רעב בהודו

תקופות של רעב המוני פקדו לאורך ההיסטוריה את תת-היבשת ההודית, בייחוד את האזורים הנמצאים כיום בהודו, פקיסטן ובנגלדש, ובעיקר בתקופת השלטון הבריטי. יותר מ-60 מיליון איש, רובם חקלאים ותושבי כפרים, מתו מרעב במהלך המאות ה-18 וה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. תקופות הרעב בהודו הבריטית השפיעו באופן משמעותי על גידול האוכלוסייה.

החקלאות בהודו תלויה מאוד באקלים: היא מבוססת על השקיית השדות בחורף באמצעות מי גשמים, ובקיץ בעזרת משקעי מונסון. תקופות הרעב נגרמו לרוב בגלל בצורת, שלא טופלה כיאות על ידי נציגי השלטון הבריטי.

תקופות הרעב הקשות ביותר היו הרעב בבנגל (1770) , הרעב בצפון הודו (1783–1784), הרעב בממלכה המרתית (1791-1792), הרעב הגדול של 1876–1878, והרעב בבנגל (1943) ‏ (זה האחרון היה חריג, כי הוא הושפע לא רק מתנאי האקלים בהודו , אלא גם ממלחמת העולם השנייה, שהקשתה על הראג' הבריטי לטפל בקשיי האוכלוסייה).

תקופות הרעב של המאה ה-18 וה-19 הסתיימו, לאחר שבשנת 1883 בוצעו שיפורים ניכרים במסילות הרכבת ובתשתיות התחבורה בהודו, והוגדרו "רמות רעב", שהיו דרגות חומרה לביטחון תזונתי, ואפשרו להיערך טוב יותר לתקופות רעב ולמנוע אותן.

במאה העשרים היו מספר תקופות רעב פחות קשות מבעבר, בהן הרעב בביהר (1966) והבצורת במהאראשטרה (1970-1973). במקרים אלו הצליחה ממשלת הודו לגבור על הקשיים, והם גבו מעט קורבנות יחסית.

בשנים 2016–2018 מתו בהודו 194 מיליון איש מתת-תזונה (מתוך 810 מיליון בעולם כולו), והיא נמצאת במוקד ההתמודדות עם בעיית רעב המוני בעולם, הנמדדת בעזרת מדד הרעב העולמי. בשני העשורים האחרונים ההכנסה לנפש בהודו עלתה פי שלושה, אך צריכת המזון לנפש ירדה.

הרעב בהודו העתיקה

נושא הרעב מופיע כבר בכתביו של ההוגה הפוליטי ההודי צ'אנקיה (375-283 לפנה"ס), שהמליץ למלכי הודו לבנות תעלות מים לחקלאות ולסייע לתושבים הנמצאים בחוסר ביטחון תזונתי. הרעב מוזכר תדיר בוודות, באגדות הודיות, בכתבים בסנסקריט, בכתבים שהשתמרו מהאימפריה המוגולית, וכן בכתביהם של זרים שהתגוררו בהודו, בהם אבן בטוטה ופרנסיסקו חאווייר.

במונומנטים של אשוקה, שנבנו במאה השלישית לפנה"ס, מציינים כי 100,000 איש מתו במלחמת קלינגה אך רבים יותר מתו מרעב אחריה.

שליטי הודו במהלך ההיסטוריה התמודדו עם תקופות רעב באזורים שונים.

שושלת טוגלוק , ששלטה באזור דלהי במאה ה-14, התעלמה ממצוקות התושבים, והם מתו בהמוניהם מרעב.

רמת דקאן חוותה תקופות רעב קשות בשנים 1460, 1520 ו-1629, ובכל המקרים הללו משפחות האצולה ששלטו באזור הזניחו את המוני העם שגוועו ברעב ובמחלות. הרעב בדקאן מ-1629 עד 1632 היה הרעב ההרסני ביותר בתולדות הודו, והאירוע החמור ביותר שהתרחש בתקופת האימפריה המוגולית. רעב זה היה תוצאה של שלוש שנים רצופות של בצורת. בעשרת החודשים הראשונים של שנת 1631 נספו כ-3 מיליון בני אדם בגוג'ראט ומיליון בדקאן. גורמי השלטון החזיקו מעמד בשנה הראשונה, אך לאחר מכן החלו מקרי מוות גם במשפחותיהם. בסוף שנת 1631 דווח על 7.4 מיליון איש שמתו מרעב ברמת דקאן. תקופות רעב נוספות פקדו את רמת דקאן בשנים 1655, 1682, 1702-1704, 1791-1792 ו-1884. בתקופת הרעב שהחלה ב-1702 נהרגו יותר משני מיליון איש. ברעב של 1791 ניסה השליט המקומי להתמודד עם הרעב באמצעות צווים שהגבילו ייצוא דגנים והגדילו יבוא של אורז מבנגל, צעדים שלא היו יעילים דיים.

