תור הזהב של הרדיו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תור הזהב של הרדיו (באנגלית: Golden Age of Radio), הידוע גם בתור עידן הרדיו של זמנים עברו (באנגלית: Old-Time Radio או בקיצור: OTR), היה עידן הרדיו בארצות הברית (אנ') שבו היה לאמצעי הבידור הביתי האלקטרוני הדומיננטי. הוא החל עם לידתו של שידור הרדיו המסחרי בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 ונמשך כשלושה עשורים עד שנות ה-50 של המאה ה-20, אז הטלוויזיה החלה להחליף בהדרגה את הרדיו כמדיום הנבחר לשידור תסכיתים, וודוויל ותוכניות דרמה.

הרדיו היה אמצעי השידור הראשון. בתקופה זו אנשים התקשרו באופן קבוע לתוכניות הרדיו האהובות עליהם, ומשפחות התקבצו יחדיו להאזין לרדיו הביתי בערבים. על פי סקר משנת 1947 של חברת C.E. Hooper,‏ 82 מתוך 100 אמריקאים נמצאו כמי שמאזינים לרדיו.[1] עבור המדיום החדש נוצרו מגוון מערכים (פורמטים) וסוגות (ז'אנרים) חדשים של בידור, שרבים מהם עברו מאוחר יותר גם לטלוויזיה: תסכיתי רדיו, סדרות מסתורין, אופרות סבון, שעשועונים, תוכניות כישרונות, וודוויל רדיו בשעות היום והערב, קומדיות מצבים, שידורי ספורט, תוכניות ילדים, תוכניות בישול ועוד.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלה עלייתה של הטלוויזיה על פני הרדיו כאמצעי השידור הפופולרי ביותר, ותוכניות הרדיו המסחריות עברו לפורמטים צרים יותר של חדשות, שיחות, ספורט ומוזיקה. שדרני דת, רדיו ציבורי נתמך מאזינים ותחנות של מכללות סיפקו פורמטים ייחודיים משלהם.

מקורות

במהלך שלושת העשורים הראשונים של הרדיו, מ-1887 עד 1920 לערך, הטכנולוגיה להעברת קול לא הייתה מפותחת; יכולת נשיאת המידע של גלי רדיו הייתה זהה לטלגרף (אנ'); אות הרדיו יכול היה להיות מופעל או כבוי. תקשורת רדיו נעשתה באמצעות טלגרפיה אלחוטית; בצד השולח, הקיש המפעיל על מתג שגרם למשדר הרדיו להפיק סדרת פולסים של גלי רדיו, שהעבירו הודעות טקסט בקוד מורס. בצד המקבל אותות אלו התקבלו כצפצופים, מה שחייב מפעיל, שידע קוד מורס, לתרגם אותם בחזרה לטקסט. סוג זה של רדיו שימש אך ורק לתקשורת טקסט מאדם לאדם למטרות מסחריות, דיפלומטיות, צבאיות וחובבים; שידור לא היה קיים.

לשידורי הדרמה, הקומדיה, המוזיקה והחדשות החיות, המאפיינים את תור הזהב של הרדיו, היה תקדים בתיאטרופון (אנ'), שהוצג באופן מסחרי בפריז ב-1890 והיה זמין עד סוף 1932. הוא אפשר למנויים לצותת להופעות במה חיות ולשמוע חדשות ודיווחים באמצעות רשת קווי הטלפון. למעשה, פיתוח הרדיו ביטל את הצורך בפריסת כבלי תקשורת ואת מושג דמי המנוי.

בין 1900 ל-1920 פותחה הטכנולוגיה הראשונה להעברת צליל באמצעות רדיו, AM (אפנון משרעת), ושידורי AM החלו בסביבות 1920.

בערב חג המולד של 1906, רג'ינלד פסנדן (אנ') שידר את תוכנית הרדיו הראשונה, המורכבת מנגינה בכינור וקטעים מהתנ"ך. בעוד תפקידו של פסנדן כממציא ונסיין רדיו מוקדם אינו שנוי במחלוקת, נשאלת השאלה על-ידי מספר חוקרי רדיו עכשוויים אם שידור ערב חג המולד התקיים, או אם הוא התקיים בתאריך שקדם לו במספר שבועות. ההתייחסות הראשונה, לכאורה, לאירוע נעשתה בשנת 1928 על ידי H. P. Davis, סגן נשיא וסטינגהאוס, בהרצאה שניתנה באוניברסיטת הרווארד. בשנת 1932 ציטט פסנדן את אירוע השידור של ערב חג המולד 1906 במכתב שכתב לסגן הנשיא ס.מ. קינטר מווסטינגהאוס. אשתו של פסנדן, הלן, מספרת על השידור בספרה "פסנדן: בונה המחר" (1940), שמונה שנים לאחר מותו של פסנדן. השאלה האם שידור פסנדן 1906 אכן התרחש נדונה במאמרה של דונה הלפר "בחיפוש אחר האמת על פסנדן"[2] וגם במאמריו של ג'יימס אוניל.[3][4] טיעון מבואר התומך בפסנדן כשדרן הרדיו הראשון בעולם הוצע ב-2006 על ידי ד"ר ג'ון ס. בלרוז, מדען רדיו אמריטוס במרכז המחקר לתקשורת בקנדה, במאמרו "שידור ערב חג המולד של פסנדן 1906".[5]

רק ב-1912, לאחר אסון הטיטניק, נכנס הרדיו לאופנה כאמצעי תקשורת להמונים, בהשראת תחילה מעבודתם של מפעילי רדיו חובבים ("ham"). הרדיו היה חשוב במיוחד במהלך מלחמת העולם הראשונה מכיוון שהוא היה חיוני לפעולות אוויריות וימיות. מלחמת העולם הראשונה הביאה להתפתחויות גדולות ברדיו, והחליפה את קוד מורס של הטלגרף האלחוטי עם התקשורת הקולית של הטלפון החוטי, באמצעות התקדמות בטכנולוגיית שפופרת ריק והכנסת משדר/מקלט.

לאחר המלחמה, נוסדו תחנות רדיו רבות בארצות הברית וקבעו את הסטנדרט לתוכניות רדיו מאוחרות יותר. תוכנית חדשות הרדיו הראשונה שודרה ב-31 באוגוסט 1920 בתחנה 8MK (אנ') בדטרויט; התחנה, שבבעלות "דטרויט ניוז" (אנ'), סיקרה את תוצאות הבחירות המקומיות. לאחר מכן, בשנת 1920, הוקמה בפיטסבורג תחנת הרדיו המסחרית הראשונה בארצות הברית, KDKA (אנ'). תוכניות הבידור הראשונות שודרו ב-1922, וב-10 במרץ פורסמה בוראייטי כותרת העמוד הראשון: "ארץ רדיו סוחפת: 1,000,000 סטים בשימוש."[6] גולת הכותרת של תקופה זו הייתה הרוז בול (אנ') הראשון ששודרה ב-1 בינואר 1923, בתחנת לוס אנג'לס KHJ (אנ').

התפתחות הרדיו

שידור הרדיו בארצות הברית עבר תקופה של שינויים מהירים במהלך העשור של שנות ה-20 של המאה ה-20. התקדמות טכנולוגית, אסדרה ממשלתית מתואמת, אימוץ מהיר של צרכנים ויצירת רשתות שידור הפכו את הרדיו ממצרך נדיר למדיום תקשורת המונים, והגדירו את תור הזהב של הרדיו.

אימוץ צרכנים

במהלך העשור של שנות ה-20 של המאה ה-20, נמשכה, באופן מואץ, רכישת מכשירי רדיו על ידי בתי-אב בארצות הברית. RCA פרסמה נתונים ב-1925 שקבעו של-19% מבתי ארצות הברית יש רדיו.[7] הטריודה והמעגל הרגנרטיבי (אנ') הגבירו את עוצמת מכשירי הרדיו עם שפופרות הריק והפכו אותם לזולים וזמינים באופן נרחב לצרכנים עד המחצית השנייה של שנות העשרים. היתרון היה ברור: כעת יכלו מספר אנשים להאזין לרדיו שלהם בו-זמנית ובקלות. ב-1930, 40% ממשקי הבית בארצות הברית היו בעלי רדיו,[8] בפרברי ובאזורי מטרופולין גדולים אחוז זה היה גבוה בהרבה.[7] מקלט סופרהטרודין והמצאות אחרות שיכללו את מכשירי הרדיו עוד יותר בעשור הבא; אפילו כשהשפל הגדול הזיק למדינה בשנות ה-30, הרדיו נשאר במרכז החיים האמריקאים. ולראיה, עד 1940 83% מהבתים בארצות הברית היו בעלי מכשיר רדיו.[9]

אסדרה ממשלתית

אף על פי שהרדיו היה כבר מבוסס היטב בקרב הצרכנים בארצות הברית באמצע שנות ה-20, האסדרה של אמצעי השידור הביאה איתה אתגרים משלה. עד 1926, השימוש בכוח ותדרים ברדיו היה מוסדר על ידי משרד המסחר האמריקאי, עד שאתגר משפטי הפך את הסוכנות לחסרת כוח להמשיך בכך.[10] תגובת הקונגרס הייתה באמצעות חקיקת חוק הרדיו של שנת 1927 (אנ'), שכלל את הקמת ועדת הרדיו הפדרלית (FRC) (אנ').

