רכבת ריק

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה עוסק במיזם עתידי
ייתכן שנכללים בערך פרטים שהם בגדר הערכה, או כאלה שעשויים להשתנות עם התקדמות המיזם.
ערך זה עוסק במיזם עתידי
ייתכן שנכללים בערך פרטים שהם בגדר הערכה, או כאלה שעשויים להשתנות עם התקדמות המיזם.

רכבת רִיקאנגלית: Vactrain - קיצור של Vacuum Tube Train) הוא רעיון עתידני לרכבת מהירה שתנוע בעזרת כוח אלקטרומגנטי (כמו מגלב) אך בשונה ממגלב תנועתה לא תתבצע באוויר הפתוח, אלא, בצינורות בהם לחץ האוויר יהיה נמוך מאוד כך שניתן להגדירו כריק. בזכות התנגדות האוויר הנמוכה, תתאפשר לרכבות מסוג זה לנוע במהירויות גבוהות מאוד, באופן תאורטי 8,800-6,000 קמ"ש (פי 6-5 ממהירות הקול), תוך השקעת אנרגיה קטנה יחסית. אם יתממש הרעיון, זמן הנסיעה מתל אביב לניו יורק יעמוד על שעה וחצי[1].

אולם, המחקר לפיתוח הטכנולוגיה הדרושה ליישום הרעיון נמצא עדיין בראשיתו וללא פיתוחים משמעותיים בתחום המנהור וטכנולוגיות אחרות, רכבות מסוג זה יהיו יקרות מאוד כך שלא יהיו כדאיות לבנייה. כדי להוזיל עלויות הוצעו בעבר צינורות חלולים מבטון שייבנו על פני הקרקע וישרור בהם לחץ אטמוספירי חלקי.

בשנת 2010 הודיעו חוקרים סינים מאוניברסיטת דרום מערב ג'יאאוטונג בעיר צ'נגדו, כי החלו לפתח טכנולוגיה שתאפשר בניית אב טיפוס לרכבת מסוג זה והיא תגיע למהירות של 1,000 קמ"ש[2][3][4][5]. החוקרים טענו שהטכנולוגיה תהיה זמינה בעוד כעשור.

היסטוריה

עד 1970

הרעיון המודרני לרכבת מהירה שנעה בתוך צינורות בהם שורר ריק, הומצא ונחקר לראשונה על ידי המהנדס האמריקאי רוברט גודרד בעשור השני של המאה ה-20. גודרד תכנן באופן מפורט את הרכבת ולפי המצאתו הייתה אמורה לנוע במהירות ממוצעת של 1,600 קמ"ש, כך שתגמא את המרחק בין ניו יורק לבוסטון ב-12 דקות. תוכניות הרכבת נמצאו בביתו רק בשנת 1945, אחרי מותו, ואשתו רשמה עליהם פטנט.

בוריס וינברג, פרופסור רוסי, פירט גם הוא את רעיונותיו לרכבת מסוג זה בשנת 1914 בספר "תנועה ללא חיכוך (דרכים חשמליות ללא אוויר)" ואף בנה מודל המציג את רעיונו באוניברסיטת טומסק בשנת 1909.

2000-1970

רכבות רִיק הגיעו לתודעת הציבור רק בשנות ה-70 של המאה ה-20 כאשר רוברט סאלטר מתאגיד ראנד פרסם סדרת מאמרים הנדסיים מפורטים בשנים 1972[6] ו-1978[7]. בריאיון עם סאלטר שהופיע בלוס אנג'לס טיימס בתאריך 11 ביוני 1972, טען והציג בפרוטרוט את דרך הפעולה בה הממשל הפדרלי של ארצות הברית יכול בקלות, בטכנולוגיות שהיו זמינות דאז, לבנות מערכת כזו לשימוש נרחב. פיתוח טכנולוגיה מסחרית למגלב באותה תקופה היה בראשיתו ולכן רעיונותיו של סאלטר התבססו על רכבת עם גלגלים.

בהמשך לרעיונותיו של סאלטר, תוכנן הקו הראשון במגלופוליס של צפון מזרח ארצות הברית שכלל תשע תחנות: וושינגטון די. סי., מרילנד, דלאוור, פנסילבניה, ניו יורק, רוד איילנד, מסצ'וסטס ועוד שתי תחנות בקונטיקט. בנוסף, רכבות פרווריות תוכננו לניו יורק ולסן פרנסיסקו. מסלולים אלו תוכננו לרכבות בעלות קיבולת גבוהה יותר ומשקל גבוה יותר כך שהנעתן תתבסס יותר על גרוויטציה ופחות על אוויר, בשונה מהרכבות הבין עירוניות. מערכת הרכבות שתוכננה לניו יורק כללה שלושה קווים שנגמרים ב-בבילון, פטרסון, הנטינגטון, White Plains, אליזבת וסט. ג'ורג.

סאלטר ציין שרעיונו יעזור בהפחתת הנזק לאטמוספירה בפרט והנזק הסביבתי בכלל, שנגרמים על ידי מטוסים וכלי רכב יבשתיים. הוא קרא לפיתוח מערכת תת-קרקעית וליישום מיידי של רכבת ריק. רעיונותיו נשארו כתכנונים על הדף ומעולם לא עברו ליישום בשטח.

בשנות ה-70 המאוחרות ותחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, הוצעה בשווייץ מערכת הסעה שנקראת Swissmetro ועל-פי התכנונים התבססה על רכבות ריק והייתה אמורה לפעול במנהרות תת-קרקעיות.

שנות ה-2000

בעשור הראשון של המאה ה-21 החלה חברת ET3 לעבוד על מערכת ה-ETT שמציעה מהירות נסיעה של כ-600 קמ"ש (בממוצע) בתוך קפסולה המכילה 6 איש[8].

ב-12 באוגוסט 2013, פרסם היזם אילון מאסק, אחד ממייסדי PayPal וחברת טסלה מוטורס, את חזונו לפרויקט הייפרלופ[9][10], אותו הוא מכנה גם "הדור החמישי של התחבורה"[11]. הפרויקט מציע נסיעה במהירות 610 קמ"ש בתוך קפסולה המכילה 28 איש.

שימושים נוספים בטכנולוגיה

ד"ר ג'יימס פאוול, שהגה את המגלב שנעה באמצעות מוליכי על בשנות ה-60 של המאה ה-20, מוביל משנת 2001 את המחקר לשימוש במערכת המגלב עבור טיסות לחלל. ה-StarTram מציע מהירויות של 14,300 קמ"ש עד 31,500 קמ"ש כשההאצה מתבצעת בתוך מנהרה. עלות השיגור במערכת זו תהיה זולה מטילי שיגור של ימינו[12].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37020356רכבת ריק