אזור קשמיר חווה תקופות רעב קשות. הממשל המוגולי הנהיג מערכת מיסוי שאילצה את האיכרים להעביר חלק גדול מהיבול לגורמי הממשל, ולא אפשרה להם לאגור מזון לעת צרה. כאשר תקפו את האזור בצורת ורעב, הוציא הממשל המוגולי צווים שנועדו להתמודד עם המצב, אך צווים אלו נועדו לכישלון בגלל מכשולים גאוגרפיים ובגלל שחיתות בקרב גורמי הממשל.

באזורים אחרים נקטו שליטי הודו במספר שיטות להקלה על הרעב בקרב האוכלוסייה, בהן חלוקת דגנים, חלוקת מזון, הפחתת מיסים בתקופות רעב והשקעה בתשתית חקלאית. כמו כן עודדו הגירה ממחוזות שסבלו לעיתים קרובות מבצורת למחוזות אחרים בהודו.

הרעב בהודו במאה ה-18 וה-19

במאה ה-18 וה-19 התרבו תקופות הרעב הקשה בהודו, שהייתה תחת שלטון בריטי. משנת 1850 עד 1899 מתו מיליונים ב-24 תקופות רעב עיקריות, והשפיעו על גידול האוכלוסייה במדינה בטווח הארוך.

תקופות הרעב הקשות ביותר היו הרעב בבנגל (1770), הרעב בצפון הודו (1783–1784), הרעב בממלכה המרתית (1791-1792), הרעב הגדול של 1876–1878, והרעב בבנגל (1943).

הרעב בבנגל בשנת 1770 גבה את חייהם של כשליש מתושבי האזור - כעשרה מיליון איש. כתוצאה מכך חלה ירידה חדה בהכנסות חברת הודו המזרחית הבריטית וצניחה חדה במחיר המניה שלה, והיא נאלצה לקחת הלוואה של מיליון ליש"ט מבנק אנגליה למימון פעולותיה הצבאיות.

בתקופת הרעב הגדול של 1876–1878 מתו כ-10.3 מיליון בני אדם. חקלאים רבים היגרו מהדרום למטעים במושבות הבריטיות, שם עבדו בתנאי עבדות.

בשנת 1892 פורסמה ידיעה על רעב במספר מחוזות במדינת קרנאטקה בעיתון "חבצלת": "תושבי מחוז בידשאפור, באלאגום ודהארוואר בהודו סובלים חרפת רעב, כי לא נתברכו תבואות השדות בשנה החולפת ואין מאכל לאדם ובהמה. מספר תושבי המחוזות האלה עולה על מיליון וחמש מאות אלף, ומצבם נורא מאד."

הבריטים תיעדו את תקופות הרעב וניסו לאתר את גורמיהן ולגבש דרך פעולה להתמודדות עם המצב. הדו"חות שפרסמו מכילים תיעוד מדויק של תנאי מזג האוויר וכמות היבול החקלאי בכל אזור.

הגורמים לרעב

רוב הכלכלנים תמימי דעים ביחס לאחריותו של השלטון הבריטי הקולוניאלי לתקופות הרעב בהודו. השלטון הבריטי נהג להטיל מיסים גבוהים והיטלי למלחמה, הנהיג מדיניות סחר חופשי והרחיב את הייצוא החקלאי, אך הזניח את ההשקעה בחקלאות. הבריטים בהודו ייצאו אופיום, אורז, חיטה, דיו אינדיגו, יוטה וכותנה, ואלה היו מרכיבים מרכזיים בכלכלת האימפריה הבריטית. הייצוא הזרים לאימפריה מטבע חוץ, בעיקר מסין, אך ההכנסות הועברו לממשלת בריטניה. בלחץ השלטון הבריטי נאלצו המשקים החקלאיים בהודו להשתמש בשטחיהם לגידולי יצוא במקום לגדל מזון לצריכה מקומית, דבר שגרם לירידה בביטחון התזונתי.

