תגלית

גלילאו גליליי

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם שֶׁנָּתַן מֵחָכְמָתו לְבָשָׂר וָדָם

תגלית היא מציאת ידע חשוב או בעל ערך על אודות דבר שהיה קיים אך בלתי ידוע. מתן הסבר לתופעת טבע שלא הייתה מובנת, אך דבר קיומה היה ידוע, אינו בגדר תגלית (ואף לא בגדר המצאה), כי אם יצירה של תאוריה. במקרים רבים התאוריה מקדימה את התגלית, כלומר החוקרים מגלים דבר מה שכבר יש הבנה תאורטית לגביו. הערכת חשיבותן של תגליות מתבצעת בפרספקטיבה היסטורית לאחר שנוצר הקשר בין התגלית ובין התאוריה שמסבירה אותה.

את התגליות המדעיות ניתן לסווג לשלוש קבוצות עיקריות:

• גילוי עצם חדש, כגון חלקיק, גילוי על ידי תצפית של גרם שמים לא מוכר או גילוי אזור גאוגרפי חדש על פני כדור הארץ (דוגמת גילוי אמריקה)
• גילוי תופעת טבע שדבר קיומה לא היה ידוע.
• גילוי מאפיין לא ידוע של עצם מוכר.

דוגמאות לתגליות מדעיות

הנרי קוונדיש, מגלה המימן

גילויו של גלילאו גליליי את הירחים של צדק נחשב לאחד הגילויים החשובים שהביאו להחלפתה של תאוריית מערכת כוכבי הלכת הגאוצנטרית (שכדור הארץ במרכזה) בתאוריית המערכת ההליוצנטרית (שהשמש במרכזה). כפי שעולה מתיאורו של גלילאו בספרו "השליח הכוכבי" (Sidereus Nuncius) (1610). הגילוי לא היה מובן מאליו, אלא דרש מעקב ממושך בטלסקופ במשך מספר לילות רצופים, והבנה שגרמי השמים שבהם מדובר הם למעשה ירחים המקיפים כוכב לכת.

יוהנס קפלר גילה את החוקים המוכרים כיום כחוקי קפלר, ומתארים את תנועת כוכבי הלכת סביב השמש, בעקבות עבודה ממושכת שכללה ניתוח של התצפיות האסטרונומיות הרבות שערך טיכו ברהה. תגליתו של קפלר בדבר התנועה האליפטית של כוכבי הלכת סביב השמש הייתה מפתיעה ביותר, ועם זאת הוא בפירוש התכוון לגלות את אופי התנועה, ולבחון האם נכונה התאוריה המקובלת באותם ימים, על כך שמסלוליהם של גרמי השמים חייבים להיות מעגליים.

גילויו של כוכב הלכת נפטון, כמעט 250 שנה מאוחר יותר, יכול להיחשב גם הוא כגילוי לאחר חקירה בכיוון הנכון. למעשה, מיקומו חוּשב עוד בטרם הגילוי, בעזרת מציאת השפעתו על המסלול של אורנוס. לעומת זאת, גילוי פלוטו בשנת 1930 היה מקרי. ההערכה המוקדמת כי אמור להימצא כוכב לכת נוסף שמשפיע על מסלולו של אורנוס הייתה שגויה, משום שהמסלול לא נמדד כהלכה. האסטרונומים צפו על אזור מסוים בחלל שבו אמור היה להימצא העצם שמשפיע על מסלולו של אורנוס ומצאו שם את פלוטו. מאוחר יותר התברר שמסתו של פלוטו נמוכה ואין לו כלל השפעה על אורנוס.

