רמון השלישי מטריפולי
רמון השלישי מטריפולי, רוזן טריפולי ונסיך הגליל (1140–1187) היה מבכירי האריסטוקרטים בממלכת ירושלים הצלבנית, ושימש כדמות מפתח פוליטית בתקופת שלטונם של בלדווין הרביעי, בלדווין החמישי וגי דה ליזיניאן מלכי ירושלים.
רקע
רוזנות טריפולי הייתה רוזנות עצמאית צלבנית בצפון ממלכת ירושלים הצלבנית, ובתקופות מסוימות היה לה קשר הדוק עם ממלכת ירושלים; תקופה כזו הייתה תקופת שלטונו של רמון השלישי (1152 - 1187), אשר החזיק בתואר נסיך הגליל כוואסאל של הממלכה זמן ממושך מחייו; רמון השלישי היה ראשון רוזני טריפולי אשר היה קשור קשר דם על מלכי ירושלים, כבן דודו של המלך בלדווין השלישי - אמו הודיירנה, בתו של בלדווין השני, מלך ירושלים, הייתה אחותה של מליסנדה, מלכת ירושלים. הוריו של רמון היו רמון השני מטריפולי והודיירנה מטריפולי; רמון השני התקוטט תדיר עם אשתו בעלת המזג העצמאי, כאחותה מליסנדה, מריבות שבשיאן הובאו המלכה מליסנדה ובנה בלדווין השלישי כדי לפשר ביניהם, ב-1152.
מסתבר שהמריבות לא היו רק על עניינים של שלטון – שמועות עיקשות גרסו כי אחותו של רמון השלישי, מליסנדה מטריפולי, אינה בתו של רמון השני, אלא של הודיירנה ואדם זר; שמועות אלו גרמו לכך שכאשר הוצעה מאוחר יותר מליסנדה לקיסר הביזנטי מנואל קומננוס לאשה, ואף כונתה הקיסרית העתידית של ביזנטיון, בחר הקיסר לאשה דווקא את מריה מאנטיוכיה. אחיה רמון השלישי חש עלבון כל ימיו מהאירוע, וכנקמה תקף רבות את קפריסין.
לאחר התיווך בין רמון השני והודיירנה טענה מליסנדה שמוטב שהודיירנה תשוב עמם לירושלים לזמן קצר, אך כאשר יצא רמון השני ללוותם בדרך למרחק קצר, נקטל הרוזן על ידי מתנקשים אלמוניים מכת החשישיים לצד שניים מאביריו. הרוזן רמון השני היה הלא-מוסלמי הראשון שנהרג בידי החשישיים, כנראה בתגובה על מאמציו של רמון לבסס כוח הוספיטלרי ברוזנות, כאשר העניק בשנת 1142 אוטונומיה לאבירי המסדר ההוספיטלרי לבנות לעצמם בשטח הרוזנות את המבצר האדיר של קראק דה שבלייה.
בלדווין מלך ירושלים רצה בתחילה לתבוע את כס הרוזנות כעוצר, אך הודיירנה מיהרה להכריז על עצמה כעוצרת למען בנה התינוק, רמון השלישי. בלדווין הבטיח לה את תמיכתם של אצילי המחוז, ובהמשך אף נתנה לו הודיירנה את הזכות להעניק את מבצר טרטוס למסדר הטמפלרים, כדי להגן על הרוזנות מפני התקפה של נור א-דין זנגי הסלג'וקי, שמיהר לפלוש אליה לאחר ששמע על מותו של רמון השני. הגנה טמפלרית זו צלחה עד נפילת המבצר בידי צלאח א-דין בשנת 1188. הודיירנה נותרה העוצרת והשליטה בפועל במשך שלוש שנים, עד שהגיע רמון השלישי לבגרות ב-1155.
