שבויים במלחמת יום הכיפורים

במלחמת יום הכיפורים נפלו בשבי מצרים, סוריה ולבנון למעלה מ-300 חיילים ואזרחים ישראלים. למעלה מ-8,000 חיילים מצבאות ערב נפלו בשבי צה"ל. השבויים שבו לארצותיהם בנובמבר 1973 וביוני 1974.

מספרי השבויים

במלחמת יום הכיפורים, שהתחוללה בין ה-6 ל-24 באוקטובר 1973 ובתקריות האש שנערכו לאחריה, נפלו בשבי מאות מחיילי צה"ל. 301 מהם שבו לארץ בחיים בעקבות הסכמי הפרדת הכוחות בין ישראל לבין מצרים וסוריה, ועוד ארבעה אנשי צוות אוויר, שמטוסיהם הופלו במרחב האווירי של לבנון.

שבויים ישראלים במצרים - 232 שבויים, מהם 51 קצינים, 179 חוגרים ושני אזרחים. בסוריה – 68 שבויים, מהם 26 קצינים ו-39 חוגרים. בנוסף 28 אנשי חיל האוויר ו-14 אנשי מודיעין. בלבנון – 4 טייסים שמטוסיהם הופלו. שבויי צבאות ערב 8,400 שבויים מצרים שוחררו בתמורה להחזרת 242 השבויים הישראלים. 392 שבויים סורים, 13 עיראקים ו-6 מרוקנים שוחררו בתמורה להחזרת 68 השבויים הישראלים. השבויים עברו התעללויות קשות, וחלקם אף נרצחו בשבי. מרבית השבויים הוחזרו במסגרת עסקאות חילופין בין ישראל למדינות ערב.

שבויי צה"ל

בימי המלחמה ואף זמן מה לאחר תום השלב העיקרי שלה לא היה מספר השבויים הישראלים ידוע. לגבי מקצתם היה קיים מידע מוצק - על סמך עדויות של מפקדים וחיילים - על כך שנפלו בשבי, אך ביחס ליתר לא ניתן היה להפריד בינם לבין הנעדרים הרבים בשתי החזיתות, שהיה חשש שנפלו בקרב. מידע אודות זהות השבויים נאסף ממקורות שונים - דיווחי חיילי צה"ל, מקורות מודיעין, מידע שהגיע מן האויב, לרבות פרסומים גלויים ושידורי טלוויזיה. בדרכים אלו הובררה זהותם של 110 חיילים שנפלו בשבי. מספר השבויים וזהותם המלאים התבררו רק לאחר שמצרים וסוריה העבירו לישראל את רשימות שמות השבויים שבידיהן.

במהלך המלחמה שודרו במסגרת השידורים בעברית של קול דמשק וקול קהיר, ראיונות עם שבויים ישראלים ודרישות שלום מפיהם. השבויים הסכימו לכך מרצון, מאחר שידעו שבכך הם מביאים לידיעת בני משפחותיהם כי הם בחיים והדבר היווה מעין תעודת ביטוח עבורם.

ב-23 באוקטובר 1973, יום לפני הפסקת האש, הוקם ברחוב אבן גבירול 68 בתל אביב מרכז לזיהוי שבויי המלחמה הישראלים. במרכז רוכזו תמונות, קטעי עיתונים, צילומים משידורי הטלוויזיה של ארצות ערב וסרטים שצולמו בשטח, בהם נראים חיילי צה"ל שנפלו בשבי. בני משפחה וחברים הגיעו למרכז וסרקו את התמונות, לאחר שקיבלו הודעה כי בן משפחתם נעדר. באופן זה זוהו תמונות רבות של לוחמים, רובם בשבי מצרים וחלקם לוחמי מוצב החרמון שבשבי הסורי.

בשבי המצרי נפלו 51 קצינים. כ-10% מהשבויים בחזית המצרית (22) היו אנשי חיל האוויר.

בין הקצינים שנשבו היו שלושה בדרגת סגן אלוף.

מפי השבויים שחזרו נודע כי בעת שהותם בשבי הם לא הושמו במחנות שבויים אלא בתאי צינוק בבתי הכלא במצרים ובסוריה, ובהם עברו מסכת של עינויים והשפלות. היו שבויים שעונו עד מוות בחקירות. בין היתר כללו ההתעללויות הרעבה, מכות כשראשו של השבוי נתון בברדס שחור והשפלה כשהסוהרים השתינו על ראשיהם.