הנה בשנות הבינים כאשר כסה אופל הבערות בעולם לא היו חכמי אומות העולם חוקרים בחכמת הטבע ולא חקרו אלא באמונתם ובמה שלמעלה מהטבע רק בכח המדמה. ועל כן היו ישראל הנלוזים מכל חכמתם וארחותם בזוים בעיניהם. כי לא ידעו את ה' וישראל עמו וכח חכמתם. אבל כאשר אשא אל שמים ידי שאתן כחי לגלות כל סתרי הטבע כמה השפעה יש בכל יסוד ובכל בריאה להשפיע ברכה וטובה בעולם ויהיו אז חכמי אומות העולם חוקרים בזה הרבה עד שיעמדו על נפלאות הבורא ית'. ובזה שיהיו עסוקים בחכמת המשפיעים יכירו כח ישראל וחכמתם מלבד שבזה לא נגרע כוחם. ואדרבה מעתה יכירו וישכילו חכמת ישראל ותעודתם מכבר לעבוד אך את ה' יוצר כל הבריאה וממילא יתגדל שמו ית' בעולם וזהו תכלית הבריאה בהתמלאות כבודו ית' בכל הארץ. דבזה שיגלה סתרי הטבע המשפיעים בשפע רב אשר לא ידע אדם מזה עד כה אז יתגלה כבודו וחי לעולם וממילא יכירו חשיבות ישראל עמו ויהיה מה שיהיה שכך היה ביציאת מצרים דאיזה משך לפני הגאולה היו בני ישראל חשובים בלב פרעה ועבדיו

— העמק דבר על דברים פרק לב פסוק מ

ציור תלת-ממדי של פניצילין

הפעולה הרפואית של פניצילין כחומר שקוטל חיידקים היא דוגמה נוספת לתגלית שיש בה מקריות. אלכסנדר פלמינג גידל חיידקים במעבדה ומצא זיהום (לא מתוכנן) פטרייתי באחת מצלחות הפטרי. כאשר ראה שחיידקים אינם גדלים בקרבת הזיהום, החל פלמינג לחקור את השפעת הפטרייה על החיידקים. גילוי הפניצילין הוא דוגמה, אחת מני רבות, לתגלית שככל הנראה התגלתה באופן בלתי תלוי קודם לגילוי ה"רשמי", בידי מדענים אחרים, אולם היא לא הובנה כראוי או שלא זכתה לפרסום מסיבות שונות.

גילוי תכונת הכיראליות של חומרים כימיים במאה ה-19 הוא דוגמה לעבודה "שיטתית". התגלית התרחשה הודות לעבודתם המסודרת של ז'אן-בטיסט ביו ולואי פסטר שבדקו את התכונות האופטיות של חומרים אורגניים בעזרת אור מקוטב.

צילום בעזרת קרני-X משנת 1895, זמן קצר לאחר גילוי הקרינה. היד בצילום היא ידה של אנה ברתה, אשת וילהלם רנטגן. ניתן להבחין בטבעת על הקמיצה

קרני ה-X משמשות כיום במגוון יישומים. התגלית שזיכתה את וילהלם רנטגן בפרס נובל לפיזיקה הייתה מקרית, ולאחר זמן התברר שבעצם הוא לא הבין בצורה מדויקת את מהותה. רנטגן חקר בשנת 1895 את הקרינה הנפלטת משפופרות ריק. במקרה הוא הניח את ידו בין שפופרת בקופסה אטומה ללוח צילום, וצילום רטנגן של היד הופיע על הלוח. חזרה שיטתית על הניסוי הביאה את הפיזיקאי המנוסה למסקנה שגילה קרניים מסוג חדש, בעלות חדירות גבוהה בצורה יוצאת דופן. לימים התברר, בניסויים אחרים, שקרני-X הן קרינה אלקטרומגנטית בעלת תדר גבוה מזה של האור הנראה, ובכך קיבלה תגליתו של רנטגן את הפירוש הפיזיקלי המדויק.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 היו חלקיקים אלמנטריים שבגילויים הייתה מידה מסוימת של מקריות, אך כיום חלקיקים חדשים כמעט שאינם מתגלים במקרה. על מנת לגלות אותם יש להשקיע סכומי כסף גדולים בבניית מאיצי חלקיקים המיועדים ליצירת החלקיקים, והמדינות שמממנות את הניסויים לא מוכנות להשקיע סכומים אלה אם אין תוכנית עבודה מסודרת הכוללת את רשימת כל הגילויים הצפויים במאיץ. דוגמה לתגלית כגון זו היא גילויו של הקווארק העליון בפרמילאב בשנת 1995, שקיומו נחזה שנים רבות קודם לכן במסגרת המודל הסטנדרטי של החלקיקים.

