הניסיון הבולט הראשון לתיאור המודוסים נעשה על ידי יוסף זינגר במחצית השנייה של המאה ה-19. בגישה שנחשבה פורצת דרך בזמנה, ייחס זינגר את השטייגרים למודוסים הכנסייתיים.[3] חוקר המוזיקה היהודית הנודע אברהם צבי אידלסון ביקר גישה זו בחריפות משום שהתעלמה מההיבטים המזרח אירופאיים של השטייגר.
שמות השטייגרים מכונים לפי המלים הפותחות את התפילות בהם נמצא השטייגער בשימוש. השטייגערים העיקריים הם:
אהבה רבה - המורכב ביותר מבין השלושה, אמור לייצג רגשות נסערים, הן של שמחה והן של עצב. היה בשימוש בעיקר אצל החזנים המזרח אירופאים. מכונה גם "פרייגיש", בהיותו כמעט מקביל למודוס פריגי מלבד זאת שהדרגה השלישית מוגבהת. סולם זה מקביל למקאם החיג'אזי הערבי. למעשה הוא סולם מינור הרמוני על הדומיננטה. דוגמה לשימוש בשטייגער זה היא בשיר הבה נגילה.
ה' מלך. סולם זה מהווה בעצם שילוב של סולם מז'ורי עם הסולם המינורי שבדומיננטה שלו או באפשרות שונה, מודוס מיקסולידי בדו עם חריגה בשיאו וחריגה (מז'ורית) בסיומו (השייכת בעצם לסולם המז'ורי של הטוניקה - דו מז'ור) שמהווה סגירה של הסולם (קדנצה אותנטית לא מושלמת בהיפוך).
סולם מי שברךסולם מי שברך - פופולרי במוזיקה היהודית, הרומנית וכן במוזיקת כליזמר, מקביל למקאם נגריז במוזיקה המזרחית. מבוסס על מודוס דורי אך הדרגה הרביעית מוגבהת, או באפשרות אחרת: סולם מינור הרמוני המבוסס על הדרגה הרביעית (בדוגמה המצורפת: סולם לה מינור הרמוני המבוסס על רה). מרווחי הסולם הם: טון, חצי טון, טון וחצי, חצי טון, טון, חצי טון, טון. האקורדים המנוגנים בדרך כלל בסולם זה הם: דרגה ראשונה, שנייה ושלישית.
↑להרחבה, ראו אבי בר-איתן, השטייגער "אהבה רבה" בהופעתו במוזיקה הכליזמרית במחצית הראשונה של המאה העשרים בארץ-ישראל ובארצות הברית, חיבור לקבלת תואר מוסמך 2002-2004
↑Die Tonarten des traditionellen Synagogengesang - Vienna, 1886
