השפל הגדול: תקופת הובר

השפל הגדול היה משבר כלכלי שראשיתו הרשמית, ב"יום חמישי השחור", ב-24 באוקטובר 1929, כאשר נפלה הבורסה הניו יורקית בארצות הברית. המשבר התפשט במהירות מארצות הברית למדינות אחרות בעולם ונמשך לאורך שנות השלושים בארצות הברית ובחלקים רבים של העולם.

הגישה המסורתית לשפל כלכלי

הנשיא הרברט הובר

הגישה המסורתית בארצות הברית לטיפול במשברים כלכליים הייתה מדיניות לסה פר. כך אירע בזמן הבהלה של 1819, שעיצבה את הגישות הבסיסיות לבעיה [1], וכך שוב בזמן המשבר של 1837, בתקופת כהונתו של הנשיא מרטין ואן ביורן. בשני המקרים ננקטה מדיניות לסה פר, שעיקרה אי-התערבות במשבר, על בסיס ההנחה כי יש להותיר לשוק 'לנקות' עצמו מהשקעות שלא צלחו. המשבר האחרון שבו ננקטה גישה זו, לכל הפחות בעיקרה, היה שפל 1920-1921 שבו הייתה התערבות ממשלתית רחבה יותר מבמשברים קודמים, אך הממשל התמודד עם המשבר בשיטה המסורתית, הניח לשכר לצנוח ובמקביל קיצץ בהוצאות הממשלה והמסים. בכל מקרי השפל והמשבר הללו חלף שיא המשבר בתוך כשנה.

גישתו של הובר

גישתו של הנשיא הרברט הובר, שנכנס לתפקידו שישה חודשים לפני ההתמוטטות בוול סטריט ב-24 באוקטובר 1929, הייתה שונה. בניגוד לקודמיו, ובדומה ליורשו, פרנקלין דלאנו רוזוולט, הפגין הובר בטיפולו גישה שגרסה כי בעת משבר אין לעמוד מנגד ויש לנקוט מדיניות של התערבות נמרצת.

תקופה קצרה אחרי שנכנס לתפקידו כנשיא, בתחילת 1929, החל הובר חותר לקידום תוכנית לעבודות ציבוריות וייצוב התעסוקה, בשיתופם של הכלכלנים ויליאם טרופנט פוסטר ווואדיל קצ'ינגס, כותבי הספר הנודע "הדרך לשפע" (1928), שדגל בתאוריית תת-צריכה טרום-קיינסיאנית. ההצעה זכתה לשבחים רבים בעיתונות התקופה, ככזו שתעניק "ביטוח לשגשוג" או כ"הסכם להוצאת השפל מחוץ לחוק" והובר הוכרז כמי ש"מצא תרופה לאבטלה". פוסטר וקצ'ינגס שמעו מהובר על כוונתו להקים קרן בהיקף עצום של 3 מיליארד דולר (כ-35 מיליארד בערכי 2006) שייעודה חיסול תופעת מחזור העסקים. הכלכלנים הכריזו, בעקבות הפגישות, כי נמצאה תוכנית "שבה העסקים יודרכו על ידי מדידות ולא על ידי תחושות בטן. זוהי כלכלה לעידן המדע".

נקודה חשובה מאוד מבחינת הובר הייתה "שיתוף פעולה" בין כל הגורמים: בעלי מפעלים, עובדים וממשלה. במהלך כהונתו כשר המסחר, דחף בהצלחה לקיצוץ יום העבודה במפעלי הפלדה ולמשא ומתן קולקטיבי בין עובדי כל חברות הרכבות לבעליהן. הובר החזיק בתאוריה שלפיה שכר גבוה הוא אחת הסיבות העיקריות לשגשוג ולא תוצאה שלו. מתוך כך, גרס הובר כי העלאת השכר תגביר את השגשוג ואילו שימורו ברמות גבוהות ימנע שפל כלכלי. ובמהופך, הורדת שכר תביא להתארכות שפל, משום שתקצץ בכוח הקנייה של העובדים.

זו הייתה בעיני הובר תמצית ה"כלכלה החדשה" והמדעית: שיטה מובטחת ומדעית למניעת בעיות כלכליות באמצעים פשוטים וברורים. ה"וועדה לשינויים כלכליים עדכניים" שהקים הוציאה בשנת 1929, זמן קצר לפני המשבר, דו"ח שבו טענה כי "מחקר ולימוד, מיון שיטתי של ידע... יוכלו להפוך שליטה מלאה במערכת הכלכלית לאפשרית". כדי לשמר את שיווי המשקל "עלינו... לפתח טכניקה של איזון" באמצעות כלכלנים, סטטיסטיקאים ומהנדסים ש"יעבדו כולם ביחד באופן הרמוני".

פעולותיו הראשונות של הובר

עם פרוץ המשבר היו בממשל האמריקני שתי עמדות שונות ביחס לטיפול בו. שר האוצר מלון גרס כי יש לנהוג במשבר זה כפי שנהגו במשברים בעבר: ריסון תקציבי, הפחתת מיסים, ובעיקר: לתת לשפל למצות את משכו ולחלוף, כאשר הכלכלה תסיים להתאים את עצמה מחדש.

הובר, ועמו רוב שריו, דחו את גישתו של מלון, שהובר ראה אותו כ"ראש סיעת תנו-להם-לפשוט-רגל". המשבר, סבר הובר, היה הזדמנות לבחינת רעיונות פרוגרסיביים ותבע פעולה נמרצת וחד-משמעית והרחבה תקציבית ניכרת. ב-19 וב-21 בנובמבר 1929 כינס הובר את התעשיינים המובילים במדינה והסביר להם את עקרי תפישתו הכלכלית. פיטורי עובדים והורדת שכר שייכים לכלכלה הישנה, הסביר. פעולה כזו תפגע באנשים, וגם מבחינה כלכלית אין בה היגיון, משום שהדבר יפחית את כוח הקנייה של העובדים המפוטרים ולכן גם יעמיק את השפל.

הובר טען כי הפעולה הנדרשת הראשונה היא קיצוץ ברווחים, ורק אחר-כך קיצוץ בהיקף העבודה או השכר. לפיכך, ביקש הובר מהתעשיינים לא להפחית שכר ולא לפטר עובדים, ובמקום זאת לקצר את שבוע העבודה ולהרחיב במידת האפשר את עבודות התשתית והבנייה. התעשיינים נענו לבקשה והובר היה משוכנע כי בכך נפתרה הבעיה. בנאום על מצב האומה שלו ב-3 בדצמבר 1929 תיאר את הדברים כך:

"האיום הפתאומי באבטלה ובמיוחד זיכרונות מהתוצאות הכלכליות של נפילות בעבר עם מערכת פיננסית בטוחה פחות יצרו פסימיזם וחשש לא מוצדקים. בסערות בעלות אופי דומה בעבר הייתה התכווצות בבנייה, הפחתה של השכר ופיטורי עובדים. התוצאה הטבעית הייתה נטייה של הכלכלה לעצור על עומדה, ולהשעות יוזמות להמשך והרחבה של הפעולה העסקית. היסוס כזה, אם לא היה מטופל, היה יכול להתעצם לכדי שפל עם אבטלה וסבל קשים.

"מסיבה זו כוננתי צעדים שיטתיים, מרצון, לשיתוף פעולה עם חברות עסקיות ועם רשויות המדינות כדי לוודא שליבתה העסקית של המדינה תמשיך כמקודם, שהשכר ומכאן גם כוח הקנייה לא יפחתו, ושייעשה מאמץ מיוחד להרחיב את עבודות הבנייה כדי לסייע באיזון הגירעונות בתעסוקה... אני משוכנע שבאמצעות צעדים אלו כוננו מחדש את הביטחון [הכלכלי]. השכר ייוותר יציב ובכך תמנע אבטלה רבה וסבל. מחירי התוצרת החקלאית משקפים את הביטחון החוזר לאיתנו. הצעדים שננקטו צריכים להמשך עד שתנאים רגילים ישובו וייכונו".