כרוזן וכעוצר
עוצר ממלכת ירושלים
רמון לקח לידיו את מושכות השלטון ברוזנות, וניהל אותה בהצלחה; מאוחר יותר ניתן הגליל כולו ניתן לידיו כפיאודום, ורמון הפך לשליט נסיכות הגליל, שבירתה בטבריה. רמון הביא לפריחה ושגשוג בטבריה, ודאג לרווחתה גם במישור המדיני, כפי שעוד יוזכר.[1]
בינתיים נפטר המלך בלדווין השלישי מירושלים חסר ילדים ב-1162, ואחיו, המלך אמלריך, שלט בממלכה עד למותו ב-1174; לאחר מכן עלה לשלטון בנו בן ה-13, המלך בלדווין הרביעי "המצורע". בלדווין הרביעי היה חולה כל ימיו בצרעת, ולכן החליטה אספת גדולי הממלכה למנות לו שני עוצרים: האציל מילון דה פלאנסי, רוזן מונראל ושליט נסיכות עבר הירדן, ורמון השלישי רוזן טריפולי. המינוי נעשה בתמיכת משפחות האצולה, שרמון נהנה מקרבתן. רמון שלט למעשה בממלכת ירושלים עד לשנת 1176 , בה הגיע בלדווין לבגרות ונטל לידיו את הגה השלטון בממלכת ירושלים, ככל הנראה בעזרתו של רנו משאטיון רוזן עבר הירדן והמלכה האם, אגנס מקורטניי, שיחדיו קיבלו כעת לידיהם את ציר הכוח של השלטון הלכה למעשה בממלכת ירושלים; במחקר על ממלכת ירושלים מציין ההיסטוריון הבריטי כריסטופר טיירמן כי בלדווין הרביעי היה בעיקר שליט-בובה, בעוד ענייני ממלכת ירושלים נקבעים על ידי אמו, תומכיה והעוצרים שמונו על ידיהם[2], אם כי בהחלט היה לו יד בהחלטות השלטון בתקופות בהן התחזק ממחלתו.
קרב מרג' עיון (ערך מורחב: קרב מרג' עיון (1179))
בשנת 1179, לאחר קרב גזר, התחוללה סדרת קרבות, התנגשויות ומצורים בין צבא ממלכת ירושלים בראשות בלדווין הרביעי, מלך ירושלים והצבא האיובי-מוסלמי בפיקודו של צלאח א-דין; המערכה השתוללה באינטנסיביות במשך ארבעה חודשים רצופים, מאפריל עד לאוגוסט 1179, ושיאה היה בקרב מרג' עיון. הקרב אירע לאחר שיצאו מבסיסו של צלאח א-דין (דרומית לתל דן) פשיטות מוסלמיות שיטתיות לכיוון הגליל, צור וביירות, שהשמידו את כל יבולי שנת 1179 בכל החלק הצפוני של ממלכת ירושלים; בתגובה, גייס בלדווין הרביעי את צבאו ויצא לקרב מירושלים, לצד עוצר הממלכה הרוזן רמון מטריפולי (כעת נושא בתפקיד כבעל כוח פוליטי מועט). הם נשאו עמם את "הצלב האמיתי", ועמם צעדו האבירים הטמפלרים בראשות מפקדם אד דה סנט אמאן. הצלבנים רכבו מטבריה אל צפת ותבנין, שם המתינו לשעת כושר ולקבלת ידיעות מדויקות על תנועת הצבא המוסלמי; לבסוף החליטו לצאת למתקפה ביום 10 ביוני 1179, ויצאו לעמק המוביל למבואות הדרומיים של מרג' עיון, כאשר גדודי חיל הרגלים מפגרים מאחור בעוד הפרשים הצלבניים דוהרים קדימה. בהתנגשות הראשונה הכו הפרשים הצלבניים בעוצמה בגדודים שבפיקודו של פראח שאה המוסלמי, והמשיכו לדהור בביטחון שהקרב הסתיים בניצחון; אך זמן קצר לאחר מכן נבלם חיל הרגלים לאחר ירידתו לעמק, ונכנס לעימות עם הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי שהגיע לשדה הקרב. החיילים חסרי ההגנה נמלטו בחוסר סדר, תוך שהם יוצרים בלבול בשורות חיל הפרשים, התקפה צלבנית ראשונה של הטמפלרים נהדפה והתקפת נגד מוסלמית שברה את שורות הצבא הצלבני וגרמה לנסיגה מבוהלת. חלק מן הצלבנים, ובהם המלך ורמון מטריפולי, הצליחו להמלט ולמצוא מקלט במבצר הבופור במרחק של כ 5 מייל משדה הקרב; כל שאר החיילים הצלבניים, שנלכדו בין נהר הליטאני לצבא המוסלמי, נהרגו או נשבו על ידי הצבא המוסלמי.[3] הקרב הסתיים בתבוסה נוצרית מוחצת.