קובץ:Wilson penzias200.jpg

רוברט וילסון (משמאל) וארנו פנזיאס (מימין) על רקע אנטנת השופר ששימשה אותם בעת גילוי קרינת הרקע הקוסמית

קרינת הרקע הקוסמית, שמהווה את אחד האישושים החזקים לתאוריית המפץ הגדול, התגלתה במקרה בשנת 1964. חוקרים שעסקו בנושא ניסו במשך שנים לגלות קרינה זו שמקורה באירוע היווצרות האטומים הראשונים כ-380,000 שנה לאחר המפץ הגדול. האסטרונומים ארנו פנזיאס ורוברט וילסון מ"מעבדות בל", שעסקו בניסויי רדיו-אסטרונומיה בשנת 1964, קלטו באמצעות אנטנה רגישה רעש רקע שהפריע להם להתחיל את הניסוי. האסטרונומים הבינו שהרעש מגיע מכל הכיוונים באופן אחיד וניתחו את תכונותיו בצורה מדויקת. הם לא הכירו את התאוריה שחוזה את קיומה של קרינת הרקע הקוסמית, ורק לאחר ששוחחו עם עמיתיהם בדבר רעש הרקע שהם קלטו, הבינו פנזיאס ווילסון את גודל התגלית.

אקראיות כנגד עבודה שיטתית

קיימת נטייה לייחס חלק גדול מהתגליות לאקראיות, ואכן מוכרים מקרים רבים שבהם עובד החוקר בצורה שיטתית בכיוון מסוים, אך מגלה תגלית אחרת מזו שציפה לה. אקראיות זו מצומצמת מזו המשתמעת מהמושג "אקראיות", משום שגם כאשר מדובר בתגלית אקראית, המגלים הם בדרך כלל חוקרים שעסקו שנים רבות במחקר (אם כי לא התכוונו לגלות את שגילו). באנגלית, היכולת לגלות תגלית כזו מכונה serendipity (סרנדיפיות), וזה גם שם העצם המתאר תגלית שהתגלתה בדרך זו. יובל נאמן הציע את המילה "אתינות" בתור תרגום ליכולת מיוחדת זו (בעקבות סיפורו של שאול שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה). אולם, רוב התגליות נעשות לאחר חקירה ממושכת בכיוון הספציפי, ולאחר איסוף כמות מספיקה של נתונים. ייתכן שהטיה קוגניטיבית גורמת לנו לחשוב שמידת האקראיות בתגליות היא משמעותית, ומשכיחה את גורם העבודה הקשה והאפורה הנלווה לרוב רובן של התגליות.

הסיפור הידוע ביותר אודות תגלית אקראית הוא סיפור התפוח שנפל על ראשו של אייזק ניוטון, ובעקבותיו ניסח ניוטון את חוק המשיכה האוניברסלי. יש המרחיבים את חלקה של יד הגורל, ומוסיפים שניוטון נדחף לבוסתן התפוחים על ידי מגפת דבר שפקדה את אנגליה. יש להזכיר שתפוחים נפלו מעצים אלפי שנים קודם לכן, ואיש לא ניסח את חוקי הכבידה בעקבות זאת. גם אם נפילת התפוח נתנה השראה לניוטון, שהיה עסוק באותה תקופה בניסיון להבין את חוקי הטבע הבסיסיים שמסבירים את התגלית האמפירית של יוהנס קפלר (חוקי קפלר), ברור שאין היא מהווה תנאי מספיק לפיתוח התאוריה.

המחלוקת בדבר קיומה של לוגיקת גילוי

ישנה מחלוקת לגבי מידת האקראיות בתגליות מדעיות. לפי השקפה השוללת אקראיות, המזל ממלא תפקיד מצומצם ביותר בהשגתן, כלומר ניתן להגיע לתגליות באופן מסודר על ידי היצמדות ללוגיקה של גילוי. לעומת זאת, השקפה מנוגדת גורסת שיד הגורל ממלאת תפקיד מכריע בתגליות מדעיות, כלומר אין פרוצדורה שניתן לבצע על מנת להבטיח מציאת תגליות.