אחת הפעולות המוקדמות והחשובות ביותר של ועדת הרדיו הפדרלית הייתה אימוץ צו כללי 40,(אנ'),[11] אשר חילק את התחנות ברצועת AM לשלוש קטגוריות רמות הספק, שנודעו כ"מקומית", "אזורית" ו"ערוץ נקי", וארגון מחדש של הקצאות תחנות. בהתבסס על תוכנית זו, החל מהשעה 3:00 לפנות בוקר (שעון החוף המזרחי) ב-11 בנובמבר 1928 רוב התחנות במדינה הועברו לתדרי שידור חדשים.[12]

רשתות שידור

המרכיב האחרון שנדרש כדי להפוך את תור הזהב של הרדיו לאפשרי התמקד בשאלת ההפצה: היכולת של תחנות רדיו מרובות לשדר בו זמנית את אותו תוכן, אתגר זה בא על פתרונו עם הרעיון של רשת רדיו (אנ').[13] תוכניות הרדיו המוקדמות ביותר של שנות ה-20 היו ברובן ללא חסות; תחנות הרדיו ניתנו כשירות במטרה למכור מקלטי רדיו. בתחילת 1922, הכריזה AT&T על תחילתו של שידור נתמך בפרסומות בתחנות בבעלותה, ועל תוכניות לפיתוח רשת הרדיו הראשונה שהשתמשה בקווי הטלפון שלה להעברת התוכן.[14] ביולי 1926, החליטה AT&T בפתאומיות לצאת מתחום השידור, וחתמה על הסכם למכירת כל פעילות הרשת שלה לקבוצה בראשות תאגיד הרדיו של אמריקה (RCA), שהשתמשה בנכסים כדי להקים את חברת השידור הלאומית.[15] ארבע רשתות רדיו נוצרו עד 1934. היו אלה:

  • הרשת האדומה של חברת השידור הלאומית (NBC Red), שהושקה ב-15 בנובמבר 1926. החברה נוסדה במקור כחברת השידור הלאומית בסוף 1926 ונאלצה כמעט מיד להתפצל במסגרת חוקי ההגבלים העסקיים כדי לייסד את אן.בי.סי. האדומה (NBC Red) ואן.בי.סי. הכחולה (NBC Blue). כאשר, בשנת 1942, נמכרה אן.בי.סי. הכחולה ושמה שונה ל"הרשת הכחולה", חזרה רשת זו לקרוא לעצמה פשוט "רשת הרדיו הלאומית של חברת השידור" (NBC).
  • הרשת הכחולה של חברת השידור הלאומית (NBC Blue), שהושקה ב-10 בינואר 1927 עקב פיצול מאולץ מאן.בי.סי. האדומה. אן.בי.סי. הכחולה נמכרה ב-1942 והפכה ל"הרשת הכחולה", והיא בתורה העבירה ב-15 ביוני 1945 את נכסיה לחברה חדשה, "חברת השידור האמריקאית".[16] רשת זו הזדהתה כרשת הרדיו של חברת השידור האמריקאית (ABC).
  • מערכת השידור קולומביה (CBS), הושקה ב-18 בספטמבר 1927. לאחר ניסיון להתחרות תחילה ברשתות ה-אן.בי.סי., צברה סי.בי.אס. תאוצה חדשה כאשר ויליאם ס. פיילי החל את תפקידו כנשיא החברה.[17]
  • מערכת השידור ההדדית (Mutual), הושקה ב-29 בספטמבר 1934. מערכת זו נוהלה בתחילה כקואופרטיב שבו תחנות הדגל היו בבעלות הרשת, ולא כפי שהיה בשלוש רשתות הרדיו האחרות.

לוח שידורים

בתקופה שלפני ואחרי הופעתה של רשת השידור, היה צורך ביצירת צורות בידור חדשות כדי למלא את הזמן של יום השידורים בתחנות. רבים מהמערכים (פורמטים) שנולדו בעידן זה המשיכו גם בעידן הטלוויזיה והדיגיטל. בתחילת תור הזהב, תוכניות הרשת שודרו כמעט אך ורק בשידור חי, שכן הרשתות הארציות אסרו על שידור תוכניות מוקלטות עד סוף שנות ה-40 בגלל איכות הצליל הנמוכה של תקליטי הפונוגרף, אמצעי ההקלטה המעשי היחיד באותה תקופה. כתוצאה מכך, מופעי שעות שיא (פריים טיים) בוצעו פעמיים ברשת, פעם אחת בכל חוף.

שידורים חיים

הסיקור של אירועים חיים כלל קונצרטים מוזיקליים ושידורי ספורט שהועברו על-ידי שדרני ספורט.

חדשות

היכולת של אמצעי התקשורת החדש להעביר מידע לאנשים יצרה את המערך (פורמט) של חדשות רדיו מודרניות: כותרות, דיווח מרחוק, ראיונות רחוב (כגון Vox Pop (אנ')), דיוני פאנל, דיווחי חיזוי מזג אוויר ודיווחי חוות. כניסת הרדיו לתחום החדשות עוררה סכסוך מול תעשיית העיתונות באמצע שנות ה-30 (אנ'), שבסופו של דבר הגיע לשיאו כשעיתונים פיברקו דיווחים מוגזמים על היסטריה המונית (בדיונית לחלוטין), שנגרמה בעקבות תסכית הרדיו של מלחמת העולמות, שהוצג כמהדורת חדשות מזויפת.

תשדירים מוזיקליים

התשדיר המוזיקלי הממומן על-ידי נותני חסות הפך במהרה לאחד ממערכי התוכניות הפופולריים ביותר. רוב החסות המוקדמת ברדיו הגיעה בצורה של מכירת זכויות השם לתוכנית, כפי שמעידות תוכניות כמו The A&P Gypsies, Champion Spark Plug Hour, The Clicquot Club Eskimos ו-King Biscuit Time. פרסומות, כפי שהן ידועות ומוכרות מהעידן המודרני, עדיין היו נדירות יחסית ונחשבו פולשניות. במהלך שנות ה-30 וה-40, התזמורות המובילות נשמעו לעיתים קרובות דרך שידורי ביג בנד, והמוניטור (אנ') של NBC המשיך בשידורים מסוג זה גם בשנות ה-50 על ידי שידור מוזיקה חיה ממועדוני הג'אז בניו יורק לכפרי אמריקה. זמרות כמו הארייט לי ו-וונדל הול הפכו למושמעות פופולריות ברשתות הרדיו החל מסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30. בתחנות מקומיות היו לעיתים קרובות נגני עוגב כמו ג'סי קרופורד שניגנו מנגינות פופולריות.

תוכניות של מוזיקה קלאסית כללו את The Voice of Firestone ו-The Bell Telephone Hour. טקסקו נתנה חסות לשידורי הרדיו של מטרופוליטן אופרה; השידורים, בחסות האחים טול, נמשכים עד היום ברחבי העולם, והם אחת הדוגמאות הבודדות למוזיקה קלאסית שעדיין משודרת בשידור חי ברדיו. אחת התוכניות הבולטות מבין תוכניות הרדיו של המוזיקה הקלאסית בתור הזהב של הרדיו, כללה את המנצח האיטלקי המהולל ארטורו טוסקניני שניצח על התזמורת הסימפונית של NBC, שנוסדה במיוחד עבורו. באותה תקופה, כמעט כל המוזיקאים והמבקרים הקלאסיים ראו בטוסקניני כמאסטרו החי הגדול ביותר. כותבי שירים פופולריים כמו ג'ורג' גרשווין הושמעו גם הם ברדיו (לגרשווין, בנוסף להופעות תכופות כאורח, הייתה תוכנית משלו ב-1934). לפילהרמונית של ניו יורק היו גם קונצרטים שבועיים ברדיו. באותה תקופה לא הייתה תחנת רדיו ייעודית למוזיקה קלאסית כמו NPR, ולכן תוכניות מוזיקה קלאסיות נאלצו לשתף את הרשת שבה הן שודרו עם רשתות פופולריות יותר, כמו בימי הטלוויזיה לפני הקמת NET ו-PBS.

גם מוזיקת קאנטרי נהנתה מפופולריות. National Barn Dance, שהחל ב-WLS של שיקגו בשנת 1924, נקלט על ידי רדיו NBC בשנת 1933. בשנת 1925, WSM Barn Dance יצא לאוויר מנאשוויל. השם שונה ל-Grand Ole Opry ב-1927 ו-NBC שידרה חלקים מ-1944 עד 1956. NBC שידרה גם את The Red Foley Show מ-1951 עד 1961, ו-ABC Radio שידרה את Ozark Jubilee מ-1953 עד 1961.

