שעת האפס (1945)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מבנים הרוסים בנירנברג, מאי 1945

שעת האפס (בגרמנית: Stunde Null) הוא מונח המתייחס לחצות 8 במאי 1945 בגרמניה.[1] מועד זה סימן את סופה של מלחמת העולם השנייה באירופה ואת תחילתה של גרמניה חדשה, לא נאצית.[2] מונח זה מסמל את ניסיונה של גרמניה המודרנית להתנתק מעברה הנאצי.[2] הדה-נאציפיקציה זכתה לעידוד על ידי בעלות הברית שכבשו את גרמניה.

המונח מרמז על "שבר מוחלט מהעבר והתחלה חדשה, רדיקלית", "טאטוא מסורות ומנהגים ישנים".[1] גרמניה באותה תקופה הייתה הרוסה. 80% מתשתיותיה נזקקו לתיקון או לבנייה מחדש.[3] ההרס קידם את הרעיון לפיו גרמניה נכנסת לשלב חדש בתולדותיה.

היסטוריה של המונח

המונח שימש לראשונה במלחמת העולם הראשונה כביטוי שציין מועד צפוי להתרחשותה של פעולה צבאית גדולה.[1] המונח 'שעת אפס' מופיע במקורות שונים לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא שימש בעיקר כמושג מיליטריסטי (כפי שהיה כשנטבע לראשונה). העיתונאי ריצ'רד פרוינד השתמש במונח זה כקריאה למלחמה.[1] הוא טען שכיבוש חבל הריין על ידי היטלר ומלחמת האזרחים בספרד דחפו את העולם לקצה, ו"ההבזק הבא עשוי להיות האות. זו שעת אפס".[1] מעבר לשימוש שעשה במונח זה כביטוי לפעולה צבאית, הציע קריאה לפעולה. אריקה מאן טענה: "יש לאסור על אדם אחד להפציר בך: 'פעל! זו השעה שלך, זו השעה האחרונה - שעת האפס!"[1] היא קראה לעם האמריקני לפעול גם במהלך מלחמת העולם השנייה. המונח שימש כדי להמחיש את הצורך של ארצות הברית לפעול במלחמת העולם השנייה,[1] כדי להראות את הדחיפות שבהתערבות צבאית אמריקאית.[1] במונח נעשה שימוש שניהם כביטוי בעל משמעות מיליטריסטית, כדי להפגין בפני קהל היעד שלהם את הצורך הדחוף להתערב ולעזור לעצור את ההתקדמות הגרמנית. רק בתקופה שלאחר המלחמה החל השימוש במונח בתור אינדיקציה והתייחסות ל"התחלה החדשה" של גרמניה, האתחול שלה לאחר התקופה הנאצית.

כיבושה של גרמניה על ידי בעלות הברית

במהלך התקופה שלאחר המלחמה פוצלה גרמניה לארבעה אזורים בשליטת ברית המועצות, ארצות הברית, צרפת ובריטניה. ההשפעה התרבותית העיקרית של כיבוש זה הייתה תהליך הדה-נאציפיקציה שביצעה כל אחת ממעצמות הכיבוש. התוכנית הייתה להשיג זאת באמצעות 'חינוך מחדש'.[4] בעלות הברית המערביות לא ביקשו לכפות את התרבות הפוליטית החדשה על גרמניה, מחשש שהגרמנים ידחו את הרעיונות הללו אם ירגישו שהם זוכים לחינוך מחדש,[4] אך במקביל ביקשו בעלות הברית לוודא שלא ישוב משטר נאצי או דומה לו.[4]