בפילוסופיה של המדע קיימת הבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק. הקשר הגילוי הוא המסגרת שבה מגיעים מדענים לתגליותיהם. הקשר הצידוק הוא התהליך שבו נותנים המדענים פשר לתגליותיהם באמצעות המסגרת התאורטית שבה הם פועלים. לאור הבחנה זו ניתן להפריד בין שתי טענות שונות בקרב האסכולה השוללת אקראיות:

• לפי הטענה החזקה השוללת אקראיות, אקראיות אינה ממלאת תפקיד הן בהקשר הגילוי והן בהקשר הצידוק. עמדה זו מזוהה באופן מסורתי עם הפילוסופיה האמפיריציסטית, ולפיה קיימת לוגיקה של גילוי מדעי ואישוש התגליות. לוגיקה זו מבוססת על אינדוקציה, כלומר על הסקת חוקים כלליים ממקרים פרטיים, ומקריות אינה ממלאת בה תפקיד של ממש.
• לפי העמדה החלשה השוללת אקראיות, יש לאקראיות חלק של ממש בהקשר הגילוי, אך לא בהקשר הצידוק. על פי השקפה זו, מרבית התגליות האקראיות שהשאירו חותם משמעותי קרו דווקא למדענים וממציאים, שידעו להבין את משמעות התוצאה שאליה הגיעו גם אם שלא במתכוון. בספרו "הלוגיקה של הגילוי המדעי" (1934) טען פילוסוף המדע קרל פופר, כנגד העמדה האמפיריציסטית המסורתית, כי לא זו בלבד שאין לוגיקה או שיטה מסודרת של גילוי במדע, אלא שזה גם מצב רצוי. אולם, לפי פופר, הקשר הצידוק נשלט על ידי מתודה מדעית חמורה, שבה הם מעלים השערות נועזות ביחס לגילויים ומנסים להפריך אותן על ידי ביצוע ניסויים.

פילוסופיה מאוחרת יותר של המדע (החל משנות השישים של המאה העשרים), המושפעת בעיקר מעבודתו של תומאס קון מערערת על ההבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק, ועל קיומה של שיטה מדעית אובייקטיבית בלתי מושפעת מערכים חברתיים ואחרים, שבזכות קיומה טען פופר. מובן שלפי גישות אלה, למקריות יש תפקיד מכריע בגילוי המדעי, משום שהתפתחות המדע כולה מושפעת ממכלול גורמים חוץ מדעיים קונטינגנטיים (contingent) התלויים בנסיבות מסוימות.

העמדה השוללת אקראיות מעוררת גם את בעיית הדטרמיניזם ההיסטורי. השוללים קיומה של אקראיות נוהגים לטעון שגילויים מסוימים היו בלתי נמנעים, במוקדם או במאוחר. המתנגדים לטענות מסוג זה טוענים שהשערות אלה בסגנון "מה היה קורה אילו", לא ניתנות לאימות באופן עקרוני משום שהן מתייחסות למשהו שלא קרה. כתיבה זו מכילה דטרמיניזם היסטורי, משום שהיא מניחה כי העבר חייב היה להוביל באופן בלתי נמנע להווה. היסטוריוגרפיה המכילה דטרמיניזים היסטורי מסוג זה מכונה 'היסטוריה ויגית' (Whig history). היסטוריה ויגית הייתה מקובלת בקרב היסטוריונים שכתבו עד למחצית הראשונה של המאה העשרים, אך היא נחשבת על פי רוב לכתיבה גרועה בקרב היסטוריונים של המדע בני זמננו. מנגד, השוללים קיומה של אקראיות יכולים עדיין לטעון שמרגע שתוכנית מחקר מסוימת מתבססת, והקהילה המדעית החלה לעסוק בשיטתיות בפתרון בעיות מסוימות לאור הנחות תאורטיות מסוימות (או בלשונו של קון, החלה תקופת "מדע תקני"), גילויים מסוימים הם כמעט בלתי נמנעים לאור המאמץ המשותף של הקהילה המדעית.