קומדיה

הרדיו משך אליו כישרונות קומיים מובילים מוודוויל והוליווד במשך שנים רבות: בינג קרוסבי, אבוט וקוסטלו, פרד אלן, ג'ק בני, ויקטור בורגה, פאני ברייס, בילי בורק, בוב ברנס, ג'ודי קנובה, אדי קנטור, ג'ימי דוראנט, ברנס ואלן, פיל האריס, אדגר ברגן, בוב הופ, גראוצ'ו מרקס, ג'ין שפרד, רד סקלטון ואד וין. גם קומדיות מצבים זכו לפופולריות, כמו עמוס ואנדי, איזי אייס, אתל ואלברט, פיבר מקגי ומולי, הגולדברגס, גילדרסלייב הגדול, היכלי אייבי (בהם הופיעו כוכב המסך רונלד קולמן ואשתו בניטה הום), הכירו את קורליס ארצ'ר, הכירו את מילי והעלמה ברוקס שלנו.

קומדיית רדיו הכילה את כל מנעד ההומור מהעיר הקטנה של לום ואבנר, הרב שריינר ומיני פרל ועד למאפייני הניב של מל בלאנק ולסרקזם הארסי של הנרי מורגן. קטעים קומיים הוצגו למכביר מדי שבוע ב-"עצור אותי אם שמעת את זה" (Stop Me If You've Heard This One) ו"האם אתה יכול לעלות על זה?" (Can You Top This?),[18] כתוכניות פאנל שהוקדשו לאמנות סיפור בדיחות. תוכניות חידונים הושמעו ב-It Pays to Be Ignorant, ופארודיות בלתי נשכחות אחרות הוצגו על ידי סאטיריקנים כמו ספייק ג'ונס, סטאופניגל ובאד, סטן פרברג ובוב וריי. הקומדיה הבריטית הגיעה לחופי אמריקה בהסתערות גדולה כאשר NBC שידרה את "המופע של גון" באמצע שנות ה-50.

חלק מההצגות מקורן כהפקות בימתיות: המחזה של קליפורד גולדסמית 'What a Life' עובד מחדש למשפחת אולדריץ' הפופולרית והותיקה של NBC‏ (1939–1953) עם המשפטים המוכרים "הנרי! הנרי אולדריך!", ואחריו תשובתו של הנרי, "בא, אִמָא!" להיט ברודוויי זוכה פרס הפוליצר של מוס הארט וג'ורג' ס. קאופמן, You Can't Take It with You (1936), הפך לקומדיית מצבים שבועית שנשמעה ברשת Mutual‏ (1944) עם אוורט סלואן ואחר כך ב-NBC‏ (1951) עם וולטר ברנן.

תוכניות אחרות עובדו מרצועות קומיקס, כמו בלונדי, דיק טרייסי, סמטת בנזין, הגומסים, ליל אבנר, אנני היתומה הקטנה, פופאי המלח, רד ריידר, רג'לר פלר, טרי והפיראטים וטילי העמל. ארצ'י אנדרוז, הנער הג'ינג'י של בוב מונטנה ברצועות קומיקס וחוברות קומיקס נשמע ברדיו בין השנים 1943 ל-1953. The Timid Soul הייתה קומדיה ששודרה בשנים 1941–1942 ומבוססת על דמותו המפורסמת של הקריקטוריסט H.T. Webster, קספר מילקטוסט, ו-Ripley's It or Not! של רוברט ל. הותאם למספר מערכים שונים ברדיו במהלך שנות ה-30 וה-40. לעומת זאת, תוכניות רדיו מסוימות הולידו רצועות קומיקס ספין-אוף, כמו חברת My Friend Irma בכיכובה של מארי וילסון.[19]

אופרות סבון

התוכנית שנחשבת, בדרך כלל, על ידי חוקרי הז'אנר, לסדרת הדרמה היומית הראשונה היא "חלומות מצוירים" (Painted Dreams),[20][21] ששודרה לראשונה בתחנת WGN ב-20 באוקטובר 1930.[21] הסדרה היומית הראשונה ששודרה ברשתות הרדיו היא Clara, Lu, 'n Em, ששובצה לשעה קבועה ביום החל מ-15 בפברואר 1932. בתחילת שנות ה-30, כאשר הסדרות היומיות הפכו פופולריות, הן נודעו כאופרות סבון מכיוון שרבות מהן מומנו על ידי חברות סבונים וחומרי ניקוי. ב-25 בנובמבר 1960 ארבע אופרות הסבון האחרונות ששודרו ברדיו במהלך שעות היום - ד"ר מאלון הצעירה, הזכות לאושר, גברת ברטון השנייה, ומא פרקינס, ששודרו כולם ברשת הרדיו של CBS - הובאו לסיומן.

תוכניות ילדים

סדרות סיפורי הרפתקאות של אחר הצהריים המאוחרות כללו את "בובי בנסון ורוכבי בי-בר-בי", "סיסקו קיד", "ג'ק ארמסטרונג, הילד הכל-אמריקאי", "קפטן מידנייט" ו-"טום מיקס איש הגון מרלסטון". תגים, טבעות, מכשירי פענוח ופרמיות רדיו אחרות שהוצעו בתוכניות הרפתקאות אלו היו קשורות לעיתים קרובות למוצר של נותן חסות, ודרשו מהמאזינים הצעירים לשלוח קופסאות דגני בוקר או אמצעים שונים כהוכחת רכישה אחרת.

תסכיתים

תסכיתי רדיו שודרו בתוכניות כמו "26 מאת קורבין", הסיפור הקצר של ה-NBC‏, "Arch Oboler's Plays", "שקט, בבקשה" ו"סדנת הרדיו של CBS". "תיאטרון מרקורי בשידור" של אורסון ולס ו"תיאטרון קמפבל" נחשבו על ידי מבקרים רבים לאנתולוגיות הדרמה הטובות ביותר ברדיו שהוצגו אי פעם. בדרך כלל, ולס כיכב בתפקיד הראשי, יחד עם כוכבות אורחות מפורסמות כמו מרגרט סאליבן (אנ') והלן הייז, בעיבודים מספרות, מברודוויי או סרטים. הם כללו כותרים כמו ליליום, אוליבר טוויסט (כותר שכעת יש חשש שאבד), בין שתי ערים, אופק אבוד ורצח רוג'ר אקרויד. בתיאטרון מרקורי הציג ולס את העיבוד המהולל-אך הידוע לשמצה שלו מ-1938 ל"מלחמת העולמות" של הרברט ג'ורג' ולס, שהופק כך שיישמע כמו מבזק חדשות. התוכנית "The Theatre Guild on the Air" הציגה עיבודים למחזות קלאסיים וברודוויי. העיבודים שלהם לשייקספיר כללו את מקבת', שידור של שעה אחת, בכיכובם של מוריס אוונס וג'ודית אנדרסון, והמלט בן ה-90 דקות, בכיכובו של ג'ון גילגוד.[22] ההקלטות של רבות מהתוכניות הללו שרדו עד ימינו.

במהלך שנות ה-40, בזיל רת'בון ונייג'ל ברוס, המפורסמים בשל משחקם לדמויות שרלוק הולמס ודוקטור ווטסון בסרטים, חזרו על המאפיינים שלהם ברדיו ב"הרפתקאותיו החדשות של שרלוק הולמס", שהציג הן סיפורים מקוריים והן פרקים שעובדו ישירות מסיפוריו של ארתור קונאן דויל. אף אחד מהפרקים שבהם רת'בון וברוס כיכבו בתוכנית הרדיו לא צולם עם שני השחקנים כמו הולמס ו-ווטסון, כך שהרדיו הפך למדיום היחיד שבו הקהל הצליח לחוות את ראת'בון וברוס בהופעה בכמה מסיפורי הולמס המפורסמים יותר, כמו "הלהקה המנומרת". היו גם דרמטיזציות רבות של סיפורי שרלוק הולמס ברדיו ללא רת'בון וברוס.

במהלך שלהי הקריירה שלו, השחקן המהולל ג'ון ברימור כיכב בתוכנית הרדיו, Streamlined Shakespeare, שהציגה אותו בסדרת עיבודים של שעה אחת למחזות שייקספיר, שברבים מהם לא הופיע ברימור לא על הבמה או בסרטים, כמו הלילה השנים עשר (בו שיחק גם את מאלבוליו וגם את סר טובי בלץ'), ומקבת'.

Lux Radio Theatre ו-The Screen Guild Theatre הציגו עיבודים לסרטים הוליוודיים, שהוצגו בפני קהל בשידורים חיים, בדרך כלל עם חברי הצוות מהסרטים המקוריים. "מתח", "בריחה", "הנוסע המסתורי" ו"תעלומת הקודש הפנימית" היו סדרות אנתולוגיה פופולריות של מותחנים. סופרים מובילים שיצרו חומר מקורי לרדיו כללו את נורמן קורבין, קרלטון אי. מורס, דייוויד גודיס, ארצ'יבלד מקליש, ארתור מילר, ארצ' אובולר, וויליס קופר, רוד סרלינג, ג'יי בנט ואירווין שו.

שעשועונים

שעשועונים החלו להיות משודרים ברדיו בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20. אחד הראשונים היה "מידע בבקשה" (Information Please) משנת 1938, ואחד מהמצליחים הגדולים הראשונים היה ד"ר איי. קיו (Dr. I.Q.) מ-1939. "המנצח לוקח הכל" (Winner Take All), ששודר לראשונה ב-1946, היה הראשון שהשתמש במנעולים והביא אלופים חוזרים.