ארגוני העובדים שבעו נחת ממדיניות זו. כפי שהכריז ביטאונה של פדרציית העבודה האמריקאית (AFL): "ארצות הברית תירשם בהיסטוריה כיוצרת עידן חדש במצעדה של האנושות - עידן השכר הגבוה".

הבנק הפדרלי חש גם הוא בדחיפות שנוצרה ובהתאם למדיניותו מאז ראשית שנות העשרים (ראו: הרקע לשפל הגדול) החל מזרים לשוק כספים בקצב מהיר. בשבוע אחד בסוף חודש אוקטובר 1929 הוזרמו לשוק 1.8 מיליארד דולר, והריבית על כל שטרות הבנק הורדה באופן משמעותי.

הזרמת הכספים הניבה תוצאות חיוביות. שוק המניות הגיע לשיא השפל ב-13 בנובמבר, אך עד סוף השנה כבר התאושש מעט. הובר היה מרוצה מהפעולות המהירות שהבנק הפדרלי נקט בהן, ובכינוס שערך לאנשי עסקים השתבח במערכת הבנק הפדרלי המוצלחת בארצות הברית. התחושה הכללית הייתה, כפי שביטא זאת ויליאם גרין מ"פדרציית העבודה האמריקאית", כי "בתוך כמה חודשים המצב ישוב לתקנו".

פעולה ראשונית חשובה נוספת של הובר הייתה כינון תשתית כספית לעבודות ציבוריות. 400 מיליון דולר הוקצו כמעט מיד לתוכנית בניית בניינים פדרלית ומשרד המסחר כונן "חטיבה לבנייה ציבורית", שתעודד תכנון בנייה ציבורית. הובר הוסיף לאלו סובסידיות מוגדלות לבניית אוניות, ועוד 175 מיליון דולר לעבודות ציבוריות שונות. הרחבות אלו ודומותיהן הביאו לכך שנתח הוצאות הממשלה קפץ משיעור של 15.7 אחוז מהתוצר הפרטי נטו בשנת 1929 לשיעור של 18.2 אחוז בשנת 1930, עליה של 16 אחוז בשנה אחת.

מהלך חשוב נוסף של הובר נגע לחקלאות. במהלך שנות העשרים נעשו מספר ניסיונות מצד איכרים וקואופרציות של איכרים לארגן קרטלים ומונופולים בתחומי הכותנה, התבואה, הבקר, החיטה ועוד. יצירת הקרטלים כוונה להעלות את מחיר המוצרים לצרכן, כדי להגדיל את הכנסותיהם של האיכרים. צעדים אלו של האיכרים נבעו מכך שהתייעלות הייצור החקלאי הובילה לצמצום מתמיד במספר האיכרים הנדרש לייצור כל התוצרת החקלאית. לתפישתם של האיכרים, היה צורך בקרטל יעיל, שיחסום את זרימת המוצרים החקלאיים לשוק, דבר שיוביל לביקוש גדול מן ההיצע ולהעלאת מחירם של המוצרים.

כשר המסחר תמך הובר בעניינם של האיכרים ובתביעותיהם. זמן קצר אחרי שהפך לנשיא דאג להעברת "חוק השיווק החקלאי", במסגרתו הוקם "ועד חוות פדרלי" (FFB) שלרשותו הועמדו 500 מיליון דולר למתן הלוואות לאיכרים בשיעורי ריבית נמוכים. נוסף על כך כונן הובר איגודי "ייצוב" לשליטה בעודף ייצור חקלאי ולהעלאת מחירי התוצרת החקלאית. "ועד החוות הפדרלי" אומץ מאוחר יותר, בשינוי שמו, במסגרת ה"ניו דיל".

ועד החוות אוכלס כולו בנציגי קבוצות איכרים. הוועד שם לו למטרה לגרום להעלאת המחירים ולחסל את האיכרים העצמאיים, שנתפשו בעיניו כמקור הבעיה, משום שלא שיתפו פעולה עם ניסיונות הקרטליזציה שלו. תחילה, דומה היה שפעולות הוועד מצליחות, ובשנת 1929 הצליח ועד החוות לשמר מחירי תבואה גבוהים, אך כבר באביב 1930 החלה התוכנית לקרוס ובסוף אותה שנה צנחו מחירי התבואה. ניסיון למכור את החיטה במחירי היצף בשוקי חוץ-לארץ, שהיו מוצפים כבר בתבואה זולה מארגנטינה ומרוסיה, הוביל לצניחה נוספת במחירה. בסופו של דבר, עם תום ממשל הובר, הסתכמו ההפסדים מניסיונות הקירטוּל בתחום התבואה והכותנה של ועד החוות בהפסד של כ-300 מיליון דולר (כארבעה מיליארד דולר במחירים של היום) ועוד 85 מיליון בושל (בושל אחד הוא נפח של 14 ליטר) תבואה, וכותנה בשווי 78 מיליון דולר שניתנו חינם לצלב האדום.

יוזמת ועד החוות הייתה נגועה בשחיתות נרחבת, אך כישלונה נבע בעיקר מחתירתה להגדיל את התנובה החקלאית ולהקטין את כמות התנובה החקלאית המסופקת לשוק. הוועד העניק הלוואות נדיבות, שסייעו לאיכרים הפחות מצליחים להמשיך בעיבוד אדמתם, ולמצליחים יותר - לשכלל את ייצורם ולהרחיב את שטחי הגידול שלהם. במקביל ניסה ועד החוות להתארגן כקרטל להקטנת כמות התוצרת המסופקת לשוק. פעולה מקבילה זו גרמה ליצירת עודפי תוצרת ניכרים שלא היה להם דורש.

חוק המכסים סמוט-האולי

חוק המכסים סמוּט-האוּלי נועד להגדיל את הכנסות הממשל ולהגן על התוצרת התעשייתית ועל התוצרת החקלאית של ארצות הברית. התמיכה בחוקי מכסים הייתה מסורת ארוכת שנים של המפלגה הרפובליקנית, והובר לא חרג מנוהג זה. למרות מחאות ואזהרות רבות, בין השאר בעצומה שאלף כלכלנים חתמו עליה, הובילה שתדלנות נמרצת של חקלאים ותעשיינים בקונגרס ובסנאט לאישורו בשני הבתים וביוני 1930 אישר הובר את החוק.

חוק המכסים סמוט-האולי העלה את המכס על מוצרים חקלאיים ובנוסף להם על מגוון רחב של מוצרים נוספים, כמו עור ונעליים, מוצרי טקסטיל, כימיקלים, משי וקטיפה, חרסינה, מוצרי זכוכית ועוד. אחרי אישור החוק הגיעו שיעורי המכסים לרמה הגבוהה ביותר מאז ומעולם בארצות הברית.

העלאת המכסים הציתה מלחמת מכסי-תגמול בכל רחבי העולם. אלו פגעו במיוחד בחקלאות האמריקאית, שהתבססה על ייצוא, והעמידו אותה בעמדת נחיתות מובהקת מול מתחריה הזולים יותר ובראשם ברית המועצות. להעלאת המכסים העולמית הייתה השפעה משמעותית על היקף הסחר העולמי, מצב שהוביל להגברת החולשה הכלכלית והשפל בארצות הברית.

הגירה ועבודת צעירים

תחום נוסף שבו פעל הובר היה הניסיון לצמצם את התחרות בשוק העבודה באמצעות מניעת הגירה והוצאתם של הצעירים משוק העבודה. הובר חתם על צווים שמנעו הגירה לארצות הברית, לבד מלמהגרים עשירים מאוד, ופתח במסע תעמולה לצעירים "לחזור לבית הספר" (בתקופה שבה צעירים נהגו לצאת לעבודה בגיל 15, משמעות הקריאה הייתה שהם ימנעו מיציאה לשוק העבודה).

הובר הונחה כאן, כבפעולותיו האחרות, מתוקף תפישתו ששכר גבוה יוביל לשגשוג כלכלי. לשם כך, חשוב היה לו למנוע כניסתם של צעירים ומהגרים בשכר נמוך לשוק העבודה, שכן אלו יובילו ללחץ להורדת השכר. הובר הדגיש תפישותיו אלו בנאומו לאומה [2] בדצמבר 1930. הוא הודה כי הכלכלה אמנם הצטמצמה ב-15 אחוז בהשוואה לשנת 1928, אך השתבח בהצלחתו למנוע ירידה גדולה יותר בתעסוקה, שמירה על ירידה סבירה בצריכה בחנויות ושימור גובה השכר. שבחים מיוחדים העניק הובר לוועד החוות, שהצליח לשמר את מחירי המוצרים החקלאיים ברמה גבוהה יותר מבמדינות אחרות.