רמון שב לטריפולי, וגדודים שיצאו מטריפולי ואנטיוכיה ותקפו את חומס וחמאת שבסוריה ניסו להביא לסיום הפשיטות, אך לא הצליחו להביא לשינוי המומנטום המוסלמי או להפסקת פעולות ההרס. ויליאם מצור[4] סיפר כי
"הרוזן של טריפולי [רמון השלישי] עבר עם אנשיו לערקא, בצפותו שמא תינתן לו הזדמנות להילחם באויבים בלי שתישקף לו סכנה קשה. האבירים הטמפלרים שחיו בשטח זה, גם הם הסתגרו בתוך מבצריהם, מצפים בכל שעה להינתן במצור על ידי צלאח א-דין, ולא העזו לצאת כנגד הפולשים. אבירי מסדר ההוספיטלרים עברו מתוך פחד לתוך מבצרם, קראק דה שבליה, וסברו שדי אם במבוכה הזאת יצליחו לשמור על מבצר זה מהתקפת האויבים. וכך יכול היה צלאח א-דין לצעוד דרך המישורים - ובייחוד דרך שטחים מעובדים - מאחר שאיש לא עמד כנגדו, ולכן עבר באין מפריע ממקום למקום, מצית את היבולים שכבר נאספו לגורן, אלה שעדיין נמצאו בשדות ואף את התבואה בקמה".
הזירה הפוליטית של ממלכת ירושלים
המאבק על זהות יורש ממלכת ירושלים
עקב מחלתו, לא היה אמור בלדווין הרביעי לחיות עוד זמן רב, ונשאלה השאלה מי יירש את מקומו של המלך חשוך הילדים; לכס טענו שתי אחיותיו, איזבל וסיביל, אותן הניעו שתי המפלגות העיקריות של הממלכה: מפלגת הברונים, או האבירים, בראשותם של רמון השלישי רוזן טריפולי, בוהמון השלישי רוזן אנטיוכיה ומשפחת איבלין החזקה, בראשות האחים באליאן ובלדווין, תמכה באיזבל ובבעלה אונפרוא הרביעי מטורון; ומפלגת החצר, בראשות האחים גי דה ליזיניאן והקוניטאבל אמלריך דה ליזיניאן, רנו משאטיון רוזן עבר הירדן, אגנס מקורטניי ואחיה ז'וסלין דה קורטניי, שהיה רוזן אדסה וסינישאל ממלכת ירושלים, שתמכה בסיבילה הרווקה עדיין.
בשנת 1180 הגיע המתח הפנימי בחצר הצלבנית למשבר. נסיכי הצפון, רמון מטריפולי ובוהמון מאנטיוכיה, רכבו אל ירושלים במטרה להכריח את המלך בלדווין הרביעי להשיא את אחותו סיבילה לבלדווין דה איבלין. במהלך בזק, ובמטרה לסתור את המהלך של רמון מטריפולי ומפלגתו, השיא בלדווין הרביעי את סיבילה לגי דה ליזיניאן, צעד שהתחרט עליו עמוקות בהמשך חייו, ובלדווין מאיבלין הורחק מחצר המלוכה. צעד זה סיכל את התוכניות של נסיכי הצפון והאצולה המקומית. כעת היה גי דה ליזיניאן רוזן יפו ואשקלון, ועוצר ממלכת ירושלים במקום רמון מטריפולי שאיבד את כוחו הפוליטי.