קרוב משפחה של השעשועונים, שבתקשורת העכשווית נקרא מופעי מתנות, כלל בדרך כלל מתן מוצרים ממומנים לקהל באולפן, אנשים שהתקשרו באקראי בטלפון, או שניהם. דוגמה מוקדמת לתוכנית זו הייתה התוכנית "קדרת הזהב" (Pot o' Gold) משנת 1939, אך להיט הפריצה מסוג זה היה "עצרו את המוזיקה" (Stop the Music) של ABC בשנת 1948. זכייה בפרס דרשה בדרך כלל ידע על מה ששודר בתוכנית באותו רגע, מה שהוביל לביקורת על מופעי המתנות כצורה של "קניית קהל". מופעי מתנות היו פופולריים ביותר עד 1949. לעיתים קרובות הם זכו לחשיפה נמוכה, ואף באוגוסט 1949 נעשה ניסיון, לא מוצלח, על ידי הרשות התקשורת הפדרלית לאסור אותם (כהגרלה לא חוקית).[23]

שיטות הפקת שידור

למיקרופון RCA 44BX (Ribbon microphone) היו שני צדדים בהם יכלו להיקלט גלי קול ושני צדדים חסומים. כך יכלו שחקנים להתמודד זה מול זה ולהגיב. שחקן היה יכול להשיג את האפקט של יציאה מהחדר על ידי הזזת ראשו לעבר אחד מהצדדים החסומים של המיקרופון.

התסריטים אוגדו יחד. באותה תקופה הייתה מחלוקת אם שחקנים ושחקניות רשאים לזרוק דפים, שנקראו במלואם והשימוש בהם תם, לרצפת החדר.

היסטוריה של הקלטות רדיו מקצועיות בארצות הברית

תחנות רדיו

למרות האיסור הכללי על שימוש בהקלטות בשידורים של רשתות רדיו עד סוף שנות ה-40, בוצעו "הקלטות עיון" על גבי תקליטור פונוגרף של תוכניות רבות תוך כדי שידורן, לעיון נותן החסות ולמטרות ארכיון של הרשת עצמה. עם התפתחות הקלטת חוט מגנטי באמינות גבוהה והקלטת בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הרשתות הפכו פתוחות יותר לשידור תוכניות מוקלטות והקלטה מוקדמת של תוכניות הפכה לנפוצה יותר ויותר.

תחנות מקומיות, לעומת זאת, תמיד היו חופשיות להשתמש בהקלטות ולעיתים עשו שימוש מהותי בתוכניות סינדיקציה מוקלטות מראש שהופצו על גבי תקליטורי תמלול דחוסים (בניגוד להקלטה בנפרד).

ההקלטה נעשתה באמצעות מחרטת חיתוך ותקליטי אצטט. תוכניות הוקלטו בדרך כלל במהירות של 33 ושליש סיבובים לדקה בתקליטים בגודל 16 אינץ', הפורמט הסטנדרטי ששימש ל"תמלולים חשמליים" כאלה מתחילת שנות ה-30 ועד שנות ה-50. לפעמים, החריץ נחתך החל בחלק הפנימי של התקליט ויצא החוצה. היה זה שימושי כאשר התוכנית שהוקלטה הייתה באורך העולה על 15 דקות, ועקב כך נדרש יותר מצד אחד בתקליט. על ידי הקלטת הצד הראשון מהחוץ פנימה, והשני מהפנים החוצה וכן הלאה, איכות הצליל בנקודות ההחלפה של התקליט התאימה וגרמה להשמעה חלקה יותר. להתחלה פנימית היה גם היתרון שחוט החומר שנחתך ממשטח התקליט, שהיה צריך להרחיקו מהנתיב של חרט החיתוך, נזרק באופן טבעי למרכז התקליט ולכן הוצא באופן עצמוני מהדרך. בעת חיתוך תקליט התחלה חיצוני, ניתן להשתמש במברשת כדי להרחיק אותו מסחיפתו לכיוון אמצע התקליט. מחרטות הקלטה מצוידות היטב השתמשו בוואקום משואב מים כדי לאסוף אותו תוך כדי חיתוך ולהפקיד אותו בבקבוק מלא במים. בנוסף לנוחות, זה שימש למטרה בטיחותית, שכן חוט התאית החנקני היה דליק ביותר והצטברות רופפת שלו עלולה להישרף במהירות במקרה של הצתה.

רוב ההקלטות של שידורי הרדיו נעשו באולפנים של רשתות הרדיו, או במתקנים של תחנה בבעלות רשת או שותפה, ועשויים היו להכיל ארבע מחרטות או יותר. לתחנה מקומית קטנה לא היה לעיתים קרובות מחרטה כזו. נדרשו שתי מחרטות כדי להקליט תוכנית שאורכה יותר מ-15 דקות מבלי לאבד חלקים ממנה בזמן שהתקליטים התהפכו או הוחלפו, יחד עם טכנאי מיומן שהפעיל אותן וניטר את ההקלטה בזמן עשייתה. עם זאת, מספר הקלטות ששרדו הופקו על ידי תחנות מקומיות.[24][25]

באשר להפצה של תוכניות סינדיקט, כאשר נדרשו מספר רב וניכר של עותקי תמלול חשמלי, הם הופקו באותו תהליך המשמש ליצירת רשומות רגילות. הקלטת מאסטר נחתכה, ולאחר מכן צופתה בשכבת מתכת דקה (באמצעות אלקטרוליזה) כדי לייצר חותמת שממנה נוצקו הטבעות בוויניל (או שלאק, במקרה של תקליטי תמלול שהוטבעו לפני 1935 בערך) במכבש תקליטים.

שירות הרדיו של הכוחות המזוינים

מקורותיו של שירות הרדיו של הכוחות המזוינים (AFRS) בחיפושה של מחלקת המלחמה של ארצות הברית אחר דרך לשפר את מורל החיילים. מסע זה החל עם שידורי גלים קצרים של תוכניות חינוך ומידע לחיילים בשנת 1940. בשנת 1941 החלה מחלקת המלחמה להנפיק "ערכות חברים" (B-Kits) לכוחות היוצאים, אשר כללו מכשירי רדיו, תקליטי 78 סל"ד ותקליטי תמלול חשמלי של תוכניות רדיו. אולם, עם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, החליטה מחלקת המלחמה שעליה לשפר את האיכות והכמות של ההצעות שלה.

זה התחיל עם מגוון שידורים של תוכניות מקוריות משלה. "מייצג פיקוד" (Command Performance), שהופק לראשונה ב-1 במרץ 1942, היה הראשון שבהם. ב-26 במאי 1942 הוקם רשמית שירות הרדיו של חיל החימוש. במקור, לוח השידורים שלו כלל את תוכניות הרדיו שברשתות אך הפרסומות הוסרו. עם זאת, תוך זמן קצר הוא החל לייצר לוח שידורים מקורי משלה עם תוכניות, כגון "Mail Call", "G.I. Journal, Jubilee" ו-"GI Jive". בשנת 1945, השירות הפיק בשיאו כ-20 שעות של תוכניות מקוריות בכל שבוע.

מ-1943 עד 1949 ה-AFRS שידר גם תוכניות שפותחו בעזרת מאמצי שיתוף הפעולה עם משרד המתאם לעניינים בין-אמריקאיים ומערכת השידור קולומביה בתמיכה ביוזמות הדיפלומטיה התרבותית של אמריקה ובמדיניות השכן הטוב של הנשיא פרנקלין רוזוולט. בין המופעים הפופולריים נכללה ויוה אמריקה שהציגה לראווה אמנים מוזיקליים מובילים מצפון ודרום אמריקה לבידור חיילי אמריקה. בין המבצעים הקבועים נכללו: אלפרדו אנטוניני, חואן ארוויזו, נסטור מסטה צ'יירס וג'ון סרי האב.[26][27][28]

לאחר המלחמה, ה-AFRS המשיך לספק לוח שידורים לחיילים באירופה. במהלך שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 הוא הציג הופעות של הרכב התזמורת הסימפונית היחידה של הצבא - התזמורת הסימפונית של הצבא השביעי.[29] הוא גם סיפק שידורים למלחמות העתידיות שארצות הברית הייתה מעורבת בהן. הוא מתקיים כיום כמרכיב של רשת הכוחות האמריקאית (AFN).

כל התוכניות ששודרו על ידי ה-AFRS בתור הזהב הוקלטו כתקליטי תעתיק חשמליים, שמהם נשלחו עותקי ויניל לתחנות מעבר לים כדי להיות משודרים לכוחות. אנשים בארצות הברית כמעט ולא שמעו תוכניות מה-AFRS,[30] אם כי הקלטות AFRS של תוכניות רשת תור הזהב שודרו מדי פעם בכמה תחנות מקומיות החל משנות ה-50.

במקרים מסוימים, תקליט AFRS הוא ההקלטה היחידה ששרדה של תוכנית מסוימת.

