שאלת חכם
שאלת חכם הוא מושג בהלכה האומר שבשאלות המתעוררות אצל אדם בהן אין לו יכולת להכריע בעצמו, יש לפנות לפוסק.
בהלכה
אף לאחר שנתחברו ספרי הלכה רבים, אך עדיין לעיתים מתעורר צורך לפנות למורה הוראה על מנת לקבל תשובה לשאלה. בדרךך כלל הסיבה לכך היא כאשר המציאות אינה ברורה דיה, או כאשר הנושא הוא סבוך או מורכב, ובספרי ההלכה אין מענה ברור למקרה זה.
רבים מהשאלות בהם נעשה שימוש ב'מורה הוראה' הוא בנושאי הלכות נדה, ובעיקר לצורך זיהוי כתמים, דבר הדורש ידע ומסורת, כך שלעיתים קרובות קשה לשואל לדעת את הדין ללא פנייה לרב הבקיא בדינים אלו. כמו כן פנייה לרב נפוצה בנושאים בהם לאדם מהשורה אין ידע מספק כגון בענייני איסור והיתר, וכדומה.
כמו כן נפוץ השימוש בשאלת חכם, בשאלת כשרותם של ארבעת המינים, בעיקר והדבר דורש ידע נוסף מלבד הידע ההלכתי. כיום נפוץ מאד לראות רבנים ומורי הוראה שנוכחים במכירות שונות של ארבעת המינים, על מנת להקל על ציבור הקונים. בדרך כלל השאלה העומדת על הפרק אינה הכשרות של ארבעת המינים אלא רמת הידורם. במקרה שהרב יפסוק שהאתרוג או הלולב אינו ברמת כשרות מהודרת שבגינה הוא נקנה, המוכר מתחייב להחליפו בחדש או לחלופין לבטל את הרכישה ולהחזיר את הכסף.
מלבד בענייני כתמים או ארבעת המינים, ברבים מהשאלות אין צורך טכני להגיע לרב, וכיום ישנם בתי הוראה רבים המאפשרים מענה הלכתי בטלפון וכדומה, לעיתים אף ישנם בתי הוראה בהם המענה הוא 24 שעות ביממה. ישנם אף אתרי אינטרנט המאפשרים שליחת שאלות הלכתיות.
לעיתים הפנייה לרב נעשית לוודא האם המקרה מוגדר כ'שעת הדחק' כגון במקרה של הפסד גדול או צורך אחר נחוץ, במקרים אלו למרות הדין המופיע בהלכה, ישנה אפשרות להקל כאשר מצטרפות סיבות נוספות.
החכם העונה
ערך מורחב – סמיכה לרבנות
על זהותו של החכם המשיב, אין בהלכה הגדרה כלשהי על ההכשרה הנצרכת על מנת שיוכל לענות על שאלות, ובאופן עקרוני כל אדם יכול לענות על השאלה, והדבר תלוי בשואל האם אם סומך על שיקול דעתו ועל הסמכתו.
בתקופת חז"ל היה צורך ברשות מיוחדת על מנת להיחשב כדיין ולדון דיני נפשות ודיני קנסות ולקדש חודשים ועוד דינים שצריך בהם דיין מוסמך. סמיכה זו נפסקה במהלך הדורות ולא קיימת כיום. בתחילת ימי חז"ל לא היה צורך בסמיכה כדי לפסוק הלכה בדיני איסור והיתר וטומאה וטהרה, וכל מי שידע את ההלכה יכול היה לפסוק. בזמנו של רבי יהודה הנשיא גזרו שתלמיד בחיי רבו אל יורה בכל דבר לאחרים אלא אם כן נטל רשות מרבו.[1] בסוף תקופת הראשונים התחילו לכנות את נטילת הרשות הזאת סמיכה, והיו אף שחידשו אז שמי שאינו סמוך אינו רשאי להתעסק עם גיטין וחליצה.
למרות שסמיכה במשמעותה ההלכתית לא קיימת כיום, נהוגה במקומות רבים סמיכת רב את תלמידו כדי לתת לו רשות להורות הלכה ולכהן כרב או דיין בעצמו. במדינת ישראל, מלבד סמיכה שסומכים רבנים את תלמידיהם באופן פרטי, לרבנות הראשית בישראל סמכות להעניק סמיכות לרבנות והיא עורכת לשם כך מבחני הסמכה.
ועשית ככל אשר יורך
- ערך מורחב – מצווה לשמוע דברי חכמים
בספרי מוני המצוות מנו כחלק מתרי"ג המצוות את המצווה "לשמוע דברי חכמים". מצווה זו נזכרה בתורה בפרשת שכאשר ישנו ספק בדין, יש לפנות אל הכהנים והשופטים שבדור, ויש לנהוג ככל שיורו. התורה מצווה להישמע לפסיקת ההלכה של אותה סמכות, ואף מתריעה בעונש מיתה על מי שיערער על פסיקת הלכה זו:
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט – בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין, וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ – וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד.
בראשונים נחלקו אל איזה סמכות התכוונה התורה בציווי זה. ישנן שלוש שיטות עקריות בראשונים:
- לדעת הראב"ד, המצווה כוללת חייב לציית אפליו לרב המקומי, ה"מרא דאתרא"[2]. הרשב"א הרחיב את המצווה לכדי חיוב לציית לגדולי הדורות המפורסמים; כאשר הוא נשאל האם מותר לחכם לפסוק כפי דעתו בניגוד לספרי הפסיקה המקובלים של הראשונים, השיב הרשב"א שהדבר אסור בגלל המצווה לשמוע לדברי חכמים[3]. הרחבה נוספת יש בספר החינוך שבדבריו על מצווה זו מאריך לכתוב על חובת הציות לרבנים הגדולים שבכל דור, ולדבריו חובה זו מהווה מצווה יסודית ביהדות[4].
- ריה"ל בספר הכוזרי מסביר שמברכים ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" רק על קיום מצוות דרבנן שתוקנו על ידי הסנהדרין שבירושלים שאליהם יש חובה לציית, ואילו על תקנות חכמים מתקופות מאוחרות יותר אין מברכים[5]. גם הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה כותב שמצוות אלו נאמרו רק לגבי בית הדין הגדול שבירושלים[6], ומשום כך בהיעדר סנהדרין אין מחויבות לקבל את פסקי הגאונים, וכל חכם יכול לפסוק לפי מה שדעתו נוטה. הרמב"ן הגביל עוד יותר את תחולת המצווה לציית לסנהדרין, וכתב שהיא קיימת רק כאשר מתמלאים תנאים ספציפיים המפורטים בתלמוד לגבי "זקן ממרא"[7].
- דעת ביניים נמצאת בדרשות הר"ן, שכותב שאמנם מצוות "לא תסור" מתייחסת רק לסנהדרין בירושלים, אך הוא מחדש שבכל זאת מצווה לשמוע לדברי החכמים בתקופות מאוחרות יותר בגלל מצווה אחרת: "אחרי רבים להטות", שהיקפה מוגבל יותר[8].
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ה' עמוד ב'
- ^ מובא בחידושי הריטב"א, מסכת שבת, דף קל עמוד א
- ^ שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן שכב
- ^ ספר החינוך, מצווה תצה
- ^ ספר הכוזרי, מאמר ג, סימן לט
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק א'
- ^ השגת הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, שורש א, בפסקה "והנה"
- ^ דרשות הר"ן, הדרוש השנים עשר
35949011שאלת חכם