מדיניותו של הובר לצמצום הגירה ועבודת צעירים לצד שמירה על גובה השכר הייתה כרוכה בהימור מסוים. את התעסוקה במיזמים ממשלתיים ואת שימור גובה השכר היה צורך לממן באמצעות מיסוי או באמצעות העלאת מכסים, שלה הייתה עלולה להיות השפעה שלילית על השוק. בעיה אחרת הייתה שהלחץ להימנע מהורדת שכר עלול היה ליצור חסם כניסה לשוק עבור עובדים בשכר נמוך, מהגרים וצעירים, חסם שהיה עלול להביא להיווצרות "כיסי אבטלה" ו"ערי אבטלה" באזורים המתועשים והחקלאיים של המדינה. הימורו של הובר היה תלוי, לפיכך, בהצלחה להיחלץ מהמשבר בתוך זמן קצר, לפני שההשפעות השליליות תהפוכנה מוחשיות.

אזהרות ראשונות

למרות האופטימיזם שהפגין הובר, החלו נשמעים בסוף שנת 1930 גם קולות אחרים, שהזהירו מפני המשך המדיניות הנוכחית. פארקר ויליס, מהמחלקה לבנקאות באוניברסיטת קולומביה, ועורך "Journal of Commerce", גרס בגיליון אוגוסט של המגזין כי מדיניות הכסף הזול של הבנק הפדרלי מגבירה את פשיטות הרגל של בנקים "בעיקר בגלל חוסר לרשום חובות מסופקים". ויליס גרס כי המערכת ה"מוקפאת" של הובר סובלת מהיעדר יכולת להיפטר מהשקעות רעות והתאוששות מהמיתון לא תיתכן בלי שאלו תחוסלנה. כלכלן נוסף, ג'וזף סטאג לורנס, סבר כי הירידה הצנועה ברכישת מוצרי צריכה מטעה, משום שהשקיעה העיקרית מתרחשת בתעשיות המייצרות טובין ליצרנים כמו חומרי בנייה, מתכת ותעבורת מטענים. טענות דומות היו גם לאלברט ויגינס מ"צ'ייס מנהטן", שהסתייע מן הסתם בבנג'מין אנדרסון.^{[דרוש מקור]} ויגינס הדגיש את הנזק החמור הנגרם מחוק המכסים סמוט-האולי. מדינות אחרות, שלא נהנו מהאפשרות להפיץ כסף קל בשוקי חוץ, נעדרו משאבים לרכוש את המוצרים האמריקניים היקרים. הוא סיכם:

"המדיניות [של הובר]... נכשלה... זוהי מדיניות רעה עבור ממשלה, או עבור התעשייה בפעולה מאוחדת, לנסות לשמר את המחירים באופן קבוע מעל לרמה המוצדקת על פי ביקוש והיצע... אין זה נכון ששכר גבוה גורם לשגשוג. להפך, שגשוג הוא המביא לשכר גבוה. כאשר השכר נשמר ברמה גבוהה יותר משמצדיק השוק, התעסוקה וכוח הרכישה של העובדים נופלים... השפל שלנו הוארך ולא הוקל בגלל העיכוב בביצוע ההתאמות הנדרשות".

קולות אלו היו של מיעוט קטן, כשרוב מכריע מבין הכלכלנים והמומחים גרס כי הדרך הנכונה לצאת מן המשבר המתמשך היא עדיין זו שבה נקט הובר.

התמוטטות תקן הזהב

שנת 1931 הייתה אמורה להיות שנת ההתאוששות מהמיתון עבור ארצות הברית, אך בסיומה הייתה המדינה, ולצידה חלק גדול ממדינות המערב, שקועה בשפל עמוק ללא תקדים.

סימן מבשר רעות ראשון היה התמוטטותו של בנק בודן-קרדיט-אנשטלט האוסטרי. בודן-קרדיט-אנשטלט, הבנק הגדול באוסטריה, ניצב בפני התמוטטות כבר ב-1929, אך ניצל בזכות התערבות של ממשלת אוסטריה ושל משקיעים זרים מאירופה, ומארצות הברית.

אחרי שאוסטריה הכריזה על כינון איחוד מכסים עם גרמניה, ב-21 במרץ 1931, תבעה ממשלת צרפת, שהתנגדה לצעד זה, פדיון של כל החובות לטווח קצר של גרמניה ואוסטריה. בודן-קרדיט-אנשטלט לא היה יכול לפרוע את חובותיו, גם לא אחרי סיוע נוסף, ואחרי התמוטטותו נטשה אוסטריה בסוף מאי את תקן הזהב, צעד שמשמעותו המעשית הייתה שמיטת חובות חד-צדדית, שכן כעת לא היה החוב צמוד לתקן כלשהו (כמו מחיר הזהב) וניתן היה להדפיס שטרות כדי לחסלו. במובנים רבים, הייתה זו הכרזה לא רשמית על פשיטת רגל של המדינה האוסטרית.

גרמניה, שלממשלתה היו חובות בגובה עצום של 2 מיליארד דולר לגורמים בארצות הברית, נאבקה אף היא בקשיים. בספטמבר 1931, אחרי ששכנעה את אירופה כולה לנטוש את תקן הזהב לטובת התקן המקביל של "חליפין זהב", הכריזה בריטניה על נטישת התקן בכללו, והובילה להתמוטטות כללית של התקן באירופה. מדינות רבות, שהחזיקו בשטרלינג כחלופת-זהב, מצאו עצמן עתה במצב שבו במקום עתודות מתכת הן מחזיקות בכספותיהן נייר שערכו יכול להימחק בן לילה, שכן השטרות לא ניתנו להמרה בכמות נקובה של זהב או כסף.

ההשפעה הישירה של התמוטטות תקן הזהב וההתמוטטות הכלכלית באירופה על ארצות הברית לא הייתה משמעותית בשלב הראשון. ארצות הברית ייצאה רק 6 אחוז מתוצרתה ולכן, למרות הפגיעה שגרם חוק המכסים סמוט-האולי לסחר העולמי ולסחר האמריקאי, נבעו עיקר בעיותיה ממצב המשק שלה ולא ממצב המשק העולמי.

בשנת 1931 זינקה האבטלה בארצות הברית ל-16 אחוזים. מדד הייצור של מועצת הרזרבה הפדרלית (FRB) צנח מגובה של 110 ב-1929 ל-90 ב-1930 ול-75 ב-1931. המצב היה חמור במיוחד, כפי שצפה סטאג לורנס, לא בתחום מוצרי הצריכה, אלא בייצור חומרי גלם וייצור לתעשייה. ייצור הברזל נפל מ-131 אלף טון ליום ביוני 1929 ל-33 אלף טון בדצמבר 1931, נפילה של כמעט 80 אחוז, לעומת ירידה צנועה יותר של 25 אחוז במכירת מוצרי צריכה.

ההכרה בחומרת המצב החלה לחלחל גם לציבור האמריקני. סכום הכסף שבמחזור — הכסף שנמשך מן הבנקים והוחזק במזומן — טיפס במחצית הראשונה של השנה, תקופה שבאופן מסורתי מאופיינת בירידה, וזינק כלפי מעלה ברבעון האחרון של 1931, אחרי הכרזת בריטניה על נטישת בסיס הזהב. למרות מאמצי הבנק הפדרלי להמשיך להציף את השוק בכסף קל, הייתה צניחה חדשה ברזרבות שבידי הבנקים ובהיצע הכסף הכולל.

מול איבוד האימון מצד הציבור והצניחה החדה בתוצר, הגדילה הממשלה את הוצאותיה (הוצאות המדינות והוצאות פדרליות) לשיעור חסר תקדים בתקופה שאינה מלחמה: 24.2 אחוז מהתוצר הפרטי נטו.