הקלטות רדיו ביתי בארצות הברית

הקלטות ביתיות של שידורי רדיו החלו בשנות ה-30 וה-40. החל משנת 1930 תועדו דוגמאות. בשנים אלו בוצעו הקלטות ביתיות עם מקליטי תקליטים, שרובם היו מסוגלים לאחסן רק כארבע דקות של תוכנית רדיו בכל צד של תקליט 78 סל"ד בגודל 12 אינץ'. רוב ההקלטות הביתיות נעשו על גבי תקליטים קצרים אף יותר בגודל עשרה אינץ' או יותר. חלק ממקליטי תקליטים ביתיים הציעו אפשרות של מהירות 33 ושליש סל"ד, ששימשה לתמלולים חשמליים, ואיפשרה ביצוע הקלטה באורך של יותר מפי שניים, אם כי באיכות שמע מופחתת. ציוד הקלטה משרדי נדרש לעיתים לביצוע הקלטות של שידורי רדיו, אך איכות השמע של מכשירים אלה הייתה ירודה וההקלטות שהתקבלו היו במערכים (פורמטים) מוזרים שהיו צריכים להיות מושמעים בציוד דומה. בשל הוצאות מקליטים ומגבלות אמצעי ההקלטה, הקלטה ביתית של שידורים לא הייתה נפוצה בתקופה זו ולרוב הוגבלה לקטעים קצרים.

עם זמינותם של מקליטי חוטים מגנטיים לשימוש ביתי, בשנת 1947, הוקל מעט המחסור בציוד הקלטה ביתי. אלה היו מסוגלים להקליט שידור של שעה על סליל קטן של חוט בודד, ואם פלט אודיו של רדיו איכותי הוקלט ישירות, ולא על ידי החזקת מיקרופון אל הרמקול שלו, איכות הצליל המוקלט הייתה טובה מאוד. עם זאת, מכיוון שהחוט לא היה זול, ניתן היה לעשות בו שימוש חוזר, בדומה לסרט מגנטי, כדי לבצע הקלטות חדשות. נראה שרק שידורים שלמים בודדים שרדו על המדיום הזה. למעשה, היו מעט הקלטות ביתיות של תוכניות רדיו שלמות עד לתחילת שנות ה-50, אז הוצגו לשוק מקליטי קלטות סליל-אל-סליל שהיו זמינים יותר ויותר לשימוש ביתי.[31][32]

אמצעי הקלטה

תקליטי תמלול חשמליים

תסכית הרדיו מלחמת העולמות מאת אורסון וולס בתקליט תמלול חשמלי

לפני שנות החמישים המוקדמות, כאשר רשתות רדיו ותחנות מקומיות רצו לשמר שידור חי, הן עשו זאת באמצעות תקליטי פונופון מיוחדים, הידועים בשם "תמלולים חשמליים" (ETs), שנעשו על ידי חיתוך חריץ מאופנן קול לתוך תקליט ריק. בהתחלה, בתחילת שנות ה-30, התקליטים הריקים השתנו הן בגודל והן בהרכב, אך לרוב הם היו עשויים אלומיניום חשוף והחריץ היה מחורץ במקום חתוך. בדרך כלל, ההקלטות המוקדמות ביותר לא נעשו על ידי הרשת או תחנת הרדיו, אלא על ידי שירות הקלטות פרטי שהתקשר עם נותן החסות לשידור או עם אחד מהמבצעים. תקליטי האלומיניום החשופים היו בדרך כלל בקוטר של 10 או 12 אינץ' והוקלטו במהירות הסטנדרטית של 78 סיבובים לדקה, מה שאומר שמספר צדדי תקליט נדרשו כדי להכיל תוכנית של 15 דקות בלבד. בסביבות שנת 1936, תקליטים מבוססי אלומיניום בגודל 16 אינץ' מצופים בלכה תאית חנקנית, הידועים בכינויים "אצטט" והוקלטו במהירות של 33 ושליש סל"ד, אומצו על ידי הרשתות ותחנות רדיו בודדות כמדיום הסטנדרטי להקלטת שידורים. ביצוע הקלטות אלה, לפחות למטרות מסוימות, הפך אז לשגרה. חלק מהתקליטים הוקלטו באמצעות חריץ עם אפנון אנכי של "גבעה ועמק", במקום אפנון "צדדי" מצד לצד שהיה מצוי בתקליטים לשימוש ביתי באותה תקופה. התקליטים הגדולים במהירות איטית יכלו בקלות להכיל חמש-עשרה דקות מכל צד, מה שאיפשר להקליט תוכנית של שעה על שני תקליטים בלבד. הלכה הייתה רכה יותר מהשלאק או הויניל ונשחקה מהר יותר מה שאיפשר רק כמה השמעות עם ראשי המקול ומחטי הפלדה, שהיו בשימוש, לפני שנשמעה ההידרדרות קולית.

במהלך מלחמת העולם השנייה הפך האלומיניום לחומר הכרחי למאמץ המלחמתי והיה במחסור. הדבר גרם לחיפוש אלטרנטיבה לבסיס שעליו יש לצפות את הלכה. זכוכית, למרות חיסרון השבריריות הברור שלה, שימשה מדי פעם בשנים אלו מכיוון שיכלה לספק משטח חלק ואחיד לחלוטין עבור מאסטרינג ויישומים קריטיים אחרים. חלקי הקלטה על בסיס זכוכית נכנסו לשימוש כללי במשך שנות המלחמה.[33]

הקלטת חוט מגנטי

בסוף שנות ה-40, מכשירי הקלטת חוטים מגנטיים הפכו לאמצעי נפוץ להקלטת תוכניות רדיו. בעקבות כך, על בסיס חישוב עלות לדקה, היה פחות יקר להקליט שידור על חוט מאשר על תקליטים. התוכנית בת השעה שדרשה את ארבעת הצדדים של שני תקליטים בגודל 16 אינץ' יכלה להיות מוקלטת בשלמותה על סליל יחיד של חוט בקוטר של פחות משלושה אינצ'ים ובעובי של כחצי אינץ'. אמינות הקול של הקלטת חוט מגנטי טובה הייתה דומה לזו תקליטי אצטט. בנוסף, החוט המגנטי היה כמעט בלתי ניתן להריסה, אך עד מהרה הוא הפך לטכנולוגיה מיושנת שהוחלפה על ידי הסרט המגנטי, הניתן לניהול ולעריכה בקלות רבה יותר.

קלטות סלילים מגנטיים

בינג קרוסבי הפך לתומך הגדול הראשון של הקלטת הסרט המגנטי לרדיו, והוא היה הראשון להשתמש בו ברדיו ברשת, לאחר שערך תוכנית הדגמה ב-1947.[32][34] לקלטות היו מספר יתרונות על פני שיטות הקלטה קודמות. כשהיא פועלת במהירות גבוהה מספיק, היא עשויה להשיג אמינות קול גבוהה יותר מאשר תקליטי תמלול חשמליים וחוט מגנטי. ניתן היה לערוך תקליטים רק על ידי העתקת חלקים מהם לתקליט חדש, אולם, ההעתקה גררה ירידה באיכות השמע. ניתן היה לחלק את החוט ולחבר את הקצוות יחד על ידי קשר, אבל התיל היה קשה לטיפול מסוג זה והחיבורים הגסים היו בולטים מדי. ניתן היה לערוך סרט על ידי חיתוך עם להב וחיבור מסודר של הקצוות יחד עם סרט דבק. בתחילת 1949 הושלם המעבר מהופעות חיות, שנשמרו על גבי תקליטים, להופעות שהוקלטו מראש על סרט מגנטי לשידור מאוחר יותר עבור תוכניות ברשתות הרדיו.[35][36] עם זאת, עבור ההפצה הפיזית של תוכניות מוקלטות מראש לתחנות בודדות, הטבעות ויניל 16 אינץ' ב-33 ושליש סל"ד, היו זולות יותר לייצור בכמויות עותקים זהים בהשוואה לקלטות, והמשיכו להיות סטנדרטיות גם לאורך שנות ה-50.

