ש"י איש הורוויץ
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה.
.jpg)
שאול ישראל (ש"י) איש הוּרוויץ (Hurwitz, 15 בספטמבר 1861, יום כיפור תרכ"ב - 8 באוגוסט 1922) היה פובליציסט, היסטוריון, מו"ל, הוגה דעות ופעיל עברי וציוני. עורך כתב העת העתיד.
ביוגרפיה
הורוויץ נולד בעיירה אובאראביצ'י (רו') שבמחוז הומל, פלך מוהילוב שברוסיה הלבנה. מצד אביו, בנימין פייביש, היה קרוב משפחה של השל"ה הקדוש ואמו, דבורה לבית הייגלמן, הייתה דודתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב. אחיו הצעיר היה הפעיל הציוני לב גורביץ'.
משפחתו של הורוויץ שמרה על אורח חיים מסורתי, אך האב היה סוחר שנפגש עם רעיונות תנועת ההשכלה היהודית והיה הראשון בעיירה שהתלבש בלבוש אירופי מודרני. בילדותו קיבל הורוויץ חינוך מסורתי ב'חדר' ואף נחשב לעילוי בעל זיכרון פנומנלי בלימוד המקרא, התלמוד והעברית. בשנות העשרה המוקדמות שלו החל לקרוא בספרי השכלה ובגיל 15 עבר הורוויץ להתגורר וללמוד במסטיסלב אצל קרוביו, משפחת דובנוב. בשנים הבאות למד בסנט פטרסבורג ובמוסקבה, שם פגש סטודנטים יהודים אחרים והיה בין מייסדי האגודה "בני ציון" ב-1881, מהארגונים הציוניים המוקדמים ביותר במזרח אירופה. בנוסף, לצד לימודים אוטודידקטים של שפות זרות ולימודים כלליים, החל הורוויץ בתקופה זו בכתיבה עיתונאית בעברית וברוסית וכן בכתיבה היסטורית-הגותית בנושאים יהודיים שונים.
בשנת 1883 נשא הורוויץ לאישה את שרה תומרקין שהייתה משכילה בפני עצמה וגרושה, תחילה התגורר הזוג אצל אביה של תומרקין בעיירה רוגכוב, ובשנת 1887 עברה משפחת הורוויץ לעיירה גלוכוב (Gluchov), שם נכנס הורוויץ לעסקי העץ ובבעלותו היו יערות, מפעלים לעיבוד עץ ועוד, וכן היה מנהל סניף בנק מחוזי. בשנת 1897 נבחר לנציג המחוז לקונגרס הציוני הראשון, התקרב לחוגי הציונות התרבותית מביתו של אחד העם, וחזר לעסוק בכתיבה לאחר הפוגה ארוכה.
בנובמבר 1905 היגרה משפחת הורוויץ לברלין, כשהורוויץ עצמו עבר בעקבותיה רק באמצע 1906, והמשיך בשנים הבאות לנסוע בחזרה להומל לטפל בעסקיו. בברלין ייסד הורוויץ את "סיני - מוסד לאומי קולטורי לעם ישראל" ואחר כך היה בין מייסדי "ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית". במקביל ערך והוציא לאור את כתב העת העתיד, בו פרסם ממאמריו האקטואלים וההיסטוריים וכן, בשיתוף עם בן אביגדור, יעקב רמברג ופישל לחובר, את הגיליון היחיד של הקובץ הספרותי נתיבות.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה היה הורוויץ בהומל בענייני עסקיו, ונשאר לכוד באוקראינה בשנות המלחמה והמהפכה הרוסית שבעקבותיה, בעוד משפחתו שהתה בקופנהגן. במשך זמן קצר לימד עברית ב'אוניברסיטה עממית יהודית' בקרקוב, ולאחר מכן, בהשתדלות שמעון דובנוב, לימד בעברית ב'אינסטיטוט הגבוה לחכמת ישראל' בפטרוגרד, עד שבפברואר 1921 חזר למשפחתו בברלין. הצבא הרוסי החרים את עסקיו ב-1917 כך שלאחר המלחמה נאלץ לעבוד למחייתו ב"כלל", המחלקה העברית של הוצאת הספרים יודישער פרלאג, עד למותו ממחלת כליות ב-8 באוגוסט 1922.