פלורנס נייטינגייל חקרה את תקופות הרעב בהודו באמצע המאה ה-19, והעלתה את נושא הרעב למודעות הציבור הבריטי באמצעות סדרת פרסומים בעיתונות בשנת 1873. היא זיהתה שני גורמים עיקריים לרעב: מחסור במזון ומחסור בכסף. מחסור במזון נגרם מפני שלא היו בהודו תשתיות תחבורה מודרניות, ונוצר קושי להוביל מזון לאזורים שנפגעו בבצורת. מחסור בכסף, לעומת זאת, שיקף את מדיניות המיסוי של הראג' הבריטי, שגבה מיסים גבוהים מהאיכרים אך לא השתמש בהם לפיתוח תשתיות וקידום האוכלוסייה אלא השתמש בהם בעיקר לצרכים צבאיים. חלק ניכר מסכומי הכסף שנגבו הופנו למימון המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה.

על פי הכלכלן אמרטיה סן, הרעב בהודו תחת השלטון הבריטי לא נבע ממחסור במזון אלא בגלל אי-שוויון כלכלי בחלוקת המזון, שנבע מטבעו הלא-דמוקרטי של הראג' הבריטי, שדגל בתפיסה קפיטליסטית ולא פעל מספיק לטובת האוכלוסייה. תפיסה זו מקובלת על כלכלנים רבים בהודו ומחוצה לה.

חוקרים אחרים הצביעו על מחסור במים, איכות קרקע ירודה ומחסור באפיקי שיווק של תוצרת חקלאית. משנת 1860 עד 1920 נסללו מסילות רכבת ברחבי הודו, ואפשרו לחקלאים להוביל יבול לאזורים מוכי בצורת. לאחר 1947 בוצעו רפורמות בתעשיית החקלאות בהודו שגרמו להתמודדות יעילה יותר עם תקופות רעב אזוריות.

המדיניות הבריטית

המדיניות הבריטית לטיפול במקרי רעב התבססה על גישתו של הכלכלן אדם סמית', לפיה הממשלה לא צריכה להתערב בשוק החקלאי, גם לא בתקופת משבר. בהתאם לגישה זו הקפיד הממשל הבריטי בהודו לספק לאוכלוסייה סיוע מינימלי בלבד, זול ככל האפשר. לדוגמה, בדיווח בעיתון "המגיד" משנת 1867 נכתב: "ויהי בימים האלה נאספה אספה בלונדון לישא וליתן בדבר השאלה הזו: אם כדאי וראוי העניין הזה לקרוא נדבות לטובת האומללים האלה ותהי אחרית השקלא וטריא, כי רבו המשמאילים על המימינים ונמנו וגמרו לבלי עשות מאומה בדבר הזה, כי אין הדבר שווה בנזק הכסף!!"

חוקרים מצאו קווי דמיון בין רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד, בשנים 1846–1849, לבין תקופות הרעב בהודו בסוף המאה ה-19. בשני המקרים המדיניות הבריטית כשלה בטיפול, ולא הטילה מגבלות על היצוא החקלאי כדי לסייע לתושבים, או הגבירה משלוחי מזון לאזורי המצוקה. חוקרים שבדקו תכתובות בין הראג' הבריטי בהודו לממשלת בריטניה מצאו שהלקחים שהופקו מהרעב באירלנד לא יושמו לאחר מכן בקביעת המדיניות לטיפול במקרי הרעב בהודו.

פוליטיקאים רבים בהודו מתחו ביקורת על המדיניות הבריטית בנושא הרעב, בהם אלן אוקטביאן יום. ביקורת זו הייתה בין הגורמים להקמת תנועת העצמאות ההודית, ולאחר מספר שנים הפוליטיקאים שהובילו את התנועה התאחדו והקימו את מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי.

תגובת הראג' הבריטי בתקופות רעב

במקרים רבים של תקופות רעב אזוריות תגובת הראג' הבריטי, ששלט בהודו, גרמה לאובדן חיי אדם.