מצבה הפוליטי של מפלגת האבירים היה קשה, אך בספטמבר 1183 שלח בלדווין, שמצבו הדרדר ועתה היה עיוור ומרותק למיטתו, את גיסו גי דה ליזיניאן להסיג צבא מוסלמי שפלש לשטח הממלכה, וגי התייצב עם צבאו מול צבא המוסלמים עד שנסוגו לדמשק מבלי שהעזו להיכנס לעימות ישיר עם הצלבנים; טקטיקה פחדנית ואיטית זו הבאישה את ריחו של גי בעיני המלך, שנטל מגי את משרת העוצר והשיבה לרמון השלישי מטריפולי, ואף דרש בהמשך מהפטריארך הלטיני של ירושלים לבטל את נישואיו של גי לסיבילה (דרישה שלא הועילה), כשבמקביל הוא עורך מתקפה שהייתה בעיקרה טקסית על אשקלון בדרישה כי העיר תימסר לידיו. זמן מה לאחר מכן כינס המלך את האספה המלכותית, והודיע כי יורשו יהיה אחיינו (בנה של סיבילה), בלדווין החמישי בן החמש, ועוצרו יהיה רמון מטריפולי, בעוד האפוטרופסות על הילד, תפקיד חסר משמעות, תהיה בידי ז'וסלין דה קורטניי. עוד נקבע כי במקרה של מות המלך תיקבע ההחלטה על היורש על ידי הכס ה"קדוש" ומלכי אירופה שידונו בזכויות של האחיות הטוענות לכתר, סיביל ואיזבל. סידור זה נועד, על פי דברי פרופ' יהושע פראוור, לבלום ולהרחיק את סיביל ובעלה מכס המלוכה. בטקס הכתרתו של בלדווין החמישי (ב-20 בנובמבר 1183) היה זה באליאן דה איבלין אשר נשא את המלך-הילד על ידיו להציגו בפני נתיניו, והמסר היה ברור: האצילים הם שישלטו בממלכה הלכה למעשה במקום הילד הצעיר.
באותן השנים, בשנת 1182, ביקש רנו משאטיון לכבוש את הערים הקדושות מכה ואל-מדינה ולהכות את האסלאם בביתו שלו. תוכניתו לא צלחה, וצבאו הובס קילומטרים בודדים מאל מדינה. חייליו של רנו נלקחו בשבי והוצאו להורג בקהיר, אך הוא הצליח לברוח עם קומץ מאנשיו ולחזור לעבר הירדן. בתגובה הטיל צלאח א-דין מצור על מצודת כרכ כדי להרוג באופן אישי את היריב השנוא, ב-1183, אך המצור הוסר בעזרת כוחותיו של הרוזן רמון מטריפולי, שהניח את העוינות וניגוד האינטרסים ביניהם ופעל לפי האינטרס המדיני הכללי.
הכתרת גי דה ליזיניאן
בשנת 1185 מת המלך בלדווין הרביעי, ובמהלך אותה שנה שלט רמון מטריפולי בפעם השנייה בממלכת ירושלים, הפעם בשמו של בלדווין החמישי; אך בשנה לאחר מכן נפטר לפתע המלך הילד, בלדווין החמישי. לא ידוע האם למפלגה כלשהי היה חלק במותו: הנסיבות אמנם חשודות, אך למפלגת הברונים לא היה עניין בכך, וקשה להניח שסיבילה ציוותה להרוג את בנה שלה. מכל מקום, הממלכה נכנסה כעת לתוהו ובוהו, ועל אף ההחלטה שנתנה את הסמכות לוועדת שליטים אירופאים לגבי המלך החדש, היה ברור שהמצב בשטח הוא שיקבע את זהות המלך. רמון מטריפולי דהר לשכם, מעוזם של בית איבלין, כינס שם את האצילים והודיע על כוונותיו להכתרת אונפרוא ואיזבל; מהלך זה התברר כשגוי, שכן מפלגת החצר נותרה חופשית לפעול בירושלים, אליה הגיעו גי וסיביל ממקום גלותם באשקלון, ובמקביל פעלו אנשיהם במהירות ותפסו את השלטון בערים המרכזיות של הממלכה. הכף הוכרעה סופית משנצטרף לשורות אנשי החצר ז'ראר דה רידפור, מפקד המסדר הטמפלרי ואויב אישי של רמון מטריפולי.
