מתקן החקירות בזכרון יעקב
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
מתקן החקירות בזכרון יעקב היה מתקן צבאי סגור שהוקם בבית ההבראה של "מבטחים" בזכרון יעקב, שבו שוכנו פדויי שבי שחזרו משבי האויב במלחמת יום הכיפורים, כדי לחקור אותם על נסיבות נפילתם בשבי ועל התנהגותם במהלכו. החקירה במתקן הייתה אירוע טראומטי עבור חלקם, ויש הטוענים כי עקב כך אינם מסוגלים לעבור ליד זכרון יעקב גם שנים רבות לאחר מכן[1].
עדויות פדויי שבי
החקירה בבית ההבראה השאירה רושם קשה מאוד על חלק מהחיילים.
עדות השבוי נתן מרגלית שחזר מהשבי במצרים:
- "המדינה מכירה כמה מצבים: חלל, פצוע, גיבור, אבל מושג השבי הוא מוזנח ובלתי מטופל. המיתקן בזכרון יעקב הוקם לא כדי להגן על השבויים מפני המשפחות, אלא כדי להגן על הציבור מאיתנו, למה? ככה צה"ל השיג שליטה, פיקוח ובקרה על השבויים. התחושה באמת הייתה של עינוי ברוטאלי ממושך, זוועה ארוכה של חקירות של ביטחון שדה. כאילו לא היינו מספיק מוכי הלם, הפציצו אותנו במשימות ובשאלות של איתור נעדרים, רבנות צבאית, שאלונים פסיכומטריים, בדיקות א-ק-ג, שיחות עם פסיכיאטר, פסיכולוג, ורופא."[2]
עדות השבוי יואב בן דוד שחזר מהשבי בסוריה:
- "הייתי יום וחצי בבית, ומשם שלחו אותי להתייצב בזיכרון. זה היה בסיס צבאי סגור. כל יום עברתי ארבע חקירות. החקירות היו משפילות ומעליבות. קראנו למקום סטאלג זיכרון. כל הזמן ביקשו ממני לחזור על הסיפור. כל הזמן שאלו איך לא נלחמתם? איך נפלתם בשבי? אולי לא דייקת? נדרשת להלשין על החברים שלך, לספר איך הם התנהלו בשבי. בשבי הסורי אתה מצפה שהסורי ינסה להוציא ממך כמה שיותר, ירביץ לך, ואתה תספר לו כמה שפחות, זה במסגרת כללי המשחק. כשאתה מגיע לארץ ומקבל את אותו יחס מאנשים פה, לזה אתה לא מצפה. ואז אתה קולט שלא מאמינים לך. אתה חוזר מראש עם דימוי עצמי ירוד, ובמקום לשפר את הדימוי העצמי עסקו בלהוריד אותו."[3]
עדות השבוי גדעון ארנהלט שנפל בשבי במוצב החרמון:
- "ביום ראשון התייצבנו בבית הבראה בזכרון יעקב. בית ההבראה היה מוקף בגדרות, ושוטרים של המשטרה הצבאית עמדו בפתח. כשהגיעו רוב האנשים, הבחנו בכך שהטייסים לא הגיעו, והתברר שהם סירבו לבוא למקום הזה. הם דרשו וקיבלו בית-מלון, כשלכל אחד מהם היה חדר, והם יכלו להכניס לחדרים את נשותיהם. ההפרדה הזאת בינינו לבין הטייסים הייתה המכה השנייה שקיבלנו. ההתייחסות הייתה כזאת שצוות אוויר זה דבר אחד, ושאר החיילים זה דבר אחר. זה היה מאד משפיל.
- בבית ההבראה בזכרון יעקב חקרו אותנו בצורה נבזית. אף לא פעם אחת שאלו אותי איך אני מרגיש. כל מה שהם רצו לדעת היה מה אמרתי. לא האשימו אותנו בצורה ישירה, אבל החקירה הייתה משפילה וקשה. לא היו לי רגשי אשמה על כך שנכנעתי ונפלתי בשבי. השוו אותנו באופן בולט לאורי אילן, (נפל בשבי הסורי ב-8 בדצמבר 1955, התאבד בכלא וכתב על פתק: לא בגדתי). הייתה לי הרגשה מאד ברורה שבצה"ל היו יותר מרוצים אילו לא היינו חוזרים מהשבי. יותר פשוט לצה"ל להתמודד עם נפילת חייל מאשר עם נפילתו בשבי. גם לא צריך להתמודד עם אנשים, וגם לא עם הפשלות שצה"ל עשה. מי שנהרג – משלמים כסף למשפחתו, אבל מי שחוזר מהשבי, צריך לטפל בו. לא חשבו על זה ולא ידעו איך להתמודד עם זה."[4]
תגובת דובר צה"ל
דובר צה"ל בחר לא להתייחס לאירועים במתקן בזיכרון, אך הודיע על פקודה מעודכנת על פיה יפעלו כל גורמי הצבא המטפלים בפדויי השבי:
- "במינהל הנפגעים וקציני הערים הושלמה באחרונה עבודת מטה שבחנה את פקודת המטכ"ל בסוגיית הטיפול בפדויי השבי. בהמשך לעבודת מטה זו, גובשה פקודה מעודכנת המצויה כעת בהליכי אישור במטה הכללי. הליווי המקצועי הייעודי לצרכיהם של פדויי השבי ניתן על ידי משרד הביטחון, בכפוף להליכי הכרה בהם כנכים. צה"ל מקיים קשר עם הנפגעים ובני משפחותיהם באמצעות קצינות הנפגעים, המפקדים והיחידות. הטיפול בפדויי שבי הוא טיפול פרטני, ארוך ויסודי שמטרתו שיקום אמונם הבסיסי בבני אדם. מצב זה מצריך משך טיפול ארוך יותר, ובמקרים רבים סיוע משלים בצורת טיפול, או ייעוץ משפחתי וקבוצות תמיכה מקרב פדויי השבי עצמם המונחות על ידי אנשי מקצוע. במידת הצורך, מטופלים פדויי השבי ביחידה לתגובות קרב של צה"ל."[5]
לקריאה נוספת
- רונן ברגמן וגיל מלצר, "קראו לנו הערפדים", "ידיעות אחרונות", 31 בדצמבר 2004
הערות שוליים
- ^ מאיה שובל, חטופים: שיחה עם יוצר הסדרה גידי רף
- ^ שרון גליק, הגברים ערים בלילה, אתר ארגון נכי צה"ל
- ^ נאוה צוריאל השבי השני, חדשות nrg
- ^ אירית ארד, צה"ל ומשרד הביטחון אכזבו בגדול אתר עמותת ערים בלילה.
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים עפרי אילני, חיילים שחזרו מן השבי מספרים על ההתמודדות שמתחילה דווקא עם השחרור, באתר הארץ
24737902מתקן החקירות בזכרון יעקב