עבודות יזומות

אחת הסיבות לגידול החד בהוצאות הייתה הגאות חסרת התקדים בבנייה ובעבודות יזומות ממשלתיות. בעידודם ובתמיכתם של כלכלנים רבים, הועלו תוכניות ליצור פרויקטים בהיקף כולל של 2 מיליארד דולר ואפילו 5 מיליארד דולר (כשמונה אחוזים מהתוצר הלאומי הכולל של ארצות הברית באותה עת). פעולה זו, טענו אותם כלכלנים, אם תלווה בשמירה על גובה השכר, תביא למהפך במצב הכלכלי. הפרופסור ליאו וולמן, מאוניברסיטת קולומביה ומן הכלכלנים הבולטים של התקופה, קבע:

"שכר גבוה ועולה הכרחי לזרימה מלאה של כוח רכישה ועל כן, לעסקים טובים... הפחתת הכנסת העובדים אינה התרופה לשפל בעסקים, אלא תרומה ישירה לו... [במיוחד] בעידן נאור כשלנו, כאשר ידוע כי הייצור תלוי בכוח הצרכני... אינני זוכר שפל כלשהו בעבר, בעוצמה ובמשך כזה, שבו שכר השגשוג שומר משך זמן כה ארוך כמו בשפל של 1930-31".

שר האוצר מלון, שבתחילת המשבר ביקש להתמודד עמו בגישות של לסה-פר, כבר אימץ בשלב זה תפישות אחרות:

"חייבים לזכור כי הגורם החשוב מכל הוא כוח רכישה, ו"כוח" רכישה תלוי במידה רבה ברמת החיים... רמת חיים זו חייבים לשמר בכל מחיר".

רק מעטים הביעו דעות אחרות. ג'ון אוקווד כתב במגזין "ברונס" ב-1931 כי התעשיינים ומנהיגי העובדים התומכים בשימור השכר אומרים, למעשה, "כי הם מתכוונים לשמור את רמות השכר בעינן, אפילו אם הדבר יביא לסגירת המפעל" ולפיטורי כל העובדים. אוקווד סבר כי בשוק מחירי המכירה קובעים את העלויות, ולא להפך. לכן, כאשר המחירים לצרכן צונחים, שימור השכר ברמתו הוא בפועל עלייה ריאלית בשכר.

לבסוף, גם אלו שדבקו ברעיון ששכר גבוה מביא לצמיחה ולא להפך, נאלצו לסגת בפועל מעמדותיהם בנקודה זו, נוכח המצב הכלכלי העגום. יו-אס-סטיל, למרות מחאות נשיאה, הכריזה על הורדת שכר העובדים בסוף שנת 1931, ואפילו הנרי פורד, שדבק באופן "פילוסופי" ברעיון השכר הגבוה, נאלץ להוריד את השכר במפעליו ב-1932.

גיבוש תוכניתו של הובר

אל מול הבעיות ההולכות ונערמות והמצב הכלכלי המתדרדר, החל הובר שוקל צעדים חריפים יותר. בהתאם לססמת "שיתוף הפעולה" שלו, ארגן הובר התכנסות נוספת בבית הלבן, הפעם של ראשי הבנקים הגדולים. בכינוס הציע הובר לנועדים לכונן "חברת אשראי לאומית" (NCC) במימון הבנקים הגדולים, שתסייע לבנקים הקטנים בהלוואות, כדי למנוע פשיטות רגל של בנקים ועיקולי-נכסים מצידם. כאשר חלק מראשי הבנקים סירבו לכינון חברת האשראי הלאומית איים הובר לכפות את שיתוף הפעולה באמצעות חקיקה.

הבנקים נסוגו מעמדתם וה-NCC הוקם והחל מחלק הלוואות — אך ההידרדרות במצב הכלכלי נמשכה והובר החל לפעול לכינון מערכת פדרלית למתן הלוואות. הוא כינס ב-7 באוקטובר 1931 את ראשי חברות הביטוח, המשכנתאות והלוואה וחסכון הגדולות והעלה בפניהם תוכנית מקיפה ליצירת מערכת בנקי משכנתאות פדרלית, עם בנק מרכזי אחד. הצעה זו של הובר הייתה בפועל הצעה להלאמה חלקית של מערכת ההלוואות והמשכנתאות. התוכנית נדחתה באופן נחרץ על ידי כל היושבים, לבד מראשי בנקי הלוואה וחסכון, והובר שינה את תוכניתו: במקום בנק משכנתאות פדרלי, הוקם "בנק הלוואה למעון" (Home Loan Bank), שהפך אחר-כך למערכת משכנתאות מרכזית (חובה) עבור אגודות הלוואה-וחסכון.

בנקודה זו הפכו קווי המתאר של תוכניתו של הובר ברורים יותר: הקמת "חברה למימון בנייה מחדש" (RFC), שתחליף את הפתרון הזמני של ה-NCC לצורך מתן הלוואות לעסקים, הרחבת אפשרויות גלגול השטרות של הבנק הפדרלי, יצירת מערכת "הלוואה למעון" למשכנתאות מוזלות והרחבת מערכת ההלוואות לאיכרים באמצעות "בנק הלוואות לחוות הפדרלי".

דרוש "מוסוליני כלכלי"

תוכנית אחרת שהחלה מתרקמת באותה עת, הפכה למבוא ל"חוק ההתאוששות הלאומי" (NRA) שאותו כונן מאוחר יותר רוזוולט. ראש ג'נרל אלקטריק, ג'ררד סְווֹפּ, העלה הצעה לאגודה לאומית של יצרני מוצרי חשמל. לפי תוכניתו של סְווֹפּ היו אמורים כל בתי העסק בארצות הברית להתאגד בקרטלים, כשבכל ענף תעשייה יוקמו "אגודות סחר" שאליהן יהיו כל הפעילים בענף חייבים להשתייך, תחת שליטה פדרלית שתדאג לרגולציה וייצוב המחירים והצריכה.

התוכנית נשאה דמיון ניכר לתוכניות שיישם מוסוליני במשטר הפשיזם שכונן באיטליה. התוכנית זכתה לתמיכה רחבה בין תעשיינים, אנשי עסקים ואינטלקטואלים והוגים פרוגרסיביים, שרחשו הערכה רבה לשיטות שבהן נקט מוסוליני. תמיכה רחבה זו העידה, כפי שציין וירג'יל ג'ורדן, כלכלן עבור המועצה התעשייתית הלאומית, שאנשי העסקים מוכנים ל"מוסוליני כלכלי".

נשיא לשכת הסחר של ארצות הברית, הנרי ל. הארימן מחברת החשמל של ניו אינגלנד, קרא לכינון מועצה כלכלית עליונה שתתייחס לאנשי עסקים שלא יצייתו לה "כמו לכל סוס פרוע... יכבלו אותם, יצרבו בהם את סימן הזיהוי, ויכפו עליהם לרוץ עם העדר". צ'ארלס אבוט מהמוסד האמריקני לבניין בברזל סבר כי "לא נוכל לסבול עוד אינדיבידואליזם בלתי אחראי, פרוע ועיקש שאינו משתף פעולה". שופט בית המשפט העליון לואי ברנדייס סבר כי רצויה הלאמה של התעשייה מנימוקים משפטיים של נוחות הציבור והכרח.

לשונם של אחרים הייתה ברורה אפילו יותר. ההיסטוריון צ'ארלס א. בירד, מהדמויות הבולטות בתנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית, קרא לכינון "תוכנית חומש" ברוח המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, הפילוסוף הפופולרי ויל דורנט דיבר על מועצת תכנון לאומי, ברנרד מ. ברוך, איש הכספים מוול-סטריט ואחת הדמויות הבולטות מאחורי הקלעים בתקופת שלטונו של רוזוולט, העדיף לכנות את המועצה "בית דין גבוה לעסקים". וולס דונהם, דיקן בית הספר לעסקים של הארוורד, היה שותף לדעה רווחת, כאשר ראה בברית-המועצות דגם מוצלח, היכול לרמז על התועלת והערך שב"תוכנית כוללת לעסקים באמריקה".