זמינות ההקלטות

רובם הגדול של שידורי הרדיו החיים לפני מלחמת העולם השנייה אבדו. רבים מעולם לא תועדו ומעט הקלטות מתוארכות לתחילת שנות ה-30. קיימות מספר דרמות רדיו ששודרו החל מאמצע שנות ה-30 והארכיון שלהן שלם או כמעט שלם. ככלל, ככל שתאריך ההקלטה מוקדם יותר, כך קטן הסיכוי שהיא שרדה. עם זאת, מספר לא מבוטל של תוכניות סינדיקציה מתקופה זו שרדו מכיוון שהעותקים שלהן הופצו באופן נרחב. הקלטות של שידורי רשת חיים משנות מלחמת העולם השנייה השתמרו בצורת עותקי ויניל דחוסים, שהונפקו על ידי שירות הרדיו של הכוחות המזוינים (AFRS) ושרדו בשפע יחסי. תוכניות סינדיקציה ממלחמת העולם השנייה ומשנים מאוחרות יותר שרדו כמעט כולן. בעבר, רשתות הרדיו הקליטו מראש את ההופעות החיות שלהן על סרט מגנטי לשידור מאוחר יותר ברשת, אך לא הפיצו עותקים פיזיים, והקלטות היקרות, בניגוד לתקליטי תמלול חשמלי ("ET"), ניתנות למחיקה ושימוש חוזר (מאחר שבעידן המגמות המתפתחות כמו טלוויזיה ורדיו-מוזיקה, האמינו שלהקלטות אלו לא יהיו כמעט שידורים חוזרים או ערך מכירה חוזרת). לפיכך, בעוד שסדרות רדיו, ששודרו בשעות השיא (פריים טיים) ברשתות מסוימות מתקופה זו קיימות במלואן או כמעט במלואן, במיוחד המפורסמות והארוכות שביניהן, לסדרות פחות בולטות או קצרות יותר עשויים להיות רק קומץ פרקים ששרדו מהן. הקלטות הדגמה (Aircheck), הקלטות א-פורמליות של מופעים שלמים שנעשו על ידי, או בהוראת, אנשים לשימושם הפרטי, עוזרים לפעמים להשלים פערים אלו. התוכן של הקלטות שנעשו באופן פרטי של שידורים חיים מהמחצית הראשונה של שנות ה-30 יכולים לעניין לעיתים במיוחד, שכן מעט חומר חי מאותה תקופה שרד. איכות הצליל של הקלטות פרטיות מוקדמות היא לרוב ירודה, אם כי במקרים מסוימים הדבר נובע בעיקר משימוש בחרט השמעה שגוי, שעלול לפגוע קשות בכמה סוגי תקליטים יוצאי דופן.

רוב התוכניות של תור הזהב במחזור בקרב אספנים - בין אם בקלטת אנלוגית, בתקליטור או בצורת קובצי MP3 - מקורן בתקליט תמלול אנלוגי בגודל 16 אינץ', אם כי חלקן הן הקלטות שידורי AM. במקרים רבים, ההקלטות במחזור פגומות (איכותן ירודה), מכיוון שהקלטה דיגיטלית ללא אובדן עבור שוק הביתי הגיעה רק לקראת סוף המאה העשרים.

אספנים הכינו ושיתפו הקלטות על קלטות מגנטיות אנלוגיות, המדיום המעשי היחיד, שהיה זול יחסית, תחילה על סלילים מגנטיים, ואז קלטות שמע. "שיתוף" פירושו בדרך כלל הכנת קלטת כפולה. הם חיברו שני מקליטים, ניגנו באחד והקליטו בשני. הקלטות אנלוגיות לעולם אינן מושלמות, והעתקת הקלטה אנלוגית מכפילה את הפגמים. עם שמיעת איכות ההקלטות הקדומות ביותר ניתן אפילו לומר שהוא נוגן מרמקול של מכונה אחת ונכנס דרך המיקרופון של השנייה. הצליל העמום, הנשירה, השינויים הפתאומיים באיכות הצליל, גובה הצליל הלא יציב ופגמים אחרים, הנשמעים לעיתים קרובות מדי, הם כמעט תמיד פגמי העתקת קלטת שהצטברו. בנוסף, הקלטות מגנטיות, אלא אם כן נשמרו בארכיון, נפגעות בהדרגה מהשדה המגנטי של כדור הארץ.

איכות השמע של תקליטי המקור, כאשר שרדו ללא פגע וניתנים לגישה ומדובבים מחדש, בדרך כלל נמצאה ברורה למדי ולא מעוותת ולפעמים טובה להדהים. זאת למרות, שכמו כל תקליטי הפונופון, הם חשופים לבלאי ולהשפעות סביבתיות כמו שפשופים, שריטות, וכניסת אבק דק פנימה. תוכניות רבות משנות הארבעים שרדו רק בגרסאות AFRS ערוכות, אם כי חלקן קיימות הן בצורת המקור והן בצורת AFRS.

נכון לשנת 2020, אוסף Old Time Radio בארכיון האינטרנט מכיל 5,121 הקלטות. קבוצה פעילה של אספנים מזמינה באופן דיגיטלי, באמצעות CD או הורדה, אוספים גדולים של תוכניות. האתר RadioEchoes.com מציע 98,949 פרקים באוסף שלהם, אך לא כל הקבצים שייכים לשידורי הרדיו של זמנים עברו.[37]

מעמד זכויות היוצרים

בניגוד לסרטי ופריטי קולנוע, טלוויזיה ודפוס מהתקופה, סטטוס זכויות היוצרים של רוב ההקלטות מתקופת הזהב של הרדיו אינו ברור. הסיבה לכך היא שלפני 1972, ארצות הברית האצילה את זכויות היוצרים על הקלטות קול למדינות בודדות, שרבות מהן הציעו הגנות נדיבות יותר על זכויות יוצרים בחוק המקובל בהשוואה לממשלה הפדרלית עבור מדיה אחרת (חלקן הציעו זכויות יוצרים תמידיות, שמאז בוטלו; על פי חוק המודרניזציה של המוזיקה מספטמבר 2018, כל הקלטת קול בת 95 שנים ומעלה מועברת לנחלת הכלל ללא קשר לחוק המדינה).[38] היחידות שיוצאות מן הכלל הן הפקות מקור של AFRS, הנחשבות ליצירה של הממשל הפדרלי של ארצות הברית ולפיכך, הן אינן זכאיות לזכויות יוצרים פדרליות והן מחוץ לתחום השיפוט של מדינה כלשהי; תוכניות אלו הן ברשות הציבור ונחלת הכלל (הדבר אינו חל על תוכניות הנישאות על ידי AFRS אך מיוצרות על ידי רשתות מסחריות).

בפועל, רוב הקלטות "הרדיו של זמנים עברו" נחשבות כיצירות יתומות, ואף על פי שעדיין קיימות זכויות יוצרים בתוקף על התוכנית היא נאכפת רק לעיתים רחוקות. זכויות היוצרים על הקלטת קול בודדת שונה מזכויות היוצרים הפדרליות על החומר הבסיסי (כגון תסריט שפורסם, מוזיקה, או במקרה של עיבודים, הסרט המקורי או חומרי הטלוויזיה), ובמקרים רבים אי אפשר לקבוע היכן או מתי בוצעה ההקלטה המקורית או אם ההקלטה הייתה מוגנת בזכויות יוצרים באותה מדינה. משרד זכויות היוצרים של ארצות הברית קובע כי "קיימים מגוון משטרים משפטיים המסדירים את ההגנה על הקלטות הקול לפני 1972 במדינות השונות, והיקף ההגנה של חריגים ומגבלות להגנה זו אינם ברורים."[38] לדוגמה, מדינת ניו יורק פרסמה פסיקות סותרות לגבי קיום חוק מקובל באותה מדינה או לא; פסק הדין האחרון של Flo & Eddie, Inc. נגד Sirius XM Radio מ-2016, סבור שאין זכויות יוצרים כאלה בניו יורק בכל הנוגע להופעה פומבית.[39] סיבוך נוסף הוא שדוגמאות מסוימות בפסיקה מרמזות כי מכיוון ששידורי רדיו (והעתקים נאמנים למקור שלהם) הופצו באופן חופשי לציבור בשידור חי, עשויים שלא להיות זכאים לזכויות יוצרים בפני עצמם.[40] ארכיון האינטרנט וארגונים אחרים שמפיצים הקלטות קול לרשות הציבור ונחלת הכלל בקוד פתוח שומרים על ארכיונים נרחבים של תוכניות "רדיו של זמנים עברו".

מורשת

ארצות הברית

לאורך שנות ה-50 המשיך שידורן של מספר תוכניות ותיקות ברשתות ובתחנות הרדיו, אם כי במספרים הולכים ופוחתים, גם לאחר שמקבילותיהן בטלוויזיה כבשו את הציבור הרחב. גורם אחד שעזר לחסל אותן לחלוטין היה האבולוציה של המוזיקה הפופולרית (כולל התפתחות הרוק אנד רול), שהובילה להולדת פורמט 40 המובילים (אנ') ברדיו. שידור של 40 המובילים יכול היה להיות מופק באולפן קטן בתחנה מקומית עם צוות מינימלי. זה טרף את הקלפים למקומן של רשתות הרדיו בשירות מלא ולמעשה, זירז את סופם של כל תסריטי דרמות הרדיו שתוכננו עד 1962. הרדיו כשלעצמו שרד, בין השאר הודות לפיתוח הרדיו טרנזיסטור, וההתקנה הקבועה בכלי רכב, מה שהפך את המדיום נייד למרחקים בהשוואה לטלוויזיה. תחנות בשירות מלא שלא אימצו את ה-40 המובילים, המוזיקה היפה והקלילה או סגנון "מוזיקת אמצע הדרך" פיתחו בסופו של דבר את הרדיו החדשותי באמצע שנות ה-60.