הרעב במדראס בשנים 1896–1897 נגרם בגלל בצורת קשה, אך הממשל הבריטי אילץ את התושבים להמשיך לייצא את תוצרתם במקום להשתמש בה. תושבים רבים מתו מרעב וממחלות זיהומיות, בעיקר דבר ושפעת.

בשנים 1865–1866 פגעה בצורת קשה במחוז אודישה, ובגלל סופת מונסון נמל אודישה הושבת. מיליון איש מתו מרעב במשך חודשיים. ההודים פנו לשר החוץ הבריטי, רוברט גסקוין ססיל, אך הוא לא הגיב. אזרחים בריטיים פנו לבית המלוכה בניסיון להשפיע על מדיניותו בהודו, אך המשנה למלך, הלורד לייטון , סירב לסייע בטענה שכל סיוע יוביל להתקוממות של הודים נגד השלטון הבריטי ויפגע בכלכלת בריטניה. גם בשנת 1876, כאשר פרץ רעב אדיר במדראס, אמר לייטון כי "כוחות השוק בלבד יספיקו כדי להאכיל את ההודים המורעבים". מדיניות זו נכשלה, וכ-5.5 מיליון איש מתו מרעב במדראס.

לאחר מקרה זה שינה הלורד לייטון את מדיניותו, והקים קרן לביטוח מפני רעב, שבה הופקדו כספים לשימוש בתקופת משבר. ברעב במדראס ב-1896 קיבלו כ-4.5 מיליון איש מענקים מהקרן, אך הלורד ג'ורג' נתניאל קרזון קיצץ את גובה המענקים, וכתוצאה מכך בין 1.25 ל-10 מיליון איש מתו ברעב.

רמות רעב

הראג' הבריטי הקים ועדת חקירה לנושא הרעב בהודו בשנת 1880. הוועדה מצאה שבכל מחוז בהודו הבריטית, כולל בורמה, יש עודף תוצרת חקלאית במשקל כולל של כ-5 טון מזון טרי. הוועדה הגדירה שלוש "רמות רעב" (Famine Codes):

• מחסור חלקי במזון
• מחסור: שלוש שנים רצופות של יבול חקלאי נמוך, תנובה חקלאית בגובה שליש או חצי ביחס לשנה נורמלית, ואוכלוסייה גדולה במצוקה.
• רעב: בנוסף לנ"ל, עליית מחירי מזון ב-140% או יותר, תנועת אנשים בחיפוש אחר מזון, ומקרי תמותה רבים.

רמות הרעב נועדו לחזות מראש מצב של רעב במחוז מסוים, ולמנוע אותו. הוועדה הגדירה סדרה של הנחיות ותקנות ממשלתיות המפרטות כיצד להגיב לכל אחד מהמצבים הללו.

מסקנות הוועדה נדחו על ידי המשנה למלך, הלורד לייטון, שחשב שעלותן גבוהה מדי. הן יושמו רק לאחר שפרש מתפקידו בשנת 1883. לאחר מכן פחתו מקרי הרעב של המאה ה-19, והאחרון שבהם היה בשנת 1902.

על אף יעילותן, הגדרות רמות הרעב כשלו בזיהוי המצב שנוצר בבנגל בשנת 1943, בתקופת מלחמת העולם השנייה, ותקופת הרעב בבנגל באותה שנה הייתה קשה במיוחד. לאחר מכן עודכנו ההגדרות מספר פעמים.

רמות הרעב נמצאות בשימוש גם כיום, והן מכונות "מדריך לשעת מחסור" (Scarcity Manuals). באזורים מסוימים במדינה שולבו הכללים בטיפול השוטף במצבי משבר.

מקרי רעב במאה ה-20

במאה ה-20 לא היו כמעט תקופות רעב בהודו, הודות ליישום מדיניות "רמות הרעב" שהוגדרה בשנת 1883. מדיניות זו כשלה בשנת 1943 כאשר נוצר מצב של רעב בבנגל שלא זוהה בזמן, והתפתח לאסון הומניטרי, אך בשאר המקרים סייעו הנחיות אלו למנוע אירועי רעב חמורים.

הרעב בבנגל (1943)

הרעב בבנגל בשנת 1943 גבה את חייהם של 2.1–3 מיליון איש, שמתו מרעב, מלריה או מחלות אחרות שהחמירו בגלל תת-תזונה, עקירת אוכלוסין וחוסר טיפול בריאותי.