ביום 20 ביולי 1186 הוכתרו גי וסיביל בכנסיית הקבר במהלך שקבע דה פקטו את זהות מלך ירושלים, ובבוקר אותו היום הופיע במפתיע אונפרוא מטורון - שחמק בלילה משכם - בכנסיית הקבר שבירושלים, ונשבע אמונים למלך החדש של ירושלים. מפלגת אצילי הממלכה התפרקה, בית איבלין נדחק מהזירה הפוליטית, והאריסטוקרטים הופיעו בזה אחר זה כדי להישבע אמונים למלך החדש. בלדווין דה איבלין אדון רמלה העדיף לעזוב את ממלכת ירושלים מלשרת את גי דה ליזיניאן, ורמון מטריפולי, שחשש לחייו, הסתגר בטבריה. שליטה זו של מפלגת החצר גרמה להעלמת עין מרובה למעשי הביזה והשוד של רנו משאטיון, שמאוחר יותר גרמו לפריצתו של קרב קרני חיטין.
ההכתרה גרמה לקרע חמור בין דה ליזיניאן לבין רמון, והאחרון אף הגדיל לעשות וכרת הסכם נפרד עם האויב שאיים כעת על ממלכת ירושלים, צלאח א-דין האיובי, כהתרסה נגד שלטונו של דה ליזיניאן; צעד זה נתפס בעיני ההיסטוריונים הנוצריים כבגידה של ממש, אם כי כבר ציין פרופ' יהושע פראוור שההאשמה טופחה בעיקר כדי להסיט את האש מתבוסתו המחפירה של גי דה ליזיניאן בקרב חיטין[4].
צלאח א-דין החל זמן קצר לאחר מכן לערוך את כוחותיו לתקיפת ממלכת ירושלים ואף הטיל מצור על טבריה וסביבותיה בסוף יוני; ומשנודע לצלבנים על ההיערכות המוסלמית, הסכים דה ליזיניאן לשלוח משלחת פיוס לרמון מטריפולי בסוף חודש מרץ 1187. המשלחת כללה את ראשי שני המסדרים הצבאיים, הם מפקד ההוספיטלרים - ואויבו המובהק של רמון, ז'ראר דה רידפור הטמפלרי, וכן אישי ממשל ודת בכירים. לפי מקורות מסוימים, לרמון היה קשר ישיר יותר עם התקפותיו של צלאח א-דין – אשתו, הנסיכה אשיבה (צרפתית: Eschive), שהתה בטבריה בזמן המצור המוסלמי, ורמון שאף לחלצה משם[[[המכלול:ביבליוגרפיה|דרוש מקור]]].
קרב קרני חיטין (ערך מורחב: קרב קרני חיטין)
היערכות המוסלמים והצלבנים
בזמן שהמשלחת שהתה אצל רמון, ב-30 באפריל 1187, הגיעו גדודי פושטים מוסלמים לאזור. רמון הציע להמתין בתוך החומות עד יעבור זעם, אך אזהרתו נתקלה בהתרסה מצדו של ז'ראר דה רידפור, מפקד המסדר הטמפלרי, שלא הסכים לסבול שוד והרס מוסלמי בנחלות צלבניות. תגבורת הוזעקה ממבצר הטמפלרים בקאקון, ולמחרת הסתערו על המוסלמים הכוחות המשותפים של המשלחת ושל חיל המצב, שמנו כ-130 אבירים, בקרבת מעיין קרסון, אך מספרם העודף של המוסלמים הכריע את הכף והגדוד הצלבני הושמד. רק ז'ראר דה רידפור ושומרי המטען הצליחו להציל את נפשם, וכל יתר האבירים נהרגו.