לקומדיות ודרמות רדיו מתוסרטות ברוח "הרדיו של זמנים עברו" יש נוכחות מוגבלת ברדיו האמריקאי. מספר סדרות תיאטרון רדיו עדיין בהפקה בארצות הברית, ומשודרות בדרך כלל בימי ראשון בערב. אלה כוללות סדרות מקוריות כמו "תיאטרון הדמיון" (Imagination Theatre) ועיבוד רדיו לסדרת הטלוויזיה "אזור הדמדומים" (The Twilight Zone), כמו גם אוספים חוזרים כמו הסדרה היומית הפופולרית "כשהיה הרדיו" (When Radio Was) ו"תור הזהב של תיאטרון הרדיו" (Golden Age of Radio Theatre) של רשת רדיו ארצות הברית של אמריקה (USA Radio Network's), ותוכניות שבועיות כמו "השידור הגדול" (The Big Broadcast) ב-WAMU בהנחיית מורי הורביץ. תוכניות אלו משודרות, בדרך כלל, בשעות לילה מאוחרות או בסופי שבוע בתחנות AM קטנות. תוכנית הרדיו של קארל אמרי בסינדיקציה ארצית, הוליווד 360, כוללת 5 פרקי רדיו מתקופת תור הזהב בכל שבוע במהלך השידור בן 5 השעות שלו. התוכנית של אמרי מושמעת ביותר מ-100 תחנות רדיו מחוף לחוף וב-168 מדינות ברדיו של הכוחות המזוינים של ארצות הברית. אוספי שידורים חוזרים מקומיים נשמעים גם, בעיקר בתחנות רדיו ציבוריות. סיריוס אקס.אם. רדיו (Sirius XM Radio) מתחזק ערוץ "קלאסיקות רדיו" (Radio Classics) שמשדר ללא הפסקה ומוקדש לשידורים חוזרים של תוכניות רדיו וינטג'.

החל משנת 1974, סיפק גאריסון קיילור, באמצעות תוכניתו המאוחדת בת שעתיים, המדריך לחיים בכפר, הפקות "מוזיאון חי", טון וחווית מאזינים מעידן תור הזהב של הרדיו במשך מספר עשורים לאחר קיצו. התכנית רצה עד 2016 עם קיילור כמנחה, שהפיק בשידור חי בתיאטראות ברחבי הארצות הברית, תוך שימוש באותם אפקטים קוליים וטכניקות שידור של התקופה. התוכנית כללה קטעים שהיו ביצועים קרובים (בצורת פרודיה) לסוגות ספציפיות של עידן זה, כולל מערבונים ("מאובק ושמאלי, חיי הבוקרים"), פרוצדורות בלשיות ("גיא נואר, עין פרטית") ואפילו פרסום באמצעות פרסומות בדיוניות. קיילור גם כתב רומן, WLT: A Radio Romance המבוסס על תחנת רדיו של עידן זה - כולל גרסה מסופרת באופן אישי עבור המציאות האולטימטיבית. עם פרישתו של קיילור, המנחה המחליף, כריס ת'יל, בחר לאתחל את התוכנית (מאז ששמה שונה ל"חי מכאן" (Live from Here) לאחר שהסינדיקטור ניתק את הקשרים עם קיילור) ולבטל חלק ניכר ממאפייני הרדיו של זמנים עברו בפורמט; התכנית בוטלה, בסופו של דבר, בשנת 2020 עקב בעיות פיננסיות ולוגיסטיות.[41]

מופעי וינטג' והפקות אודיו חדשות באמריקה נגישות באופן נרחב יותר מהקלטות, באמצעות שידורי לוויין ואינטרנט, ולא דרך רדיו AM ו-FM רגילים. הפסטיבל הלאומי לתיאטרון אודיו הוא ארגון ארצי וכנס שנתי ששומר על אומנויות האודיו - במיוחד דרמת אודיו - וממשיך לערב בשורותיו שחקני קול ותיקים ואת ותיקי OTR. קודמתה, סדנת הרדיו של ה-Midwest Radio Theatre, התארחה לראשונה על ידי ג'ים ג'ורדן, מתהילת פיבר מקגי ומולי, ונורמן קורבין ייעץ לארגון.

אחת מתוכניות הרדיו המשודרות לאורך הזמן הרצוף ביותר, שחוגגות עידן זה, היא "ימי הזהב של הרדיו", שהתארחה בשירות הרדיו של הכוחות המזוינים במשך יותר מ-20 שנה ובסך הכל במשך יותר מ-50 שנה על ידי פרנק ברזי, שגם שיחק את "ביבר הקטן" בתוכנית Red Ryder כשחקן ילדים.

אחת התוכניות הבודדות שעדיין פועלות מהעידן הקודם של הרדיו היא תוכנית נוצרית בשם Unshackled! התוכנית השבועית בת חצי שעה, שהופקה בשיקגו על ידי Pacific Garden Mission, משודרת ברציפות מאז 1950. התוכניות נוצרות באמצעות טכניקות משנות ה-50 (כולל אפקטים קוליים תוצרת בית) ומשודרות ברחבי ארצות הברית וברחבי העולם באמצעות אלפי תחנות רדיו.

כיום מופיעים אמני רדיו מהעבר בכנסים הכוללים יצירה מחדש של מופעים קלאסיים, כמו גם מוזיקה, מזכרות ופאנלים היסטוריים. הגדול מבין האירועים הללו היה ועידת ידידי הרדיו של זמנים עברו, שהתקיימה בניוארק, ניו ג'רזי, שקיימה את הכנס האחרון שלה באוקטובר 2011 לאחר 36 שנים. אחרים כוללים את REPS בסיאטל (יוני), SPERDVAC בקליפורניה, ועידת Cincinnati OTR & Nostalgia (אפריל), ואמנת הנוסטלגיה של אמצע האוקיינוס אטלנטי (ספטמבר). ותיקי ועידת ידידי הרדיו של זמנים עברו, כוללים את היו"ר סטיבן מ. לואיס מ-The Gotham Radio Players, מגי תומפסון, המוציאה לאור של מדריך הקומיקס לרכישת ספרי הקומיקס, קרייג ויצ'מן מלהקת הדרמה האודיוית קוויקסילבר אודיו תיאטרון והפובליציסט הוותיק של ה-FOTR שון דוהרטי. הם השיקו אירוע ממשיך-דרכו, "חוגגים תיאטרון אודיו - ישן וחדש" (Celebrating Audio Theatre - Old & New), שהתקיים ב-12–13 באוקטובר 2012.

דרמות רדיו מתקופת תור הזהב משוחזרות לעיתים כמופעי במה חיים באירועים כאלה. קבוצה אחת כזו, בראשות הבמאי דניאל סמית', מבצעת יצירות מחודשות של דרמות רדיו עתיקות יומין במרכז רגינה א' קוויק לאמנויות באוניברסיטת פיירפילד מאז שנת 2000.[42][43]

יום השנה ה-40 למה שנחשב בדרך כלל לסוף עידן הרדיו של זמנים עברו (השידורים האחרונים של Yours Truly, Johnny Dollar ו-Suspense ב-30 בספטמבר 1962) צוין בפרשנות ל-NPR All Things Considered.[44]

קומץ תוכניות רדיו מהתקופה ההיא נותרו בהפקה, כולן מהסוגי חדשות, מוזיקה או שידורים דתיים: The Grand Ole Opry (1925), Music and the Spoken Word (1929), The Lutheran Hour (1930) ), ה-CBS World News Roundup (1938), King Biscuit Time (1941) ו-Renfro Valley Gatherin' (1943). מתוכם, כולם מלבד האופרי שומרים על האורך הקצר המקורי שלהם של 30 דקות או פחות. ה-Wheeling Jamboree מונה תוכנית מוקדמת יותר בתחנה מתחרה כחלק מההיסטוריה שלה, ועוקבת אחר השושלת שלה עד 1933.

מוצג תחייה/קומדיה מערבי Riders in the Sky הפיק את סדרת הרדיו Riders Radio Theatre בשנות השמונים והתשעים וממשיך לספק קומדיית מערכונים בתוכניות רדיו קיימות, כולל Grand Ole Opry, Midnite Jamboree ו-WoodSongs Old-Time Radio Hour.

בשאר העולם

שידורים סדירים של מחזות רדיו נשמעים גם - בין היתר - באוסטרליה, קרואטיה, אסטוניה,[45] צרפת, גרמניה, אירלנד, יפן, ניו זילנד, נורווגיה, רומניה ושוודיה. בבריטניה, דרמת רדיו תסריטאית כזו נמשכת ב-BBC Radio 3 ו (בעיקר) ב-BBC Radio 4, תחנת הרדיו השנייה בפופולריותה במדינה, כמו גם בערוץ השידור החוזר BBC Radio 4 Extra, שהיא התחנה השביעית בפופולריותה שם.