הבניה חברתית של תגליות מדעיות

ערך מורחב – קונסטרוקטיביזם חברתי

החל מסוף שנות השישים של המאה העשרים החלו פילוסופים וסוציולוגים של המדע, המשתייכים לזרם הקונסטרוקטיביזם חברתי, לערער על התפישה שמדענים מגלים דברים הקיימים בעולם באופן אובייקטיבי. כאלטרנטיבה, הם טוענים שמדענים עוסקים בהבניה חברתית של תגליות, שלהן הם נותנים מעמד של עובדות. תפישה זו מערערת על ההבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק. בנוסף, גישה זו מעמידה בסימן שאלה את מעמדן של תגליות שונות. בו בזמן היא מסבירה מדוע תגליות מסוימות זכו בהכרה או לא זכו בה. הגישה הקונסטרוקטיביסטית מנסה להסביר מדוע קריטריונים מסוימים התקבלו על ידי הקהילה המדעית בזמן ובמקום מסוימים כקריטריונים לקביעת אמיתותן או שקריותן של טענות תגלית. הסברים מסוג זה לוקחים בחשבון אינטרסים ונורמות חברתיים שהיו נפוצים בקהילה באותו זמן.

טענות ספקניות מסוג זה מועלות במספר פרסומים חשובים. בספרם "חיי מעבדה" (1979) עקבו ברונו לאטור וסטיב וולגר (Steve Woolgar) מקרוב אחר עבודת צוות מדענים שטענו כי גילו את ההורמון הקרוי TRH (הורמון שחרור תירוטרופין), ואף זכו על כך בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1977. במהלך עבודתם, הפיקו המדענים כמות מזערית, פחות מגרם, של חומר שלטענתם היה TRH. לטענת וולגר ולאטור, לא קיים מבחן עצמאי היכול לאשש את הטענה שהחומר שהופק הוא אכן TRH. בניגוד לחומרים מוכרים, כגון זהב, שקיימות דגימות שלהם שביחס אליהן ניתן לבדוק אם חומרים החשודים כזהב הם אכן זהב, לא קיימת דגימה עצמאית של TRH בכמות מספקת שאליה ניתן להשוות את החומר המסונתז. לטענתם, ההכרזה "זהו TRH" ו"זוהי בדיקה קבילה לזיהוי TRH" קמות ונופלות יחדיו. לפי וולגר ולאטור, השיקולים שהובילו את החוקרים למסקנה שהם גילו TRH הם שיקולים תאורטיים, והטענה שהחומר המסונתז הוא TRH היא תוצאה של דיון ושל משא ומתן חברתי בין המדענים. לפי לאטור, לא ניתן לטעון ש-TRH היה קיים בטרם התגלה לכאורה, ובאופן כללי דברים לא קיימים לפני הבנייתם.

מנגד, פילוסופים של המדע מערערים על קביעה זו או על המסקנות שניתן להכליל ממנה על המדע כולו. יש הטוענים כי הכמות המזערית של TRH שהופקה אינה מייצגת את המצב הטיפוסי במדע. אחרים טוענים שאין בתיאור זה לבטל את ההבחנה בין הקשר הגילוי והצידוק. הפילוסוף ג'יימס ר. בראון טוען שהשיקולים שמובילים למסקנה שהבדיקה לזיהוי TRH תקפה הם אומנם תאורטיים, אך הם שיקולים עצמאיים מהתאוריה שהנחתה את תהליך הגילוי.