במקביל, החלו כמה מדינות להתארגן ליישום של תוכנית הקרטליזציה. אוקלהומה וטקסס, ואחר כך מדינות נוספות, התקבצו תחת הדגל של "שימור הסביבה" ותבעו לקצץ בכמות הנפט המופק, כדי להעלות את מחירו. כנגד מפיקי נפט שלא צייתו לצו שימור הסביבה הופעל המשמר הלאומי. במסגרת פעולות אלו גם הועלו המכסים על ייבוא נפט (אף כי נפט מיובא הוא הדרך הטובה ביותר לשמר את הסביבה בטקסס). רעיונות אלו דמו מאוד לרעיונות שהעלו איגודי עובדים שונים, שתבעו לאסור עבודת צעירים או לשלוח נשים נשואות "הביתה".

ה"ניו דיל" של הובר

בנאום המסורתי לקונגרס על מצב האומה, ב-8 בדצמבר 1931, הכריז הנשיא הובר על תוכנית קיצונית לטיפול במצב הקשה [3]. הנקודות העיקריות בתוכנית היו:

• הלוואות ובנקים: כינון קרן של 300 מיליון דולר להלוואות; הקמת "חברה למימון בנייה מחדש" שתעניק הלוואות לחקלאים, תעשייה, רכבות ומוסדות פיננסיים כושלים להגן עליהם מפשיטת רגל; הקמת מערכת בנקים להלוואות משכנתה שיסייעו לבנקים לחסכון והלוואה (הלאמה-למחצה זו של המערכת כינה הובר "ביזור מבנה האשראי"); חיזוק ותמיכה בבנקים להלוואות לחקלאים; הרחבת הזכאות להלוואות מהבנק הפדרלי ונגישות טובה יותר לבנקים קטנים; השבת חלק מההפקדות בבנקים שנסגרו למפקידים.
• הלאמות, קרטליזציה וחיזוק מונופולים: כדי למנוע "תחרות הרסנית הגורמת לבזבוז משאבים גדול" בתחום הפחם, השמן, העץ ותעשיות חומרי גלם ותשתית אחרות הציע הובר לחזק את חוקי האנטי-טרסט, כך שימנעו קביעת מחירים על ידי המתחרים בשוק, מונופול והרס תחרות בריאה. כוונתו של הובר הייתה כי יש לכונן קרטל או מונופול, בחסות המדינה, שיקבע את המחירים הראויים למוצרים אלו; קרטליזציה והלאמה למחצה של הרכבות. הובר גרס כי הרכבות הן "השקעה של כל משפחה" וכדי לשפר את תפקודן ולהפחית את הוצאות ההפעלה יש לאחדן ולפקח על מחיריהן. כוונתו כאן הייתה בעיקר לאיחוד של חברות הרכבת פושטות הרגל; המלצה לרגולציה של אספקת החשמל הבין-מדינתית והכפפת חברות החשמל לממשל הפדרלי.
• מנהל עבודות ציבוריות: הקמת מנהל עבודות ציבוריות בהיקף של 800 מיליון דולר.
• חקיקה: הפיכת התקנות של הובר, האוסרות הגירה לארצות-הברית, לחוק; התנגדות לכל שינוי במדיניות המכסים הגבוהים, משום שהפחתה שלהם "תאריך את המיתון"; חקיקה שתשנה את חוקי פשיטת הרגל, כדי להחליש את מעמד הנושה ביחס לבעלי־החוב.

מיסוי שנוי במחלוקת

כדי לממן את ההוצאה התקציבית המוגברת העלה הובר את המיסים לכל רוחב החזית, ממס הכנסה, עבור במס רכוש וכלה במיסים על חשמל, על בנזין, על מכוניות, על תכשיטים, על מניות ועוד. העלאת המיסים הזו הביאה את המיסוי בארצות הברית לרמתו הגבוהה ביותר שלא בזמן מלחמה.

הגברת המיסוי לא הצליחה לשפר את מאזניה של הממשלה הפדרלית במידה הצפויה. למרות המיסוי המוגבר צנחו הכנסות הממשלה מטה, שכן התוצר הלאומי צנח בתלילות לגובה של 58.5 מיליארד, כמחצית משיעורו בשנת 1928. מצבן של ממשלות המדינות השונות ושל הרשויות המקומיות היה קשה אף יותר. המדינות לא יכלו "להדפיס" כסף כמו הממשלה הפדרלית ונאלצו לבטל כמעט לחלוטין את מפעלי הבנייה והפרויקטים הציבוריים שבהם החלו.

כלל נטל התקציב הממשלתי על התוצר הפרטי נטו עלה בשנת 1931 לשיא חדש של 28.9 אחוז, פי 2.5 משיעורו לפני תחילת השפל. עלייה תלולה זו עוררה קריאות לקצץ בהוצאות הממשלה. זעם מיוחד עוררה תוספת תגמול מיוחדת בגובה 2 מיליארד ללוחמים הוותיקים. עמותה בראשות האדמירל ריצ'רד א. בירד, חוקר הקוטב הנודע, גייסה 60 אלף חברים ברחבי המדינה בקריאה לבטל את תוספת התגמול.

הרחבת העבודות היזומות

מן העבר השני, נשמעו קולות רבים מאוד שביקשו להרחיב את הוצאות הממשלה עוד יותר, על בסיס ההנחה שביטא וירג'יל ג'ורדן, כלכלן ה"ביזנס ויק": "כפי שחסכנו את דרכנו למיתון, עלינו כעת לבזבז את דרכנו אל מחוצה לו". רוב הכלכלנים והמומחים, כמו גם רוב הציבור, סברו כי הדרך הטובה ביותר "לבזבז" בדרך החוצה ממיתון היא באמצעות הרחבה ניכרת של העבודות הציבוריות. התקציבים שתבעו התומכים במדיניות זו להקצות לנושא הלכו ותפחו, ובשלב מסוים אף הגיעו לתביעה להוציא 12 מיליארד דולר — כעשרים אחוז מכלל התמ"ג של ארצות הברית באותה עת. את הסכום הענק הזה רצו התומכים בתוכניות לממן באמצעות מלווה מן הציבור. כמה ספרים שיצאו בקיץ שנת 1932 תמכו ברעיונות מעין אלו. הבולטים מביניהם היו "הניו דיל" של סטיוארט צ'ייס, "עימות בלתי נמנע: עסקים מול כספים" של דייוויד קושמן, ו"חברה מתוכננת" של ג'ורג' סול — שלושתם דמויות בעלות השפעה ניכרת על עיצוב תוכניות ה"ניו דיל" שנוצרו בשנה שלאחר מכן.

הרעיון שביסוד כל התוכניות היה להערות סכום גדול של כסף לעורקי הכלכלה. ההנחה הייתה כי סכומי הכסף החדשים יאפשרו לאנשים רבים יותר לבצע רכישות, הביקוש המצטבר יגאה מחדש, והכלכלה תשוב ותשגשג. הבעיה הכלכלית העיקרית שעל התוכניות היה להתמודד עמה הייתה המיסוי, שכן עירוי כספים שיושג באמצעות גביית כספי ציבור ייגרע מסך כל הכסף העומד לרשות הציבור לבצע רכישות, ובכך תיחלש מאוד השפעתה של ההזרמה. כדי להימנע מכך, תמכו בעלי התוכניות במדיניות אינפלציונית והגדלת החוב הממשלתי באמצעות אגרות מלווה. לכל היה ברור — במיוחד על רקע ההיפר-אינפלציה במדינות אירופה במהלך שנות ה-20, כי צעד זה יעיל רק לטווח קצר, עד שהמשק מתאים את המחירים לכמות הכסף החדשה, אך על־פי תכנונם הייתה ההתאוששות הכלכלית אמורה להקדים את ההתאמה בשוק, כך שהממשלה תוכל לשלם את חובותיה מפירות השגשוג המחודש.

כלכלנים זהירים, כמו וילפורד קינג מאוניברסיטת ניו-יורק וויליאם בריג' מ"מטרופוליטן לייף אינשורנס", הזהירו מפני הבעיות הכרוכות בגישה זו. קינג סבר כי העמידה על שמירת רמת השכר בעינה מקפיאה וחוסמת כל אפשרות להתאוששות ובנייה מחדש של שוק העבודה, ואילו בריג' הצביע על כך שאגרות מלווה לעבודות ציבוריות ינקזו את ההון הדרוש ליוזמות כלכליות חדשות.