מוזיאונים

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Blue, Howard (2002). Words at War: World War II Era Radio and the Postwar Broadcasting Industry Blacklist. Lanham, MD: Scarecrow Press. מסת"ב 0-8108-4413-3
  • Buxton, Frank, and Bill Owen. (1972). The Big Broadcast 1920–1950. New York: Viking Press.
  • Delong, Thomas A. (1980). The Mighty Music Box: The Golden Age of Radio. Los Angeles, CA: Amber Crest Books. מסת"ב 0-86533-000-X
  • Dunning, John. (1976). Tune in Yesterday: The Ultimate Encyclopedia of Old-Time Radio 1925–1976. Englewood Cliffs, NY: Prentice Hall. מסת"ב 0-13932-616-2.
  • Dunning, John (1998). On the Air: The Encyclopedia of Old-Time Radio. Oxford University Press. מסת"ב 0-19-507678-8.
  • Maltin, Leonard. (1997). The Great American Broadcast: A Celebration of Radio's Golden Age. New York: Dutton. מסת"ב 0-52594-183-5.
  • Nachman, Gerald. (1998). Raised on Radio. New York: Pantheon, 1998. מסת"ב 0-37540-287-X.
  • It's That Time Again, Volume 4, edited by Jim Harmon. Albany, NY: BearManor Media, 2009. מסת"ב 1-59393-118-2.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "The Golden Age of Radio - SPARK Museum of Electrical Invention". SPARK Museum of Electrical Invention. Archived from the original on 2019-10-24. Retrieved 2019-10-24.
  2. ^ Halper, Donna (14 February 2007). "In Search of the Truth About Fessenden". Radio World Online. Archived from the original on 12 September 2012. Retrieved 23 December 2016.
  3. ^ O'Neal, James E. (October 25, 2006). "Fessenden: World's First Broadcaster? – A Radio History Buff Finds That Evidence for the Famous Brant Rock Broadcast Is Lacking". Radio World Online. Archived from the original on 29 January 2007.
  4. ^ O'Neal, James E. (December 23, 2008). "Fessenden – The Next Chapter". Radio World Online. Archived from the original on September 16, 2009. Retrieved June 29, 2009.
  5. ^ Belrose, John S. "Fessenden's 1906 Christmas Eve broadcast" (PDF). Archived (PDF) from the original on 10 January 2017. Retrieved 23 December 2016.
  6. ^ Sayles, Ron. Old-Time Radio Digest, Volume 2009, number 51.
  7. ^ 7.0 7.1 "Radio: A Consumer Product and a Producer of Consumption (Interactive Historical Introduction, Coolidge-Consumerism Collection)". American Memory Help Desk. 1995-08-14.
  8. ^ "Fifteenth Census of the United States: 1930 (Abstract of the Fifteenth Census of the United States)" (PDF). United States Census Bureau. 1933.
  9. ^ "Sixteenth Census of the United States: 1940 (Housing, Volume II, General Chraracteristics)" (PDF). United States Census Bureau. 1943.
  10. ^ "Hoover Advised That He Has No Authority Over the Radio Rules". The Herald Statesman. 1926-07-09. p. 2. Retrieved 2020-10-10.
  11. ^ "General Order No. 40 (August 30, 1928)", Radio Service Bulletin, August 31, 1928, pp. 9–10.
  12. ^ "Broadcasting Stations by Wave Lengths, Effective November 11, 1928", Commercial and Government Radio Stations of the United States (Edition June 30, 1928), pp. 172–176.
  13. ^ Donald Christensen, "Remember Radio?" July, 2012 http://www.todaysengineer.org/2012/Jul/backscatter.asp Archived 2013-01-27 at the Wayback Machine
  14. ^ "National Radio Broadcast By Bell System", Science & Invention, April 1922, pp. 1144, 1173.
  15. ^ "Big Business and Radio" by Gleason L. Archer, 1939, pp. 275–276.
  16. ^ "Moving Day For Radio Nears". The Birmingham News. 1945-06-13. p. 10. Retrieved 2020-10-10.
  17. ^ Sally Bedell Smith, In All His Glory: the Life and Times of William S. Paley and the Birth of Modern Broadcasting (1990)
  18. ^ "Home". www.museum.tv. Archived from the original on 22 September 2012. Retrieved 30 March 2018.
  19. ^ "Everybody's Friend: Remembering Stan Lee and Dan DeCarlo's 'My Friend Irma'". Hogan's Alley. cartoonician.com. 2010. Archived from the original on 2013-03-19. Retrieved 2013-03-25.
  20. ^ Cox, Jim (2005). Historical Dictionary of American Radio Soap Operas. Scarecrow Press. מסת"ב 978-0-8108-6523-5.
  21. ^ 21.0 21.1 Cox, Jim (2003). Frank and Anne Hummert's radio factory: the programs and personalities of broadcasting's most prolific producers. McFarland. מסת"ב 978-0786416318.
  22. ^ Hamlet (Episode 065) (MP3). Theater Guild on the Air. Internet Archive. 1951-03-04.
  23. ^ "FCC Bans Give-Away Radio Shows". The Miami Herald. 1949-08-20. p. 1. Retrieved 2020-10-10.
  24. ^ Bradley, Hanson (30 March 2018). "The Tennessee Jamboree: Local Radio, the Barn Dance, and Cultural Life in Appalachian East Tennessee". southernspaces.org. 2008. Archived from the original on 15 April 2018. Retrieved 30 March 2018.
  25. ^ Fybush, Scott. "Frequently-Asked Questions". The [email protected]. Archived from the original on 2007-04-19. Retrieved 2007-05-16.
  26. ^ The Directory of the Armed Forces Radio Service Series Mackenzie, Harry. Greenwood Publishing Group, Westport CT, 1999 p. 21 מסת"ב 0-313-30812-8 Viva America on books.google.com
  27. ^ Media Sound & Culture in Latin America. Editors: Bronfman, Alejanda & Wood, Andrew Grant. University of Pittsburgh Press, Pittsburgh, PA, 2012, p. 49 מסת"ב 978-0-8229-6187-1 books.google.com See p. 49
  28. ^ Anthony, Edwin D. (1973). "Records of the Radio Division" (PDF). Records of the Office of Inter-American Affairs. Vol. Inventory of Record Group 229. Washington D.C.: National Archives and Record Services – General Services Administration. pp. 25–26. LCCN 73-600146.
  29. ^ The Directory of the Armed Forces Radio Service Series Harry MacKenzie, Greeenwood Press, CT. 1999, p. 198 מסת"ב 0-313-30812-8 "Seventh Army Symphony on Armed Forces Radio in 1961 performing works by Vivaldi and Dvorak" via – Google Books
  30. ^ "Armed Forces Radio Services broadcasts". Bing Crosby Internet Museum. Archived from the original on 2007-02-21. Retrieved 2007-05-16.
  31. ^ "The History of Magnetic Tape". audiolabo.free.fr. [1] from the original on 20 July 2011. Retrieved 30 March 2018.
  32. ^ 32.0 32.1 Bensman, Marvin R. "A History of Radio Program Collecting". Radio Archive of the University of Memphis. Archived from the original on 2010-06-18. Retrieved 2007-05-18.
  33. ^ Beaupre, Walter J. "Music Electrically Transcribed!". The Vintage Radio Place. Archived from the original on 2007-11-09. Retrieved 2007-11-05.
  34. ^ "ABC Spends 100G in Shift From Wax to Tape Repeats Archived 2015-03-17 at the Wayback Machine", Billboard, Feb. 21, 1948, p. 6.
  35. ^ "NBC Drops All Wax Bans Archived 2015-03-17 at the Wayback Machine", Billboard, Jan. 29, 1949, p. 5.
  36. ^ "Webs' Tape Measure Grows Archived 2015-03-17 at the Wayback Machine", Billboard, Nov. 5, 1949, p. 5.
  37. ^ "RadioEchoes.com". RadioEchoes.com. Retrieved 2021-02-11.
  38. ^ 38.0 38.1 "Federal Copyright Protection for Pre-1972 Sound Recordings – U.S. Copyright Office". www.copyright.gov. Archived from the original on 8 March 2018. Retrieved 30 March 2018.
  39. ^ Klepper, David (20 December 2016). "Owner of 1967 Hit Song 'Happy Together' Lose Copyright Case". Associated Press. Archived from the original on 21 December 2016. Retrieved 13 April 2017.
  40. ^ This was a key point in Waring v. WDAS Broadcasting Sta., a case that determined that a record company could claim copyright on a sound recording under Pennsylvania law because the recording was specifically designated as not being for radio broadcast.
  41. ^ Baenen, Jeff (April 12, 2016). Goodbye, Lake Wobegon: 'Prairie Home' is getting a new host Archived 2016-04-15 at the Wayback Machine. AP. Retrieved April 13, 2016.
  42. ^ Spiegel, Jan Ellen (2007-09-09). "We Interrupt This Play for a News Bulletin on the War". The New York Times. Archived from the original on 2017-07-01. Retrieved 2007-09-09.
  43. ^ "Radio Dramas". Regina A. Quick Center for the Arts. Fairfield University. 2007. Archived from the original on 2007-08-13. Retrieved 2008-04-18.
  44. ^ Chimes, Art. "Last Radio Drama". NPR.org. National Public Radio. Archived from the original on 2011-06-04. Retrieved 2010-01-22.
  45. ^ "Raadioteater" (in Estonian). Eesti Rahvusringhääling (formerly Eesti Raadio). 2015. Archived from the original on 2015-02-07. Retrieved 2015-02-01.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34761141תור הזהב של הרדיו

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תור_הזהב_של_הרדיו&oldid=2130659"