שני חיילי צה"ל עוטרו בעיטורים על התנהגותם בשבי - אברהם לניר, מפקד טייסת שעונה עד מוות על ידי הסורים ועוטר בעיטור העוז, ואבי וייס, קצין מודיעין שנפל בשבי המצרי ועוטר בציון לשבח מטעם קצין מודיעין ראשי.

שחרור השבויים

שבויי ישראל במצרים הוחזרו על פי הסכם שהושג בשיחות הדו-צדדיות שהתקיימו בקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר. מבצע החזרתם החל ב-15 בנובמבר 1973, כאשר נחתה בנמל התעופה לוד (אחר כך נמל התעופה בן-גוריון) טיסת הצלב האדום ובה הקבוצה הראשונה של 26 חיילים פצועים ששחררו המצרים. הפצועים הועברו ישירות לבית החולים שיבא.

החזרת כל השבויים לישראל הסתיימה ב-30 בנובמבר. בנוסף לשבויי המלחמה הוחזרו לישראל תשעה שבויים, רובם טייסים, שנפלו בשבי המצרי במהלך מלחמת ההתשה.

שחרור השבויים בסוריה התעכב. ישראל ביקשה לקבל את רשימת שמות השבויים ולאפשר ביקור אצלם של נציגי ארגון הצלב האדום. הסורים סירבו, דרשו בתמורה נסיגה של ישראל משטחים שכבשה והחריפו את מלחמת ההתשה שניהלו בצפון. בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר הסכימו לבסוף הסורים ב-27 בפברואר להעביר את רשימת השבויים, לאחר שנרמז להם כי יימסר להם שטח העיר קונייטרה.

שבויי צה"ל בסוריה שוחררו רק לאחר שנחתם הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה. היה זה בין 1 ביוני ל-6 ביוני 1974. בין השבויים ששוחררו היו שלושה חיילים שנפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, לאחר תחילת הפסקת האש בזירה זו. באותם מועדים הוחזרו ארבעה השבויים ישראלים שנשבו בלבנון. כנגד השבויים שיחררה ישראל 12 אזרחים לבנונים שנתפסו על ידיה בפשיטה ללבנון באפריל 1974.

לאחר השחרור מן השבי

ערך מורחב – מתקן החקירות בזכרון יעקב

לשבויים ששבו לישראל נערך תהליך קליטה והם יצאו לחופשה בת שתי יממות בבתיהם. לאחר מכן התייצבו במתקן חקירות שמוקם במבנה בית ההבראה של "מבטחים" בזכרון יעקב. הם נקראו לשם לבדיקה רפואית ופסיכולוגית, לתחקור אודות הנפילה בשבי והשבי עצמו, וכן לדיון אודות עתידו בצה"ל של כל חייל ששב מהשבי.

בית ההבראה היה נתון בשמירה של אנשי המשטרה הצבאית. במשך שבועיים נחקרו פדויי השבי על ידי קציני מודיעין על נסיבות נפילתם בשבי, על תנאי השבי ועל החקירות שעברו בשבי האויב.

במתקן החקירות שוכנו רק השבויים מבין חיילי כוחות היבשה, והם בודדו מבני משפחותיהם. הטייסים שנשבו, שסירבו להתייצב במתקן, שוכנו בבית מלון, בחדר נפרד לכל איש, ואף הורשו להביא לחדריהם את בנות זוגם. החיילים שבבית ההבראה התמרמרו על היחס המפלה וראו בכך השפלה.

חלק מהשבויים שעברו את התחקור במתקן בזכרון יעקב התלוננו על יחס נוקשה ומאשים כלפיהם מצד צוות התחקור ועל ביקורת על כך שנפלו בשבי. אחד מפדויי השבי, גדעון ארנהלט, סיפר לימים:

"לא האשימו אותנו בצורה ישירה, אבל החקירה הייתה משפילה וקשה. לא היו לי רגשי אשמה על כך שנכנעתי ונפלתי בשבי. השוו אותנו באופן בולט לאורי אילן, שנפל בשבי הסורי בינואר 1955, התאבד בכלא וכתב על פתק: 'לא בגדתי'. הייתה לי הרגשה מאד ברורה שבצה"ל היו יותר מרוצים אילו לא היינו חוזרים מהשבי. יותר פשוט לצה"ל להתמודד עם נפילת חייל מאשר עם נפילתו בשבי. גם לא צריך להתמודד עם אנשים, וגם לא עם הפשלות שצה"ל עשה".