בתחילת 1932 הצטרף גם הובר למפקפקים במידת התועלת שבהזרמה פיסקלית באמצעות פרויקטים ממשלתיים. בכינוס שנערך בפברואר 1932 הודה הובר כי הפרויקטים עולים יותר מדי, כמעט 1,200 דולר למשפחה, ואינם מסייעים לאלו הזקוקים להם במיוחד: אנשים במקומות מרוחקים וכאלו המסוגלים לבצע רק עבודות כפיים פשוטות. במאי 1932 הכריז הובר על שינוי במדיניותו, והתנגד להרחבה נוספת של פרויקטים מתמשכים. כתוצאה, גדל התקציב הפדרלי לעבודות ציבוריות בשנה זו רק ב-60 מיליון דולר.

החברה למימון בנייה מחדש

בתחומים אחרים, המשיך ה"ניו דיל" של הובר לפעול על-פי התוכנית המקורית. ה"חברה למימון בנייה מחדש" (RFC) העניקה בחמשת החודשים הראשונים של השנה הלוואות בסך מיליארד דולר, כשמתוכן 600 מיליון הוזרמו לבנקים ועוד 264 מיליון הוזרמו לחברות הרכבת.

השחיתות בחלוקת ההלוואות הייתה נפוצה. הגנרל צ'ארלס דיוס, שהיה נשיא ה-RFC התפטר מתפקידו ביוני והתמנה לראשות בנק שקיבל, שלושה שבועות בלבד אחרי התפטרותו, הלוואה של 90 מיליון דולר מה-RFC (כשכל הפקדות הבנק היו בסך 95 מיליון). יורשו, אטלי פומרין, העניק הלוואה בסך 12.3 מיליון דולר לחברה בה היה דירקטור, החברה למימון העניקה 14 מיליון דולר ליוניון טרסט מקליבלנד, 7.4 מיליון לבולטימור טרסט, ו-13 מיליון ליוניון גרדיאן טרסט מדטרויט, כולן חברות בראשות בכירים במפלגה הרפובליקנית או שרים בממשלה.

ההלוואות לרכבות שימשו אף הן דרך לחלוקת כספים למקורבים לשלטון. כרבע מההלוואות נועדו לצורך תשלום חובות לבנקים, ובמיוחד אלו של ג'. פ. מורגן. חברת "מיסורי פסיפיק", למשל, קיבלה הלוואה בסך 5.7 מיליון דולר לצורך תשלום לג'. פ. מורגן. אחרי תשלום ההלוואה למורגן, הניח ה-RFC לחברה לפשוט את הרגל.

"חוק חירום לעזרה ובניין", שחוקק ביולי 1932, הסדיר את פעולת ה-RFC ואישר לארגון קרן הלוואות בגובה 3.8 מיליארד דולר (כ-6 אחוז מכלל התקציב), שמתוכם 2.3 מיליארד דולר ניתנו בהלוואות במשך השנה הראשונה (1.6 מיליארד דולר במזומן). מתוך סכום זה, 52 אחוז הועברו לבנקים, 17 אחוז לרכבות (מתוכן, מחצית לתשלום לבנקים) ו-9 אחוז לחקלאות. רק 16 מיליון הוקצו לפרויקטי בנייה קצרי-טווח.

במסגרת חוק זה גם יושמו לראשונה פעולות של עזרה ישירה, כלומר, תשלום ישיר לנזקקים. תוכניות אלו זכו בתחילה להתנגדות, במיוחד מצדן של אגודות עזרה כמו הצלב האדום, שהבינו כי מימון פדרלי משמעו גם קץ התמיכה הוולונטרית מצד אזרחים בתוכניות כאלו.

ניסיון להאצה אינפלציונית

פעולה חשובה אפילו יותר, במסגרת תוכניתו של הובר, יותר הייתה חוק גלאס-סטיגל (שהפך בתקופת הניו-דיל ל"חוק הבנקאות"). החוק הקל על נטילת הלוואות על ידי הבנקים, ובמקביל הגמיש את תקנות הפעולה של בנקים, ואפשר להם להלוות לציבור על חשבון עתודות הזהב של המדינה. אחת הסיבות לשינוי זה בתקנות, שבמהותו היה הפחתת הלימות ההון של הבנקים ופיחות באמון הציבור ביכולתה של הממשלה לדבוק בתקן הזהב, הייתה אי-רצונו של השלטון הפדרלי ללוות מהציבור כסף באיגרות חוב ארוכות טווח ולהשתמש, במקום זאת, בהלוואות קצרות-טווח מבנקים, כשהבנק הפדרלי מספק לאותם בנקים את הרזרבות המתאימות למתן הלוואות כאלו.

הצורך הדוחק בהלוואות כאלו נבע, בין השאר מכך שהכנסות הממשל הפדרלי ב-1932 קטנו בחמישים אחוז (כלל התקבולים בשנה זו עמד על 1.924 מיליארד), כשהגרעון התקציבי מגיע ל-2.735 מיליארד דולר — גבוה במידה ניכרת מכלל התקבולים שקיבל הממשל.

ניסיון זה של הובר להגדיל את ההון העומד לרשות הממשל נכשל, במידה רבה, בגלל צניחה של 3.1 מיליארד בהפקדות הבנקים. הבנקים, בניגוד לנוהגם בדרך כלל, נרתעו ממתן הלוואות והעדיפו להגדיל את שיעור הרזרבות שלהם. הסיבה העיקרית לרתיעה הייתה החשש שצעדיו האינפלציוניים של הממשל יביאו להורדה בשיעור הריבית (כלומר, מנקודת מבטם של הבנקים, יקטינו את הרווח הצפוי) שעה שהסיכון לחובות חדלי פירעון דווקא גדל במידה משמעותית. בשנה רגילה בשנות העשרים, היו 700 פשיטות רגל של בנקים עם הפקדות בהיקף של 170 מיליון. בשנים 1930 עד 1932 היו 5,096 התמוטטויות של בנקים, עם אובדן של 3.86 מיליארד דולר.^{[דרוש מקור]}

אל הבנקים שלא היו מוכנים לקחת סיכון נוסף הצטרף גם הציבור, שהגדיל את עתודות הכסף שבידו, ומשקיעים זרים, שהעדיפו להתרחק מהדולר ולצאת עם הזהב שלהם מארצות הברית. המדיניות האינפלציונית של הובר לא צלחה ובפועל, במקום אינפלציה, התחוללה במחצית השנייה של שנת 1932 דפלציה.

הובר עמד חסר אונים מול צעדי המשקיעים הזרים, ושפך חמתו על אזרחי ארצות הברית והבנקים שלה. מסע נאומים ויחסי ציבור שלו גינה את האזרחים שפדו את כספם מן הבנקים בכנותו אותם "צברנים בוגדניים". הקולונל פרנק קוקס משיקגו הועמד בראש "ארגון האזרחים לשיקום", שגינה מעל כל בימה את היעדר הפטריוטיות של אזרחי המדינה, שהעדיפו לפדות את כספם ולהחזיקו בידם עד יעבור זעם. "חזית הקרב היום", אמר הובר במרץ 1932, "היא במאבק נגד צבירת מטבע... איש לא יכחיש שאם הסכומים הגדולים של כסף שנצברו יחזרו למחזור הם יתרמו לגאות משמעותית בתהליך הקדמה הכלכלית שלנו". דעתם של הובר ואנשיו על הבנקים לא הייתה טובה יותר. אטלי פומרין, יו"ר ה-RFC, אמר: "אני אומר זאת בשיקול דעת מלא: בנק שיש לו נזילות של 75 אחוז ומעלה ומסרב לתת הלוואות כאשר יש ביטחונות מתאימים הוא במצב הנוכחי טפיל על גופה של הקהילה".