האמריקנים השתמשו בטכניקות שפותחו בפסיכיאטריה במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 כדי לעשות דה נאציפיקציה במערב גרמניה.[4] הרעיון של "חינוך מחדש" פותח במקור כדי להשפיע על בעלי הזיות, ויושם כדי לנסות לשנות את התרבות הגרמנית לאחר המלחמה.[4] סוציולוגים, אנתרופולוגים ופסיכולוגים חקרו את ההבדלים בין חברות דמוקרטיות וטוטליטריות, כדי לנסות למצוא דרך להעביר ערכים ומסורות דמוקרטיות לעם הגרמני באופן יעיל יותר.[4] הם עודדו התמקדות ב'ערכי על' אנושיים,[4] כלומר התמקדות ביחידים במקום במדינה.[4] קורט לוין הציע שהעם הגרמני יקבל הכשרה באשר לאופן ההתארגנות בחברה דמוקרטית, וטען שיש לעשות זאת בעדינות ככל האפשר, כדי למנוע מהעם הגרמני לדחות רעיונות דמוקרטיים.[4] בפועל, פירוש הדבר היה קביעת מדיניות על ידי ארצות הברית.[4] ראשית דובר על 'רשימות לבנות', כלומר רשימות של אנטי-נאצים שהיו אמורים להיות מופקדים על תפקידים פוליטיים, חינוכיים ואחרים. שנית הוכנס תהליך מיון כדי להסדיר את זהותם של אלה שיכלו להיות עורכי עיתונים ולנהל הוצאות לאור. לאחר מכן נקבעה זהותם של אלה שיורשו להקים מפלגות פוליטיות חדשות בעיירות קטנות לשם התמודדות בבחירות.[4] שבויי מלחמה גרמנים 'חונכו מחדש'. הוקמו מרכזי מידע כדי לאפשר לגרמנים ללמוד כיצד פועלת דמוקרטיה.[4] תוכניות חליפין הוקמו כדי לאפשר לגרמנים לראות את ארצות הברית בעצמם. הוקמו איגודים מקצועיים.[4] החלה דה-נציפיקציה, במסגרתה נשפטו נאצים-לשעבר על פשעים שביצעו בתקופת המשטר הנאצי.[4] לבסוף הונהג חופש כלכלי ("gewerbefreiheit"), שאפשר לגרמנים לעסוק במסחר.[4]

אחד מתהליכי האינטגרציה היה הניסיון להראות לעם הגרמני את עוללות הגזע בחברה המודרנית, כך שלא תהיה חזרה על החברה ההיפר-גזענית שיצרה גרמניה הנאצית.[2] אבל מסר זה של סובלנות נפגם עקב האופן בו התמודדה ארצות הברית באותה תקופה עם נושא הגזע.[2] בצבא האמריקני הייתה נהוגה הפרדה גזעית עד 1948, והדבר הוכיח שחוסר סובלנות עדיין קיים בחברה הדמוקרטית האמריקאית, מה שהקשה על האמריקאים להטיף בנושא זה לגרמניה.[2]

המצב בברלין

כשהסובייטים הגיעו לברלין, הם ראו עיר הרוסה בהתקפות אוויר וקרבות רחוב. העיר תוארה כעיר רפאים (Geisterstadt).

היקף ההרס

  • 48,000 מתוך 245,000 הבניינים בברלין נהרסו.
  • 1/3 מכל הדירות הפרטיות נהרסו כליל.
  • 23% מהיכולת התעשייתית נמחקה והיתר פורקה להובלה על ידי הסובייטים.
  • בעיר היו 75 מיליון טונות של הריסות, שהיוו 1/7 מכלל ההריסות בגרמניה.
  • כל אספקת החשמל, הגז והמים נהרסו.
    • נאסר שטיפת הגוף בשלמותו.
  • רשת התחבורה נהרסה קשות.
  • 78,000 מקרי מוות:
    • 50,000 קורבנות מהתקיפות האוויריות.
    • 977 התאבדויות.
  • עוד 4,000 מתו מדי יום באוגוסט 1945, בגלל מגיפות הכולרה והדיפתריה.
  • האוכלוסייה הצטמצמה והדמוגרפיה השתנתה באופן משמעותי:
    • 4.3 מיליון נפש חיו בברלין לפני המלחמה, אך רק 2.8 מיליון לאחר מכן.
    • 1/4 מהאוכלוסייה היו מעל גיל 60.
    • 1 מכל 10 היה מתחת לגיל 30.
    • היו 16 נשים על כל 10 גברים.