רעיונותיו ופעילותו הציבורית והספרותית
הורוויץ גדל בסביבה מסורתית, התחנך לאור רעיונות ההשכלה ונחשף כאיש צעיר לציונות בראשית ימיה, כשהוא מושפע מרעיונות הציונות התרבותית שדגלה בתחייה לאומית על בסיס תיקון רוחני של היהדות, החייאת השפה העברית והקמת 'מרכז רוחני' ליהודים בארץ ישראל. במשך השנים ביטאה כתיבתו את הרעיונות הללו, אף שעם חלוף הזמן הפכו רעיונותיו וכתיבתו לרדיקליים יותר ויותר. ככלל, ניתן לבחין בין שני שלבים בכתיבתו.
בשלב הראשון, עסקה כתיבתו בלאומיות היהודית ובקיום ההיסטורי שלה, כפי שהתבטא בחיבורים ובאישים יהודיים בולטים: ב-1877 פרסם את "ציון לנפש קרוכמל", חיבור ביוגרפי אודות המשכיל העברי נחמן קרוכמל, שפתיח תאוריה היסטוריוסופית של העם היהודי. בשנים 1888-1889 התפרסם בעיתון העברי "המגיד" תרגומו של הורוויץ לספרו של משה הס "רומא וירושלים", הנחשב לאחד החיבורים הלאומיים שהקדימו את התנועה הציונית.
ב-1891 התפרסם ספרו "העבריה והיהודיה", בו השווה את דיני האישות במקרא לאלו של התלמוד וניסה להראות כי ההלכה שאפה להביא לשוויון בין הגברים לנשים ובכך מתבטא המוסר היהודי. בנוסף, בשנת 1882 הוציא לאור באופן חד פעמי את כתב העת בית עקד, שכלל ספרות ושירה עברית עם נטייה לאומית. בשלב השני, עסקה כתיבתו של הורוויץ בנושאים אקטואליים מחד והיסטוריים מאידך, אף שבין השניים היה קשר הדוק ובשני המקרים עוררו דעותיו של הורוויץ, כמו גם כתיבתו (שהייתה לא פעם דרמטית ואף פרובוקטורית), ביקורת ציבורית נרחבת.
ב-1904 פרסם הורוויץ ב"השילוח" את מאמרו "לשאלת קיום היהדות", בו טען שהציונות נכשלה במשימתה להעניק ליהדות כיוון חדש ורלוונטי, שיספק ליהודים סיבה להמשיך ולדבוק ביהדותם במקום לבחור באפשרויות הרבות שמציעות התרבויות הזרות. לפי הורוויץ, אם הציונות רוצה להבטיח את עתידם של היהודים, עליה ליצור תרבות לאומית ששורשיה במסורת ובהיסטוריה היהודית וביטויה הוא בשפה העברית. המאמר עורר הד נרחב ושפע של תגובות בעיתונות העברית, רובן שליליות, והגדיר את הורוויץ ופעילותו בשנים הבאות בעיני הציבור ובעיני עצמו. הביקורת שמתח הורוויץ במאמר זה ובמאמרי המשך ("שתי דרכים", "ספירטיזמוס לאומי") על הציונות התרבותית במזרח אירופה בכלל ואחד העם בפרט, הביאו אותו להגר לברלין, על אף שבאותה תקופה לא היה בה מרכז עברי משמעותי.
בברלן ייסד הורוויץ את "סיני - מוסד לאומי קולטורי לעם ישראל", ששם לו למטרה לקדם ולפתח את התרבות העברית, ועל ידי זה לקדם את חיפוש והחייאת הערכים הלאומיים המחודשים עבור הציונות והעתיד היהודי. על פי הורוויץ, ”השפה העברית, שהיא שפתנו ההיסטורית והנצחית, עוד לא הפסידה את כוחה הנפלא בהתמדת חיינו הלאומיים. החיים הלאומיים בעמנו קשורים בהמשכת הקולטורא העברית, ואי אפשר לנו לצייר במוחנו מציאות קולטורא לאומית עברית בלי כלי קיבולה - השפה העברית”.[1]
הפרויקט היומרני לא זכה להצלחה, אך ממנו נולדה (בשיתוף פעולה עם אגודת "עברייה") "ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית". ההסתדרות העברית ביקשה לקדם את העברית כשפה לאומית, כתגובה לשתי מגמות לאומיות בולטות: מחד, הציונות הממוסדת, שרק ב-1907 הכריזה על העברית כשפה הלאומית היהודית אך לא עשתה צעדים ממשיים לקידום ההצהרה הזו, ומאידך הפופולרות הגוברת של היידישיזם, שהכתיר את היידיש כשפה הלאומית היהודית ותמך בלאומיות יהודית לא-ציונית. ההסתדרות קיימה שלוש ועידות - בברלין ב-1909, בקייב ב-1910 ובווינה ב-1913, בין השאר כתגובה לכנס היידיש בצ'רנוביץ' ב-1908, אך לא הצליחה להציג הישגים משמעותיים. הורוויץ עצמו שימש כגזבר ההסתדרות בברלין עד להתפטרותו ב-1912.