תחושת התסכול והייאוש של ממשל הובר לוותה בהעלאת הצעות קיצוניות יותר. בסנאט הועלתה הצעה לעבור מבסיס זהב לבסיס דו-מטבעי. כלומר, הינתקות מבסיס הזהב, שתאפשר לממשל להדפיס כספים בקנה מידה רחב יותר. הצעה קיצונית אף יותר הייתה ליצור מערכת סחר-חליפין (ברטר) בין המובטלים. בין מעלי ההצעה ותומכיה היו כמה מראשי "ועדת החירום לתעסוקה" של הובר ויועצים בכירים למדינות בנושא אבטלה. תוכניות ברטר כאלו יושמו מאוחר יותר במקומות שונים, אך כשלו ונעלמו תוך זמן קצר.

תורת הייצוב הכלכלי

התפישה הכלכלית המובילה בתחילת שנות ה-30 — תפישה שיש לה מהלכים רחבים בקרב כלכלנים עד היום — הייתה התאוריה שהגה אירווינג פישר, ואומצה אחר-כך גם על ידי אסכולת שיקגו והמוניטריסטים. העיקרון המרכזי בשיטה זו הוא הניסיון לשמור על רמת מחירים יציבה וקבועה. על-פי פישר ומילטון פרידמן, רמת המחירים נקבעת על ידי כוחות מוניטריים ושליטתה של הממשלה במישור זה מקנה לה שליטה ברמת המחירים, כך שהיא יכולה לנקוט פעילות "אנטי-מחזורית" ולצמצם מאוד את בעיית מחזור העסקים והגאות והשפל הנובעים ממנה.

פרידמן, בספרו על ההיסטוריה המוניטרית של ארצות הברית, שיבח את המדיניות השקולה של הבנק הפדרלי לאורך שנות העשרים בשמירה על רמת מחירים קבועה, וסבר כי האשמה בשפל הכלכלי הגדול והתמשכותו ניצבה לפתחו של הבנק הפדרלי, שנהג ריסון מוניטרי מופרז ולא פעל להעלאת המחירים בעוד מועד לרמתם לפני השפל הכלכלי. אירווינג פישר, בדומה לפרידמן אחריו, התייצב בראש קבוצת הכלכלנים, שקראה לממשלה לנפח את המחירים לרמתם לפני השפל ואז לייצבם. לקבוצת כלכלנים זו הייתה השפעה מרכזית בתקופת ה"ניו דיל". תחת השם "הוועדה למען האומה" היה הגוף מן הדוחפים העיקריים להתנתקות של ארצות הברית מבסיס הזהב ב-1933. עצות דומות הועלו גם על ידי ועידה של הכלכלנים המובילים בארצות הברית, שהתכנסה באוניברסיטת שיקגו בינואר 1932, וקראה להובר להגביר את האינפלציה והסיוע לבנקים על ידי ה-RFC, להרחיב את היקף העבודות הציבוריות, להגיש סיוע אבטלה פדרלי ולהפחית מכסים. הצעד האחרון היה מנוגד למדיניות שנקט הובר בפועל.

הפעולה הבולטת ביותר על־בסיס תורת ה"ייצוב" הייתה חוק גולדסבורו, שעבר בקונגרס ברוב גדול במאי 1932, אך נעצר בסנאט. חוק זה הציע להעביר לידי הקונגרס (מעשית, הממשל) את השליטה באספקת הכסף. בפועל, היה החוק ניתוק מתקן הזהב, שהיה מאפשר לממשל לנקוט מדיניות אינפלציונית לא מוגבלת.

רק בודדים העזו להעלות רעיונות שונים, וגם זאת, בדרך כלל, בלשון מהוססת. גוטפריד פון הברלר גרס כי הדגש על יציבות המחירים והמתקפה נגד ירידת מחירים שגויים, שכן הרחבת אשראי לצורך שמירת יציבות המחירים, כפי שהתרחשה בשנות העשרים, מתעלמת מהשפעת האשראי על מבנה הייצור ואינה מבחינה בין ירידת מחירים בגלל התכווצות של כמות הכסף ובין קיטון בעלויות בגלל עלייה בפריון העבודה. בשנים שלפני השפל, טען הברלר, הייתה עלייה בייצור, אך מחירי המוצרים נותרו יציבים ולא ירדו בגלל הצעדים האינפלציוניים של הבנק הפדרלי. אינפלציה זו חוללה את השפל משום שהאריכה את תקופת הייצור, בגלל שגובה הריבית היה נמוך באופן מלאכותי. "רופאי אליל המטיפים לצעדים אינפלציוניים", טען הברלר, יביאו להחמרת המצב וגרועה מכל תהיה פעולה "חד צדדית לחיזוק כוח הרכישה של הצרכן, משום שגידול לא פרופורציוני זה בביקוש למוצרי צריכה הוא בדיוק הסיבה להתמשכות המשבר".

הובר יוצא, רוזוולט נכנס

בנובמבר 1932 ניגף הובר בבחירות בפני מועמד המפלגה הדמוקרטית, מושל ניו יורק פרנקלין דלאנו רוזוולט. רוזוולט זכה ברוב של 57% מהקולות (לעומת 39.7% להובר) וזכה לקולות האלקטורליים בכל המדינות, למעט שש. במהלך מסע הבחירות העביר רוזוולט מסרים מעורבים. מחד, הוא תקף את הובר על בזבזנותו והיעדר הריסון התקציבי שלו, ומאידך הבטיח ליישם את שלושת ה-R-ים: הקלה, שיקום ורפורמה. ססמתו העיקרית הייתה הטענה כי הוא מתכוון ליישם "חלוקה מחדש של הקלפים (ניו דיל) לעם האמריקני", אך יותר מששבו הבטחותיו את לב הציבור, התמקד מסע הבחירות בכישלונו של הנשיא המכהן, והבחירות לבשו דמות של הצבעת אי-אמון במדיניותו.

בחודשים שבין בחירתו של רוזוולט (בתחילת נובמבר) לכניסתו לתפקיד, במרץ 1933, החל המצב הכלכלי עובר משפל לצניחה חופשית. שמועות אודות יועציו הרדיקליים של רוזוולט עוררו דאגה אצל רבים, והובילו לגידול נוסף בסכומי הכסף והזהב שהחזיק הציבור בידו. בשלב זה כבר החזיק הציבור במזומן בסכום של 6.3 מיליארד דולר, יותר מכפול משיעור הכסף במחזור לפני המשבר.

סכומים כאלו היו סכנה ממשית לקיומם של הבנקים (בשנת 1933 התמוטטו 4,000 מהם). מושלי מדינות רבות הגיבו בבהלה והכריזו על "חופשות בנקים" כדי למנוע "ריצה" שתביא לפשיטת רגל של הבנקים המקומיים. פעולות אלו לא הרגיעו את המשקיעים, אלא דווקא העצימו את חששותיהם של המשקיעים והחריפו את תהליך ההתמוטטות. עם כניסתו של רוזוולט לתפקידו הכריז הנשיא החדש — הכרזה שלא היה לה תוקף חוקתי — על השבתת כל הבנקים למשך שבוע, כשהוא מבסס את סמכותו לעשות כן על החוק האוסר "סחר עם האויב" ממלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן איים הממשל החדש לפרסם בפומבי רשימה של "צברני זהב", כדי לכפות על המחזיקים כסף במזומן להפקידו שוב בבנקים. נוכח פעולות אלו היה ברור כי ימיו של תקן הזהב ספורים.

סיכום כהונתו של הובר

כהונתו של הובר ואופן התמודדותו עם השפל הגדול סימנו נקודת מפנה חשובה בתולדותיה של ארצות הברית, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית. הובר ואמריקה הגיעו למשבר הגדול ערוכים ומוכנים להתמודד עמו באמצעות חשיבה וכלים חדשים. גישת הלסה פר, הריסון התקציבי והאי-התערבות — הכלים המרכזיים ששימשו את הממשלים הקודמים — נדחו ככלים שזמנם עבר או "ריאקציוניים". במקומם, ניסה הובר ליישם גישה חדשה, לפיה ההיחלצות מן המשבר צריכה לבוא מריסון הפעולה של השוק החופשי, מדיניות אינפלציונית המכוונת לייצוב המחירים והתעסוקה, והגברה של המעורבות של הממשל בחיי החברה והכלכלה.