Das Aufräumen ("הניקוי")

הסובייטים החלו ב"ניקוי" (שיקום) ברלין, שכן הם היו הראשונים שנכנסו אליה. בעלות הברית המערביות הגיעו רק ב-4 ביולי 1945. הם טענו שמבצע הניקוי יימשך 12 שנים.

ב-29 במאי, כל הנשים בגיל 15 עד 65 גויסו כ-Trümmerfrauen (נשות הריסות). 60,000 נשים עבדו בבנייתה מחדש של ברלין.

קיצוב מזון ורעב

לאחר המלחמה פשה הרעב בברלין. תלושי מזון גרמניים מתקופת מלחמה לא היו בתוקף. המזון הנותר שימש חיילים סובייטים או נבזז על ידי גרמנים, עקב הרעב.

ב-15 במאי החילו הסובייטים מערכת חדשה של כרטיסי קיצוב מזון. הדרג הגבוה ביותר נשמר לאינטלקטואלים ואמנים; "נשות ההריסות" ועובדי כפיים (Schwerarbeiter) קיבלו תלושי הקצבה מדרג שני, שהיה בעל ערך רב יותר מ-12 הרייכסמרק שקיבלו על פינוי אלף לבני בניין. התלוש בעל הערך הנמוך ביותר כונה "תלוש בית קברות" (Friedhofskarte), והונפק לעקרות בית ולקשישים.

מקורות מזון חלופיים

בשל המנות הדלות שגשג השוק השחור, ואלפים סחרו במסגרתו מדי יום. התשלום היה בסיגריות או בסחר חליפין.

המילה "פרינגסן" (fringsen) נכנסה לאוצר המילים הגרמני במהלך 1945, כלומר "לגנוב כדי לשרוד". מילה זו מבוססת מבחינה אטימולוגית על שם משפחתו של הקרדינל יוזף פרינגס, דמות בכירה בכנסייה הקתולית של קלן, אשר (בהתאם למסורת הקתולית ארוכת השנים [5] ) נתן את ברכתו למי שנאלץ לגנוב כדי להאכיל את משפחתו.

"החורף האומלל" (Der Elendswinter), 1946–1945)

החורף של 1945–1946 היה קר במיוחד בברלין. הטמפרטורות צנחו ולא הייתה הגנה מהקור בבתים המופצצים. כ-40,000 אנשים סבלו מהיפותרמיה ו-1,000 מתו כתוצאה מכך. עיריית ברלין (Magistrat) יצרה "חדרים חמים" (Wärmeräume) רשמיים שאנשים יוכלו להתחמם בהם.

פשיעה

ב-1946 היו בברלין בממוצע 240 מקרי שוד וחמש רציחות ביום. רוב הפושעים היו חסרי כל וחסרי בית. באזורים שממזרח לקו אודר-נייסה העתידי, חיילי הצבא האדום פעלו נגד האוכלוסייה הגרמנית, כולל מקרים רבים של עינוי נשים.[6] חיילי בעלות הברית המערביות הטרידו לפעמים אזרחים גרמנים. הפרות חוק וסדר התרחשו באזורים שעדיין נשלטו על ידי הוורמאכט ב-8 במאי 1945 (למשל מערב אוסטריה, בוואריה, דרום טירול (איטליה), מזרח פריזיה ושלזוויג-הולשטיין), תאריך הכניעה של גרמניה.

שיקום

ב"שעת האפס" הייתה גרמניה חרבה עקב ההרס שנגרם במלחמת העולם השנייה.[7] בעקבות המלחמה הייתה תקופה של שיקום בקנה מידה מסיבי.[3] כשמונים אחוז מתשתית המדינה נזקקה לתיקון.[3] העם הגרמני ראה הזדמנות להפוך תשתית ישנה לסביבה ובינוי מודרניים.[7] לב הערים, אזורים עמוסי תשתיות ובינוי, הוחלפו בשדרות חדשות ורחבות יותר, הורחבו החוצה, וכך נוצר מרחב גדול יותר לשם מגורים, איכות חיים ותרבות, וזאת במקום המשך מגמת הבינוי הצפוף כפי שנעשה קודם לכן.[3] פרויקט השיקום הזה היה ועודנו כה גדול, שתהליך יישום השינויים טרם הושלם.[7]