האלוף הרצל שפיר - שהיה ראש אגף כח אדם בצה"ל במהלך המלחמה ואחריה - טען בספר שכתב כי כוונת התחקור של השבויים לא הייתה להאשים ולהשפיל, וכי נשאלו שאלות נוקבות אודות נסיבות הנפילה בשבי על מנת לאסוף מידע מפי החוזרים מן השבי אודות חללי צה"ל ונעדריו.

רצח חיילי צה"ל שנשבו

עשרות מחיילי צה"ל שנפלו בשבי נרצחו על ידי שוביהם.

איסוף העובדות על ידי ישראל העלה כי היו מקרים בהם חיילים שהניפו דגל לבן נורו למוות. בחזית המצרית נרצחו שבויים בעיקר במעוזים, כשהמצרים הוסיפו לירות בחיילים שיצאו מן העמדות כדי להיכנע. כמו כן נרצחו שבויים בדרך משדה הקרב אל בתי הכלא - על ידי חיילים או אזרחים מצרים, והיו מקרי מוות בכלא המצרי בעקבות עינויים. מידע על רצח השבויים בידי צבא מצרים הגיע לידי ישראל מפי חיילים שנסוגו ממעוזי קו בר לב ומפי אלו שחזרו מן השבי.

לאחר המלחמה הודו קצינים מצרים במקרים של רצח שבויים ישראלים, אך טענו שמקרים אלה היוו נקמה על רצח שבויים מצרים במלחמות קודמות.

כבר בנובמבר 1973 מסר ראש אגף כוח אדם בצה"ל לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי יש חשד ל-44 מקרי רצח של שבויי צה"ל בחזית המצרית, מהם 29 מקרים ברמת ודאות. כן ציין כי לפי המידע שבידי צה"ל נרצחו בחזית הסורית 42 שבויים של צה"ל.

מסמך הפרקליטות הצבאית מעמיד את המספר הכולל של השבויים שנרצחו על 86 לפחות. הבלוג נעמוש מונה 45 מקרים של חיילים שנשבו על ידי הצבא הסורי ונרצחו. ביניהם היו לפחות 15 חיילים שנשבו במוצב החרמון ועוד 23 שנשבו בחלקים אחרים של רמת הגולן. שבויים אחרים נרצחו לאחר שצנחו ממטוסיהם בסוריה או עונו עד מוות, ביניהם כאמור לעיל הטייס אברהם לניר. לפיכך, 37% עד 39% מהחיילים הישראלים שנשבו על ידי הסורים נרצחו.

שבויי צבאות ערב

בקרב שבויי צבאות ערב שנתפסו על ידי צה"ל היו כ-655 קצינים, הבכירים שבהם בדרגת אלוף-משנה. נשבו שלושה מפקדי חטיבות ו-14 מפקדי גדודים. כמו כן בין השבויים היו 55 טייסים וששה נווטים וכן 28 רופאים.

הטיפול במספר הגדול של שבויי האויב, מהם מאות שנפצעו, היווה נטל לא קל על ישראל. מערך של מאות חיילים ואזרחים נדרש לשם הטיפול בשבויים. אלו כללו אנשי מנהלה, שירותים, אבטחה וחוקרי שבויים.

הופעלו מספר מחנות שבויים, ששניים מהם היו בתי סוהר של המשטרה הצבאית. היו שני מחנות עיקריים. באחד מהם הוחזקו כ-4,400 שבויים מצרים, ובאחר כ-3,000 שבויים ממצרים, סוריה, עיראק ומרוקו.