בעיה הכללית שעולה מתיאור זה היא בעיית "רגרסיית הנסיין" (experimenter's regress), כלומר המעגליות שבתגלית: כדי לאשש את הגילוי של תופעה מסוימת דרוש קריטריון לזיהויה. אולם לפני שהתופעה התגלתה, כיצד ניתן לקבוע קריטריון כזה? רגרסיית הנסיין נידונה בהרחבה על ידי הסוציולוג הארי קולינס. קולינס עקב במשך שנים אחר המחקר בנושא גלי כבידה. תורת היחסות הכללית מנבאת את קיומן של תנודות מזעריות בצורת גלים בעקמומיות של המרחב-זמן, שהן תוצאה של תנועת גופים בעלי מסה. עוצמתם של גלי הכבידה נמוכה, ועל מנת לגלות אותם דרוש מכשור רגיש ביותר שיידע להפריד בין גלי הכבידה לרעש הרקע. בסוף שנות השישים של המאה העשרים ובתחילת שנות השבעים טען הפיזיקאי בעל המוניטין ג'וזף ובר (Joseph Weber) שגילה גלי כבידה. אולם, קהילת הפיזיקאים הניסיוניים העוסקים בגלי כבידה קיבלה את טענתו בספקנות. היא סירבה להכיר בתגלית ובתקפות הגלאי שבנה. מדענים אחרים, שהשתמשו בגלאים אחרים, לא הצליח לשחזר את תוצאותיו של ובר בניסויים, ובמהלך השנים התערער המוניטין המדעי של ובר.

קולינס טוען שבהיעדר קריטריון ברור ומוכן מראש לשאלה "כיצד אמורים להֵרָאות גלי כבידה" או "איזה מכשיר הוא גלאי כבידה ואיזה לא", ההכרה בטענה מסוימת כתגלית היא תוצאה של תהליכים חברתיים, ומושפעת בהתאם מאינטרסים חברתיים של המדענים המעורבים, כגון אינטרסים לאומיים, מקצועיים, אישיים, וקוגניטיביים (אינטרס חברתי של המדען להמשיך בתוכנית המחקר ובתאוריה שבהן כבר צבר מומחיות),

הסוציולוג אנדרו פיקרינג דן בהשפעתם של אינטרסים חברתיים על תגליות בספרו "ֵמבנים קוורקים" (1984). פיקרינג עקב אחרי פעילותם של הפיזיקאים שעסקו בפיתוח מודל החלקיקים האלמנטריים. לטענתו, היה למדענים "מרחב תמרון" בפרשנות של תוצאות הניסויים שביצעו במאיצי חלקיקים. מדענים נטו לפרש את התוצאות לאור התאוריות שבהן תמכו ושבהן כבר צברו מומחיות, וכן לאור ההעדפות התאורטיות הכלליות של חברי הקהילה. הוא טוען שגילויים לכאורה של חלקיקים אלמנטריים היו בבחינת נבואה המגשימה את עצמה: המדענים מצאו את החלקיקים שציפו למצוא. לכן, יותר משעסקו המדענים בגילוי חלקיקים יסודיים הקיימים בעולם באופן עצמאי, הם עסקו בהבנייתם באופן שמתיישב עם העדפותיהם התאורטיות והאינטרסים הקוגניטיביים שלהם מחד, ועם תוצאות הניסויים מאידך.

המתנגדים לתיאורו של פיקרינג טוענים כי הוא מייחס מרחב תמרון רב מדי למדענים בפירושיהם. בפרט, הרטוריקה הקונסטרוקטיביסטית שלו אינה עולה בקנה אחד עם העדויות ההיסטוריות שהוא עצמו מביא לתמיכה בטענותיו. לטענת המתנגדים, בסופו של דבר העדויות המצטברות אינן מאפשרות יותר ממספר מצומצם של פרשנויות.

התמונה העולה ממחקרים אלה מערערת על מושגים כגון תגלית, ניסוי, חזרה על ניסויים, תחזית, אישוש והפרכה, הנפוצים בפילוסופיה המסורתית של המדע ובתפישה המקובלת של הציבור את המדע. הערעור הוא קודם כל ברמה העקרונית, כלומר: המעגליות האינהרנטית הכרוכה בקביעת קריטריונים לשאלות העולות מבעיית רגרסיית הנסיין. הערעור הוא גם ברמה המעשית: החוקרים מצביעים על כך שבעידן הנוכחי של "מדע גדול", שבו נדרש ציוד יקר ורגיש מאד כדי לבצע ניסויים, למרבית המדענים אין מספיק משאבים לבצע ניסויים בעצמם או לחזור על ניסויים. על כן, ההחלטות המתקבלות בקהילה המדעית לגבי תקפותן של תגליות נעשות בעיקר בתהליכים של משא ומתן חברתי, שבו לקבוצות מצומצמות וקטנות של מדענים יש בעלות על הנתונים האמפיריים ועל הגישה להפקתם. במשא ומתן זה משמשים בערבוביה אינטרסים קוגניטיביים, אינטרסים כלכליים ואינטרסים אישיים כבדי משקל.