תוצאות פעולתו של הובר לא הצביעו על הצלחה של הגישה החדשה. עם סיום כהונתו במרץ 1933 הייתה ארצות הברית נתונה בשיאו של השפל הקשה בתולדותיה. הייצור צנח ביותר ממחצית (ממדד תעשייתי של 114 ל-54), התוצר הלאומי הגולמי צנח בכמעט מחצית, האבטלה ניצבה על 25 אחוז מכוח העבודה, ואילו ההשקעות בבניין עסקים חדשים צנחו מ-8.7 מיליארד דולר ב-1929 ל-1.4 מיליארד דולר ב-1933.

מספר העובדים בייצור טובין עמידים (בנייה, דרכים, מתכות, ברזל ופלדה, עץ, רכבות וכן הלאה) צנח מכ-10 מיליון עובדים ב-1929 ל-4 מיליון בלבד ב-1933 — ירידה בשיעור של שישים אחוז. מספר העוסקים בתעשיות המזון והמוצרים לצרכן (מזון, חקלאות, טקסטיל, דלק, חשמל, וכדומה) ירד מ-15 ל-13 מיליון מועסקים.

ההצלחה העיקרית של הובר הייתה במאמציו לשמר את גובה השכר. השכר בארצות הברית צנח בשנים 1929-1933 רק ב-23 אחוז, ירידה קטנה בהרבה מהירידה במדדים כלכליים אחרים. יתר על כן, בגלל הירידה התלולה יותר בעלות המחיה והמוצרים, השכר הריאלי לא רק שלא ירד אלא אף עלה במהלך אותן שנים: מגובה של 100 כנקודת הבסיס ב-1929 זינק השכר ל-111 אחוז ביוני 1931 ומכאן שמר על יציבות, עם 108.3 אחוז במרץ 1933.

הובר העלה מספר הסברים אפשריים לחוסר הצלחתו. הסיבה העיקרית, גרס בנאומו על מצב האומה בדצמבר 1932,[4] הייתה המצב הכלכלי הקשה ברחבי העולם. אף שתלותה של ארצות הברית בייבוא ובייצוא הייתה מצומצמת, היה הובר משוכנע כי:

"עיקר קשיינו בשנתיים האחרונות מקורם בזעזועים מההתמוטטות העולמית שהיא, בתורה, תוצר של המלחמה הגדולה מלחמת העולם הראשונה".

בעיה אחרת שעליה הצביע הובר הייתה מבנה מערכת הבנקאות, שלטעמו נכשלה במבחן החשוב של אספקת אשראי, שהוא "השימון החיוני לגלגלי התעשייה, החקלאות והמסחר". המערכת הבנקאית, בעיניו, "חסרה ארגון במידה כזו שבשעת חירום המנגנון שלה מסכן או משתק את פעולתם של בנקים איתנים... ומסכן את המערכת הכלכלית כולה". סירוב הבנקים להלוות כסף בהיקף הרצוי נתפש בעיניו כ"חנק העסקים והחקלאות".

בניגוד לתפישתו בראשית כהונתו, סבר הובר כי לא הייתה הצדקה ממשית לפרויקטים של עבודות ציבוריות: "בנקודה זו לא ניתן להצדיק הרחבה נוספת מבחינת שימושיותה לממשלה או לעם... עבודה יצרנית היא תוספת לעושר הלאומי ולתעסוקה עתידית, והרחבה לא מוצדקת נוספת של עבודות ציבוריות פדרליות היא נטל לעתיד". יתר על־כן, השימוש באינפלציה ככלי מרכזי נתפש בעיניו כמעורבות יתר של הממשלה: "אינפלציה של המטבע או ניהול ממשלתי של הבנקים לא יכולים להיות חלק מרפורמה. הממשלה חייבת להישאר בתחום הארגון, הרגולציה והאכיפה של נהלים בטוחים בלבד".

מקורות

• Beito, David T. Taxpayers in revolt : tax resistance during the Great Depression. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1989
• Bernstein, David E. Only one place of redress : African Americans, labor regulations, and the courts from Reconstruction to the New Deal. Durham [N.C.]: Duke University Press, 2001
• Bresiger, Gregory, "The Revolution of 1935: The Secret History of Social Security" Essays In Political Economy (2002)
• Chase, Stuart. A new deal. New York: The Macmillan company, 1932
• Couch, Jim F, and William F Shughart. The political economy of the New Deal. Cheltenham, UK ; Northampton, MA: E. Elgar, 1998
• Croly, Herbert David. The promise of American life. New York: Macmillan, 1911
• Dorfman, Joseph. Economic Mind in American Civilization 1918-1933 (Volumes Four and Five). Augustus M Kelley Pubs, 1966
• Fleming, Thomas. The New Dealers' War: FDR and the War Within World War II. Basic Books, 2002
• Flynn, John T. The Roosevelt Myth. Fox & Wilkes, 1998
• Friedman, Milton, and Anna Jacobson Schwartz. Monetary History of the United States, 1867-1960. Princeton University Press, 1971
• Hall, Thomas E, and J. David Ferguson. The Great Depression : an international disaster of perverse economic policies. Ann Arbor: University of Michigan Press, 1998
• Hawley, Ellis Wayne. Herbert Hoover and the crisis of American capitalism. Cambridge, Mass: Schenkman Pub. Co.; distributed by General Learning Press [Morristown, N.J, 1973
• Keynes, John Maynard. A Tract on Monetary Reform. London, 1923; New York, 1924
• Conkin, Paul Keith. FDR and the origins of the welfare state. New York: Crowell, 1967
• Mcelvain, Robert S. The Great Depression : America 1929-1941. Three Rivers Press, 1993
• McElvaine, Robert S. The Depression and New Deal: A History in Documents (Pages from History). Oxford University Press, 2003
• Mises, Ludwig von, "Monetary Stabilization and Cyclical Policy" in: On The Manipulation of Money and Credit in Classics in Austrian Tradition: 3. Israel M. Kirzner, ed. London: Pickering & Chatto, 1994
• Powell, Jim. FDR's folly : how Roosevelt and his New Deal prolonged the Great Depression. New York: Crown Forum, 2003
• Rothbard, Murray Newton. A history of money and banking in the United States : the colonial era to World War II. Auburn, Ala: Ludwig von Mises Institute, 2002
• Rothbard, Murray Newton. America's Great Depression. Ludwig Von Mises Institute, 2000
• Rothbard, Murray Newton. "World War I as Fulfillment: Power and the Intellectuals", The Journal of Libertarian Studies, Vol. IX, No. 1 (Winter 1989) (also: Radosh, Ronald, and Murray Newton Rothbard. A new history of Leviathan; essays on the rise of the American corporate state. New York: Dutton, 1972)
• Shaffer, Butler D. In restraint of trade : the business campaign against competition, 1918-1938. Lewisburg, PA London ; Cranbury, NJ: Bucknell University Press Associated University Presses, 1997
• Robertson, Ross M. History of the American economy. New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1973
• Skousen, Mark, "Saving the Depression: A New Look at World War II", The Review of Austrian Economics (vol 2:216)
• Smiley, Gene, "Some Austrian Perspectives on Keynesian Fiscal Policy and the Recovery in the Thirties", The Review of Austrian Economics (vol 1:167)
• Smiley, Gene. Rethinking the Great Depression (American Ways Series). Ivan R. Dee, Publisher, 2003
• Soule, George Henry. Prosperity decade : from war to depression : 1917-1929. Armonk, N.Y: M.E. Sharpe, 1989
• Tugwell, Rexford G, Thomas Munro, and Roy Emerson Stryker. American economic life and the means of its improvement. New York: Harcourt, Brace and Company, 1930
• Vedder, Richard K, and Lowell E Gallaway. Out of work : unemployment and government in twentieth-century America. New York: New York University Press, 1997
• Watkins, T.H. The Great Depression: America in the 1930s. Little Brown & Co (T), 1993
• Wilson, Joan Hoff, and Oscar Handlin. Herbert Hoover: Forgotten Progressive. Waveland Press, 1992
• Wright, Gavin. The political economy of the cotton South : households, markets, and wealth in the nineteenth century. New York: Norton, 1978