הדבר תאם את התרבות באותה תקופה: החורבן בגרמניה היה כה גדול, ועובדה זו הקלה על הראיה של גרמניה כחדשה. המדינה הופרדה לשני חלקים - מזרח ומערב - וגם נבנתה כמעט כולה מחדש. כך קיבל המונח "שעת האפס" משמעות מעשית, פיזית, שהשלימה את המשמעות הסמלית של היעלמות מוסדות הנאציזם. כך נראו הבינוי והשיקום כיצירתה של "גרמניה חדשה".

תרבות בתקופת "שעת האפס"

הדימוי של גרמניה בתקופת "שעת האפס" היה שונה מדימויה לפני המלחמה. לאחר תום המלחמה וחשיפת מחנות הריכוז והמנהגים הבלתי אנושיים של הנאצים, עמדה גרמניה בבעיה קשה של יחסי ציבור. תומאס מאן אמר ש"האנושות רועדת באימה בגרמניה!" (פורסם בעיתון במינכן בשם Bayerische Landeszeitung).[1] חומרת הפשעים של גרמניה הוכרה כאוניברסלית, כולל בגרמניה עצמה, ולכן נוצרה תרבות של ניסיון לברוח מעבר זה.[1] כך התעורר הרעיון ש-1945 היא לא רק סוף אלא גם התחלה. תהליך חשיבה זה החל להופיע יותר ויותר בתרבות ובדיבור הגרמני, כאשר דובר על התחלות חדשות, כפי שעשה ארנסט ויכרט (Ernst Wiechert) בנאומו לגרמניה ב-1945, בדברו על "חידוש החיים הרוחניים הגרמניים",[1] או ורנר ריכטר, שאמר "המקור היחיד האפשרי ללידה רוחנית מחדש טמון בהתחלה חדשה מוחלטת ורדיקלית".[1] לעומתם, היו שטענו שלגרמניה לא יתאפשר לברוח מעברה הנאצי. קרל בקר (Karl Becker) אמר: "העם הגרמני איבד כל זכות לומר שהעם הגרמני אינו היטלר".[1] כך התגבשה תרבות שביקשה לשטוף את עוולות הדור הקודם, שביקשה לשוב ולזכות בכבוד ובהערצה על הבמה העולמית, ולשם כך היה צורך להרחיק את גרמניה החדשה מהדימוי, מהרעיון ומהמהות של היטלר והמפלגה הנאצית.

הרעיון של "שעת האפס" התקיים גם בפוליטיקה בתום המלחמה. הדיפלומט הבריטי רוברט גילברט ונסיטארט (Robert Vansittart, 1st Baron Vansittart) (אנ') הציע עמדה לפיה גרמניה היא "אי-היות שוממת", "חלל ריק שאל תוכו הם [הגרמנים] חייבים להזין את רעיונותיהם, אם יש להם כאלה".[1] חלק מהדיפלומטים שניהלו משא ומתן עם גרמניה כיבדו את הרעיון של "שעת האפס" ולהפיץ את תרבות ההתחלות החדשות במקום הנחלת אווירת הסוף.[1]

כתוצאה מצורת חשיבה חדשה זו, נכנסה גרמניה לתקופה חדשה של רטוריקה פוליטית. נוצרה גרמניה "נטולת גזע".[2] גרמניה החלה לנתק את עצמה מעברה הגזעני וליצור דמות של עבר שבו היא נראתה כמתעלמת מנושא הגזע.[2] היו חוקרים שהתעלמו משאלות גזע והתייחסו לסוף מלחמת העולם השנייה כאילו תום המלחמה פתר בעיות אלה.[2] אך נושא הגזע עדיין היה מרכזי בתקופה שלאחר המלחמה בגרמניה. גרמניה הציעה את קבלתם המהירה של אידיאלים ומנהגים דמוקרטיים כהוכחה לתרבותה הפחות גזענית כביכול, אבל אותם אידיאלים ומנגנונים כללו בחובם התייחסויות לנושא הגזע.[2]