אזהרתו של רמון והברית שכרת עם צלאח א-דין הולידו שמועות על מעורבותו, כביכול, במעשה, ועל אישור שנתן כביכול לגדודי הפושטים המוסלמים לעשות שמות בשטחים נוצריים. אין זכר לפרשה זו במקורות מוסלמיים, וגם בצד הנוצרי היא מסתמכת על מקור יחיד. סביר להניח שלא היו דברים מעולם, וכל כוונתו של הכותב הייתה להשחיר את דמותו של רמון, שכפי שיתואר הפך שנוא על אנשי דה ליזיניאן בייחוד לאחר נסיגתו מקרב קרני חיטין.[5]
המפלה בקרב קרסון גרמה לזעזוע בקרב הצלבנים הפרנקים. המלך הסכים להיפגש אישית עם רמון, שלא היה יכול להתעלם מהסכנה המוסלמית. הם יצאו זה לקראת זה ונפגשו במבצר ההוספיטלרי "איוב הקדוש". נוכח הסכנה המשותפת, התפייסו שני האישים, ורמון ביטל את הברית שכרת עם צלאח א-דין; גם ראשי המסדרים הסכימו להתפייס ביניהם. לאחר ההתפייסות פנו לשכם לכינוס מועצה מסכמת להתמודדות מול האיום המוסלמי. אף שהצדדים הגיעו לכאורה לעמק השווה, רחשו מתחת לפני השטח רגשות שנאה וקנאה, בייחוד בין רמון לדה רידפור, כאשר הטמפלרי המשיך לנטור טינה לרמון, והאיבה בין שני האצילים הבכירים הייתה בעוכרי הצבא הנוצרי.
אחרי ועידת שכם, קרא המלך לגיוס כללי של כוחות הממלכה. הצבאות הנוצריים התחילו להתקבץ במקום כינוסם הקבוע במעיינות ציפורי (באמצע הדרך בין טבריה לחוף הים התיכון).
בציפורי כינסו הצלבנים מועצת מלחמה ב-2 ביולי. רמון תמך שוב בטקטיקת השהיה והציע להתבצר בציפורי. הייתה זו הטקטיקה המקובלת של הצלבנים מזה עשרות שנים. בגלל האופי העונתי של הלחימה המוסלמית, היה צפוי שהצבא המוסלמי הגדול יתפזר מעצמו ללא קרב. בנוסף לכך, שפע המים בציפורי הבטיח הספקה סדירה של מי שתייה. אילו צלאח א-דין היה רוצה להתקיפם, היה עליו לעבור קצת פחות מ-40 ק"מ מטבריה לציפורי. דרך זו עברה ברובה דרך שטח יבש עם מעיינות מעטים. התקפה מוסלמית הייתה נתקלת בקשיים דומים לאלו שנתקלו בהם הפרנקים בדרכם לטבריה. עצתו של רמון התקבלה תחילה על ידי המלך וקציניו.
אך בלילה נכנס ז'ראר דה רידפור לאוהלו של המלך ודיבר על לבו בארבע עיניים. תוכן השיחה לא השתמר במקורות, אך ייתכן שהשנאה שרכש ז'ראר דה רידפור לרמון או פזיזותו, כפי שבאה לידי ביטוי בתבוסה בקרב קרסון, הן אלו שגרמו לו להיכנס לאוהל המלכותי ולנסות לשכנע את המלך לצאת לקרב מיד. אין לדעת אם היו אלו טיעוניו של המפקד הטמפלרי ששכנעו את המלך, או שמא זכר הססנותו בעת מצור כרכ בשנת 1183, שהביאה להדחתו מתפקידו על ידי בלדווין. בין כך ובין כך, המלך השתכנע שעדיף לצאת לקרב מאשר להמתין בחוסר מעש. פקודות חדשות ניתנו ועם שחר יצא המחנה לדרכו האחרונה.
