תנועה (פיזיקה)

תנועה היא מושג מרכזי בפיזיקה, שמשמעותו שינוי במיקום של גוף במהלך הזמן ביחס לסביבתו, כפי שהמיקום נמדד על ידי צופה במערכת ייחוס מסוימת.

מהי תנועה

מהותה של התנועה העסיקה כבר את היוונים הקדמונים, כפי שניתן לראות בפרדוקסים של זנון, מהמאה החמישית לפני הספירה, ובמטאפיזיקה של אריסטו, מהמאה הרביעית לפני הספירה, שהתנועה (במשמעות הרחבה של מושג זה) מהווה מושג מרכזי בה.

ביסוס פורמלי למושג התנועה ניתן רק בשלהי המאה ה-17, באמצעות חוקי התנועה של ניוטון. עד לסוף המאה ה-19 היוו חוקי ניוטון את הבסיס למכניקה הקלאסית. חישובים המבוססים על חוקי ניוטון היו מדויקים מאוד, עד לרגע שבו הגיעו הפיזיקאים ליכולת לערוך ניסויים בתנועה במהירות גבוהה.

במהירויות גבוהות, חוקי התנועה של ניוטון חדלו לספק תוצאות מדויקות. לפתרון בעיה זו פיתח אלברט איינשטיין את תורת היחסות. בעוד שחוקי ניוטון הניחו ערכים מוחלטים של מרחב וזמן, תורת היחסות הניחה שאלה מושגים יחסיים, התלויים במערכת הייחוס. תורת היחסות מספקת תוצאות מדויקות יותר, אך לצרכים מעשיים, שבהם מדובר במהירויות נמוכות, פשוט יותר להשתמש בחוקי ניוטון, שרמת הדיוק שלהם מספיקה לצרכים אלה.

תנועה מוגדרת במונחי מרחב וזמן, ולכן מרחב וזמן יחסיים מובילים לתנועה יחסית.

תנועה מוטורית

תנועה מוטורית מתייחסת ליכולת של אורגניזם כמו בעלי חיים ובני אדם להזיז את מערכת השרירים שלהם. היא משקפת את ההתנהגות הניצפת.

התנועה המוטורית מאפשרת לשנות את המיקום במרחב על ידי פעולות כמו זחילה, הליכה וריצה. במקרה זה האורגניזם כולו זז ממקום אחד לשני. עם זאת, תנועה מוטורית יכולה להתרחש גם כאשר האורגניזם נשאר במקומו. במקרים אלו מיקומים של חלקי גוף שונים (כמו גפיים) משנים את מיקומם אחד ביחס לשני. לדוגמה: קישקוש בזנב או שימוש בשפת סימנים.

התנועה מתאפשרת בעקבות פעולתה של המערכת המוטורית, שהיא חלק ממערכת העצבים. המוח וחוט השדרה כוללים מנגנונים מוטוריים שונים, אשר כל אחד מהם יכול לשלוט על סוג מסוים של תנועה בו זמנית. היכולת לשלוט על מספר תנועות במקביל מאפשרת התמודדות עם ריבוי משימות כמו ניהול דיאלוג במהלך טיול רגלי עם ידיד.

יכולת התנועה המוטורית משתפרת לאורך התפתחות גוף האדם. היא מאפשרת לאדם לרכוש מיומנויות החיוניות להישרדות והשתלבות בחברה. לדוגמה: שמירה על שיווי משקל וכתיבה.

צילום התנועה

היכולת לשמר דמות של עצמים סטטיים התקיימה משחר ההיסטוריה באמצעות הציור, ולאחר מכן באמצעות הצילום. בשלהי המאה ה-19 נוספה יכולת לצלם את התנועה, עם המצאת הראינוע. פיתוח יכולת צילום במהירות גבוהה מאד נתנה אפשרות להבחין בפרטים של תנועה מהירה, כגון מעוף קליע של רובה או ריצה של סוס, שקשה להבחין בהם ללא מכשור זה.