בכל אחד משני המחנות העיקריים היו חדרי חולים בתפוסה של 50–70 מיטות. מתקני אשפוז נוספים הוקצו לטיפול בפצועי האויב: שימש לכך בית החולים שמואל הרופא כולו - שבו טופלו במצטבר 700 שבויים פצועים, בית חולים שהוקם בכפר המכבייה וכן 100 מיטות בבית החולים אסף הרופא. אחדים מפצועי האויב שנשבו מתו מפצעיהם.

מספר השבויים הרב איפשר לערוך מחקר אודות המאפיינים הדמוגרפיים שלהם.

החזרת השבויים למצרים נעשתה במבצע שנמשך כשבוע ימים, החל מ-15 בנובמבר 1973. רוב השבויים הוסעו אל החופש באוטובוסים. שבויים פצועים הוטסו לקהיר בחמש טיסות של מטוסים שחכר ארגון הצלב האדום.

השבויים מסוריה, עיראק ומרוקו הוחזרו לסוריה ב-1 עד 6 ביוני 1974.

ראו גם

• שבויי צה"ל

לקריאה נוספת

• איתן הבר וזאב שיף, לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2003
• הרצל שפיר, מלחמת יום הכיפורים - מבט שונה, בן שמן: מודן ומערכות, 2020

קישורים חיצוניים

• בלפור חקק, מזיכרונותיו של מטפל שבויים במלחמת יום כיפור, אתר News1 מחלקה ראשונה, 21 באוקטובר 2013
• שבויי הכפר טובא, בבלוג נעמוש, 20 בספטמבר 2023
• ידיעות מאתר עיתונות יהודית היסטורית:
  • • שרי רובר, דוברת הצלב האדום: הושלמו הכנות הארגון, מעריב, 30 במאי 1974
  • שבויי ישראל:
    • ד. גורן, לאחר 4 שנים בשבי המצרי - שוחרר סגן דן אבידן, על המשמר, 5 בנובמבר 1973
    • "מצב רוב הפצועים טוב - קיבלו טיפול לא רע במצרים", על המשמר, 16 בנובמבר 1973
    • 162 שבויים הוחזרו עד כה ממצרים, על המשמר, 20 בנובמבר 1973
    • אהרן פריאל, "חזרתי" - צעק ראשון השבויים שזינק מן המטוס בלוד (המשך), מעריב, 2 ביוני 1974
    • לבנון מוכנה לחילופי שבויים, דבר, 2 ביוני 1974
    • צבי ציפר, חיים טל ושפי גבאי, השבויים החוזרים: יחס אכזרי מצד הסורים (המשך), דבר, 7 ביוני 1974
    • הבידואים הסתתרו מתחת לגשרון אך גם הסורים חיפשו שם מחסה..., מעריב, 7 ביוני 1974
    • שמואל בנטוב, לבנון החזירה לישראל 2 הטייסים - הרמטכ"ל: אין כיום שבויים ישראליים בידי מדינות ערב, על המשמר, 9 ביוני 1974
    • מנחם רהט, כך עינו הסורים למוות דרוזי שבוי מבית-ג'אן (המשך), מעריב, 9 ביוני 1974
  • שבויי מדינות ערב:
    • עבודות בינוי במחנה שבויים, מעריב, 4 בנובמבר 1973
    • נפתח אגף חדש במחנה שבויים בארץ, על המשמר, 9 בנובמבר 1973
    • כירורגים קנדיים החוזרים לארצם: חייהם של שבויים מצריים רבים ניצלו תודות לטיפול הרפואי המסור, על המשמר, 15 בנובמבר 1973
    • שמעון פינס, 700 שבויים מצרים טופלו בביה"ח "שמואל הרופא", דבר, 16 בנובמבר 1973
• רצח חיילי צה"ל שנשבו:
  • אור-חן כהן-לנצ'נר, 1973 - רצח שבויים ישראלים בידי סוריה ומצרים, באתר צה"ל
  • בדם קר, בבלוג נעמוש, 19 ביולי 2023
  • רצח החוליות הטכניות 188 (חלק א'), בבלוג נעמוש, 2 באוגוסט 2023
  • רצח החוליות הטכניות 188 (חלק ב'), בבלוג נעמוש, 16 באוגוסט 2023
  • נרצחי סוללת בה"ד 9, בבלוג נעמוש, 23 באוגוסט 2023

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37552884שבויים במלחמת יום הכיפורים