"העתיד"
במקביל לפעילותו בהסתדרות העברית, ייסד הורוויץ את העתיד - מאסף ספרותי-מדעי לבירור ענייני היהדות והיהודים. כתב עת זה נועד לשמש במה למאמרים שיחקרו את ההיסטוריה היהודית בחיפוש אחר ערכים, רעיונות ודגמים לאומיים רלוונטיים שנזנחו בעבר ויוכלו לספק מענה לקיום הלאומי היהודי בעתיד: ”דור יתום זה, שעברו מת מוטל לפניו, כשהוא בא מתוך הכרח-נפשי לבקש פתרון לחדת חייו המוזרים בהווה, בייעודי עתיד לאומי מזהיר, הרי אנוס הוא 'לדרוש אל המתים'”.[2]
"העתיד" התפרסם חמש פעמים בין השנים 1908-1913, והגיליון השישי, שהתעכב עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התפרסם רק ב-1926, לאחר מותו של הורוויץ. בכתב העת השתתפו, בין השאר, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שמואל אבא הורודצקי, שמעון דובנוב, יעקב נפתלי שמחוני, יחזקאל קויפמן ובר-טוביה, ויוסף קלוזנר פרסם בו לראשונה פרקים מספרו "אותו האיש". המאמרים בכתב העת עסקו במחקר המקרא, התלמוד, החסידות, הפרנקיזם, יחסי היהדות והנצרות ועוד. כמו כן נערך בו סימפוזיון "על היהדות ועל עתידותיה", בו התבקשו סופרים, הוגים דתיים ואנשי ציבור לחוות את דעתם על הגדרת היהדות בעבר ועל אופי קיומה בעתיד.
הורוויץ עצמו פרסם בהעתיד הן מאמרי מערכת בנושאים אקטואליים והן מאמרים היסטוריוגרפיים, שעסקו בהערכה מחודשת של אישים ותנועות יהודיות בולטות ועמדו לרוב בניגוד לדעה המקובלת בתקופתו. במאמרו על רבי יהודה הלוי, למשל, התנגד לטענה שריה"ל היה בעל תפיסה לאומית וטען שהן תורתו הפילוסופית, והן רעיונותיו הציוניים כביכול והן שיריו – ביטאו השלמה עם מציאות הגלות ועם הגאולה הלאומית כעניין השייך לאחרית הימים.
במהלך 1914 קובצו מאמריו של הורוויץ בשני ספרים; הראשון, שקיבץ את מאמריו המוקדמים של הורוויץ, לא יצא לאור מעולם עקב המלחמה ואילו הקובץ השני הספיק להתפרסם ונקרא מאין ולאין. באותה שנה, במסגרת הוצאת "אחיספר" ששיתפה פעולה עם הוצאת "תושיה" והוצאת "צנטרל" החל במפעל של פרסום קובצי מאמרים של מ"י ברדיצ'בסקי וש"א הורודצקי, וכן גיליון יחיד מנתיבות, שהיה אמור להיות כתב עת ספרותי מתמשך. במהלך שנות המלחמה התחיל בחיבורו של ספר שעסק בחיבור "חובת הלבבות" והתפרסם ב-1922, בסמוך למותו.
מכתביו
- ציון לנפש: רבנו נחמן הכהן קראחמאל: (במלאת מאה שנה ליום הלדת אותו), ורשה: דפס גינז 1887
- בית עקד: מאסף מאמרים, שירים וספורים, ברדיטשוב: דפוס ח"י שעפטיל תרנ"ב 1892
- העתיד - מאסף ספרותי-מדעי לברור ענייני היהדות והיהודים (א-ו), ברלין: סיני, תרס"ח-תרפ"ו
- מאין ולאין? קובץ מאמרים בענייני היהודים והיהדות, ברלין: אחיאסף, תרע"ד 1914
- ספר תורת חובות הלבבות: בהרצאה תמציתית עם מבוא והערכה מאת ש"י איש הורוויץ, ברלין: יידישער פערלאג, תרפ"ב
לקריאה נוספת
- מירב ראובני. עברי בברלין: ש"י איש הורוויץ ו"העתיד" (1903-1914) - תודעה היסטורית ותחיית השפה העברית, עבודת גמר לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2016