הגזענות עדיין הייתה בעיה בגרמניה שלאחר המלחמה. ניצולי שואה ממזרח אירופה שהתגוררו במחנות עקורים לאחר המלחמה נחשבו ל"זרים טפילים" שגנבו משאבים מהעם הגרמני הזקוק להם.[2] גרמניה במהלך השיקום פנתה לכוחות הכובשים כדי לקבל הנחיות בנושאים אלה, אבל מכיוון שראו מדיניות צבאית אמריקאית של הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים בחוכות הלוחמים האמריקאים, פחתה סמכותם של האמריקאים בעיניהם כגוף שיכול להכתיב להם ציוויי מוסר.[2] ועם זאת, היו כאלה שביקשו לזכור את עברה של גרמניה.

במקביל לשיח על התחלות חדשות ו"שעת אפס", הייתה מגמה של זכירת העבר והתמודדות, אם כי מגמה זו, שכונתה Vergangenheitsbewältigung (התמודדות עם העבר), הייתה שולית בפוליטיקה של התקופה שלאחר המלחמה.[4]

מחלוקת

בשנת 1985, ריכרד פון וייצזקר, נשיא מערב גרמניה, הצהיר: "לא הייתה "שעת אפס" אבל הייתה לנו הזדמנות להתחלה חדשה" ("Es gab keine Stunde Null, aber wir hatten die Chance zu einem Neubeginn.") [8] בכך קבע ש"איפוס ערכים מוחלט" מעולם לא התרחש בגרמניה שלאחר המלחמה. המונח Stunde null מרמז שהעבר נגמר ושום דבר מימי הנאציזם לא המשיך להתקיים מעבר לשעת האפס. ביקורת על כך קבעה שהמונח הזה מפצל ומהווה מחסום עבור יכולת הגרמנים להתמודד עם העבר הקרוב. רעיון "שעת האפס" מתנגש ישירות עם רעיון ההתמודדות עם העבר, מה שמחייב שימוש נבון ברעיון זה.

מחוות במוזיקה

  • מיני-אלבום שיצא ב-1995 על ידי אמן הטכנו הגרמני הרלד בליכל נקרא Stunde Null.
  • הלהקה האנגלית British Sea Power הכתירה את הקטע הרביעי מתוך התקליט ארוך הנגן שלה מ-2011 Valhalla Dancehall בשם "Stunde Null". [9]
  • להקת המטאל הגותי הגרמני Eisheilig הוציאה רצועה בשם "Die Stunde Null" באלבומם מ-2009 Imperium .

שימוש בקולנוע

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 Brockmann, Stephen (1996). "German Culture at "Zero Hour"". Carnegie Mellon University Research Showcase @ CMU: 8–36.
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 Chin, Fehrenbach, Eley, Grossmann (2009). After the Nazi Racial State. Michigan: University of Michigan Press. pp. 5–20. ISBN 9780472033447.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Rumler, Frank (2012-11-21). "Rebuilding Post War Germany: A Century-Long Project". Berlin Germany Life: City Info Guide (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2016-12-10.
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 4.14 4.15 Giles, Geoffrey (1997). Stunde Null. German Historical Institute.
  5. ^ see e. g. St. Thomas Aquinas, S. th. II/II 66 VII
  6. ^ קתרין מרידייל, המלחמה של איוואן, ישראל: עם עובד, 2009
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Germany, SPIEGEL ONLINE, Hamburg. "Out of the Ashes: A New Look at Germany's Postwar Reconstruction". SPIEGEL ONLINE. נבדק ב-2016-12-10.
  8. ^ Dokument: Rede: Zum 40. Jahrestag der Beendigung des Krieges in Europa und der nationalsozialistischen Gewaltherrschaft. Ansprache des Bundespräsidenten Richard von Weizsäcker am 8. Mai 1985 in der Gedenkstunde im Plenarsaal des Deutschen Bundestages
  9. ^ "Sea Power :: The Official Web Site - Home".

קישורים חיצוניים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33371936שעת האפס (1945)

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שעת_האפס_(1945)&oldid=1983992"