המשבר החל עם כיבוש יאנגון בידי היפנים, בשנת 1942, שקטע את קווי האספקה של האורז לתושבי המחוז. ביולי 1943 החל משבר מזון חריף שלא זוהה בזמן, והוא נמשך עד סוף שנת 1944. השלטון הבריטי העניק עדיפות תקציבית למטרות צבאיות והזניח את תושבי המחוז העניים. ארגוני סיוע בהודו ניסו לספק עודפי מזון לבנגל, אך הממשל הבריטי חסם את דרכי התנועה. על פי הכלכלן אמרטיה סן, שכתב ספר על הרעב בבנגל, הסיבות העיקריות לרעב היו מחלה פטרייתית שפקדה את שדות האורז, ואי-שוויון כלכלי באוכלוסיית המחוז, שגרם למחירי המזון לעלות, ועניים רבים התדרדרו למצבי תת-תזונה.

המשוררת אמריטה פריטם הוציאה ספר שירה על הרעב בבנגל, שזכה לפרסום רב.

"תערובת בנגל"

אנשי רפואה רבים הגיעו בשנת 1943 לבנגל כדי לנסות לסייע לאוכלוסייה שסבלה מרעב קשה.

כחלק מההתמודדות עם המצב, צוותים רפואיים בריטיים פיתחו את "תערובת בנגל", דייסת אורז וסוכר שמספקת לגוף מספיק קלוריות כדי להחזיק מעמד ולמנוע התדרדרות. צוותים אלה השתתפו בשנת 1945 בשחרור מחנה ברגן-בלזן על ידי הצבא הבריטי, והשתמשו בדייסה זו לטיפול בניצולים שהיו במצב של תת-תזונה. בזכות "תערובת בנגל" ניצלו חייהם של עשרות אלפי אנשים ממחנה הריכוז.

מקרי רעב לאחר עצמאות הודו

לאחר הרעב בבנגל יישמה ממשלת הודו את המלצות ועדת החקירה לנושא הרעב, והצליחה לזהות בזמן התפתחויות של משברי רעב אזורי ולמנוע אותם. מקרים כאלה קרו בשנת 1967, 1973, 1979 ו-1987 בביהר, מהאראשטרה, מערב בנגל וגוג'ראט בהתאמה. גם שנת 2013 הייתה שנת בצורת קשה במהאראשטרה.

תת-תזונה בהודו במאה ה-21

הודו המודרנית מיגרה את תקופות הרעב שפקדו אותה במאה ה-19, אך היא מתמודדת כיום עם בעיה חריפה של תת-תזונה. כמחצית ממקרי המוות של ילדים בהודו מקורם בתת-תזונה. בשנת 2009 מתו 45,000 ילדים במדינת מהאראשטרה מתת-תזונה.

אחד הגורמים העיקריים לתת תזונה בהודו הוא אי-שוויון כלכלי. שכבות רחבות של האוכלוסייה שייכות לקאסטות הנמוכות וסובלות ממחסור במזון, וגם מעט המזון שהן צורכות אינו עשיר באבות המזון הנדרשים לגוף האדם. באוכלוסייה זו נולדים תינוקות פחות בריאים, ויש בה אחוזים גבוהים יחסית של מחלות זיהומיות, בעיקר דבר, דלקת ריאות ושחפת, המובילים לשיעורי תמותה גבוהים. חוסר ביטחון תזונתי מוביל לשיעורי תעסוקה נמוכים ולמשכורות נמוכות, וכך אנשים אלה לכודים במעגל אכזרי של תת-תזונה.

עליית מחירי המזון מהווה גורם נוסף לתת-תזונה. עלייה זו נובעת מעליית מחירי היצוא, הקצב שבו נמסים קרחוני ההימלאיה עקב התחממות עולמית, ושינויים בטמפרטורת הגשמים בהודו.

בשנת 2020 הציעה שרת הכלכלה נירמלה סירתמן תיקון לחוק הסחורות החיוניות, המאפשר לממשלת הודו לבצע רגולציה של סחר בתוצרת חקלאית במצבי חירום, כגון רעב המוני או מלחמה. תיקון זה נתפס כפגיעה בחקלאים, והיה בין הגורמים למחאת החקלאים באותה שנה.

ראו גם

• הרעב הגדול בצפון סין (1876–1879)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רעב בהודו בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30229029רעב בהודו