מדענים מנסים להתמודד עם היבט מסוים של הביקורת הנוגע להטיה לא מודעת בעבודתם. לאור זאת, ננקטים אמצעים שאמורים לשפר את האובייקטיביות של עבודת המדענים ולמנוע הטיות כאלה. כיום מתרחבת ההכרה בקרב מדענים בדבר קיומן של שגיאות מדידה סיסטמטיות (שגיאות מדידה שיטתיות, הנובעות מהמכשור) שלא ניתן לשער מראש את גודלן. טקטיקה להתמודדות עם הטיות שונות שעלולות להשפיע על הכרזה שגויה של גילוי חלקיק חדש היא, למשל, ניתוח עיוור של תוצאות. שיטה נוספת היא עבודה במקביל של מספר קבוצות על אותן תוצאות ניסוי על מנת לוודא את תקפות המסקנות. אספקטים אחרים של הביקורת, כמו המחסור בקריטריונים ברורים לתקפותם של ניסויים ושל מכשירי מדידה, והריכוזיות בהקשר של התהליכים הנוגעים להחלטות על תקפות התוצאות, לא זכו עדיין להתייחסות נרחבת מצד המדענים.

ראו גם

• פילוסופיה של המתמטיקה

לקריאה נוספת

• אהרן קנטורוביץ, מהאמבה עד איינשטיין, אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 2002.

• Brown, James R. (1994), Smoke and Mirrors: How Science Reflects Reality, (London: Routledge).
• Franklin, Allan. (1994), How to Avoid the Experimenters' Regress, Studies in History and Philosophy of Science 25, 463-491.
• Gingras Yves. & Schweber, Silvan S. (1986), Constraints on Construction, Social Studies of Science 16, 372-383.
• Godin, Benoît. & Gingras, Yves. (2002), The Experimenters’ Regress : From Skepticism to Argumentation, Studies in History and Philosophy of Science 33(1), 133-148.
• Hacking, Ian. (1988), The Participant Irrealist At Large in the Laboratory, British Journal for the Philosophy of Science 39, 277-294.
• Kuhn, Thomas S. (1977), The Essential Tension: Selected Studies in Scientific Tradition and Change (Chicago: University of Chicago Press).
• Latour, Bruno. and Woolgar, Steve. (1986), Laboratory Life (Princeton: Princeton University Press).
• Lovett, B. J. (2006), The New History of Psychology: A Review and Critique, History of Psychology 9, 17-37.
• Pickering, Andrew. (1982). Interests and Analogies. In Science in Context: Reading in the Sociology of Science, edited by Barry Barnes and David Edges, 125-146. Cambridge, MA: MIT press.
• Pickering, Andrew. (1984), Constructing Quarks: A Sociological History of Particle Physics (Chicago: Universsity of Chicago Press).
• Popper, Karl. ([1934] 2002). The Logic of Scientific Discovery (English translation. London: Routledge).

קישורים חיצוניים

• האם הולכות ונגמרות האפשרויות לתגליות מדעיות?, באתר נשיונל ג'יאוגרפיק, אפריל 2014
• אהרן קנטורוביץ', יצירתיות עיוורת, הספרייה הווירטואלית של מטח. פורסם בגליליאו, גיליון 43, ינואר-פברואר 2001
  • אבני דרך, בחירת התגליות המדעיות הגדולות ביותר בגיליון המאה של כתב העת גליליאו, באתר ifeel
• הרברט באטרפילד, הפרשנות הוויגית של ההיסטוריה (1931)
• הנס רייכנבך, ניסיון וחיזוי (1938)
• גלילאו גאליליי, השליח הכוכבי (1610) (תרגום מלטינית לאנגלית).
• עמוס נבון, גליליאו - מגזין המדע, ‏גילויים מקריים במדע, באתר "הידען", 7 בפברואר 2010