שברח לאחר שנתפס הנס בונארביץ, היה וילי הקמן בשורה הראשונה ונתן את הטון לנגינה. לאחר ביקורו בסתיו 1942, הורה היינריך הימלר להקים תזמורת במחנה שהורכבה בעזרת הקמן, רומבאואר ורופא צ'כי.[3] עד לשחרור המחנה ניגנה תזמורת זו מרשים צבאיים, כמו גם מוזיקה פופולרית וקלאסית על בסיס קבוע. ווילי הקמן היה הזמר ונגן האקורדיון. השתתפותו בתזמורת הקנתה לו זכויות יתר בקרב האסירים, וחסך ממנו את העבודות הקשות ביותר במחנה. במקום זאת הוא נשלח למפקדות עם משימות קלות יותר כמו הובלה וחיטוי. מנהיגי האס אס ניצלו בבירור את כישרונותיו המוזיקליים של הקמן כדי להשפיע מנטלית על החיים במחנה.
לאחר שחרורו ממחנה הריכוז ניסה הקמן ללא הצלחה להחזיר לעצמו דריסת רגל כמוזיקאי מקצועי. שנים של עבודות כבדות במחצבת מאוטהאוזן הותירו אותו עם שיגרון ועצבים מודלקים בכתפיו ובזרועותיו, מה שפגע במאמציו לעסוק במקצועו. בשנת 1954 הוא ביקש לקבל פיצוי בגין שהותו בדכאו ובמאוטהאוזן. אולם בקשתו נדחתה בשנת 1960 בשל היותו כלוא בשל עניינים אזרחיים ולא מלחמתיים.
בין השנים 1945–1964 עבד וילהלם הקמן כמוזיקאי מקצועי וזמר בבתי מלון ומסעדות ברחבי גרמניה. הוא נפטר בוופרטל ב-10 במרץ 1995 בגיל 97.
לקריאה נוספת
- Guido Fackler : Music in Concentration Camps 1933–1945. In: Music & Politics, 2007.
- Klaus Stanjek: Music and murder – a professional musician in Mauthausen. In: Andreas Baumgartner, Isabella Girstmair, Verena Kaselitz (editors): The Spirit is free. Band 2. edition Mauthausen, Wien 2008, מסת"ב 978-3-902605-01-6
- Kurt Lettner: Musik zwischen Leben und Tod. In: Oberösterr. Heimatblätter 2000, Heft 1,2; S. 55–72.
- Milan Kuna: Musik an der Grenze des Lebens. Zweitausendeins, Frankfurt/M 1993, מסת"ב 3-86150-018-3
- Simon Hirt, Hansjörg Stecher: Musik zwischen subversivem Überlebens- und brutalem Terrorinstrument. In: Die Aussteller und das Bundesministerium des Inneren (Hrsg.): Kunst und Kultur im Konzentrationslager Mauthausen 1938–1945. Wien 2007.
- Leoncarlo Settimelli: La storia angosciosa di una foto terribile. In: patria indipendente, 24 gennaio 2010.
ראו גם
- סעיף 175
- מאוטהאוזן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Das Deutsche Podium. Fachblatt für Ensemble-Musik und Musik-Gaststätten (“The German Podium, Fighting Paper of German Music”), Nr. 31, S.15 + Nr. 36, S. 10. Brückner-Verlag München, 1935.
- ^ International Tracing Service Bad Arolsen, Germany, Reference number: T/D – 526 895.
- ^ Josef Jira:Audio Recording of an Interview with Hans Marsalek, 18 April 1972, Linz. Mauthausen Archive of the Ministry of the Interior (BmfI), Vienna