הקרב
השכם בבוקר ב-3 ביולי יצא הצבא הצלבני מעיינות ציפורי לכיוון טבריה. בראש כוח החלוץ עמד רמון מטריפולי. הזכות להוביל את הצבא נפלה בחלקו, כי הצבא עבר בנחלתו הפאודלית: הגליל. עיקר הצבא המלכותי היה נתון לפיקודו של גי דה ליזיניאן, המלך, ואילו במאסף הוצבו בעיקר כוחות המסדרים הצבאיים, בהם דה רידפור.
מרגע שנודע לצלאח א-דין על יציאת הצבא הצלבני מציפורי, הוטרדה שדרת המסע הצלבנית ללא הפסקה על ידי פרשיו הקלים וקשתיו הרכובים, והצלבנים ספגו אבדות ניכרות לכל אורך הדרך. לדעת יהושע פראוור, הלחץ המוסלמי והצמא גרמו לצבא הצלבני לסטות מנתיב התנועה המתוכנן שלו (המסלול הקצר ביותר לטבריה, דרך כפר סבת, אילניה של היום) ולנוע לכיוון צפון-מזרח, במטרה להגיע למעיינות שליד כפר חיטין, כ-8 קילומטר צפונית לנקודה שבה היו, ולנוע משם לטבריה במסלול עוקף דרך בקעת ארבל.[6] ייתכן שהסטייה מהדרך הייתה מתוכננת מראש, היות שבקרבת כפר מסכנה ישנם מספר בורות מים ובריכת מי גשמים גדולה. הצלבנים עצרו לחניית לילה במקום עומדם בין כפר לוביא לכפר מסכנה, ולמחרת הצליחו להתקדם כמה קילומטרים נוספים עד שנבלמו על ידי המוסלמים בשטח ההררי שלמרגלות הר חיטין, שכן המוסלמים גילו את שינוי הנתיב של הצלבנים והעבירו את המחנה העיקרי שלהם מכפר סבת ללוביא.
הטמפלרים וההוספיטלרים שבמאסף תקפו בשצף את המוסלמים, אך הסוסים העייפים מצמא לא הצליחו להביא את האבירים לניצחון. המסדרים ביקשו את עזרת המלך, אך הוא לא יכול היה להגישה כי הוא עצמו היה טרוד בהדיפת התקפות מוסלמיות. הטור כולו נעצר, אך ניסיון להתבצר למרגלות ההר לא צלח, והוקמו שלושה אוהלים ששמשו כנקודות אחיזה.
בשעת צהריים פקד המלך על רמון השלישי מטריפולי, שעמד בראש כוח החלוץ, לתקוף את הכוח המוסלמי, שחסם את נתיב התנועה של הצבא הצלבני אל מקורות המים. טאקי א-דין, אמיר חמה, שפיקד על האגף הימני של הצבא המוסלמי, נהג בהתאם לטקטיקה המוסלמית המקובלת במקרה של התקפת פרשים כבדים. הוא הורה לכוחותיו לפתוח את שורותיהם ולאפשר לפרשים הצלבניים לעבור דרך מערכם, מבלי להסב לו נזק ממשי. לפי גרסה שונה, המופיעה באחת הכרוניקות העתיקות העוסקות בקרב, טאקי א-דין כיתר את כוחו של רמון, לאחר שזה חדר לעומק המערך המוסלמי, והשמיד את רובו. רק קבוצת פרשים קטנה, שכללה את רמון עצמו וכתריסר אבירים נוספים (כולל ארבעת בניו החורגים של רמון, ורמון בנו של בוהמון השלישי נסיך אנטיוכיה ידידו של רמון, שהיה מאוחר יותר מלך קיליקיה הארמנית) הצליחו להימלט משדה הקרב.לאחר שעברו הפרשים של רמון, נסגרו השורות המוסלמיות, וטבעת הכיתור סביב הכוח הצלבני העיקרי התהדקה. במקום להסתובב לאחור ולהכות באויב בעורפו, בחר רמון להציל את עצמו ואת שרידי כוחו, ורכב צפונה לכיוון צור. לפי טענה אחרת, אותה מביא בנימין זאב קדר, נותק רמון מעיקר הצבא, ולא נותרה לו ברירה אלא להציל את נפשו. כך או כך, בריחתו של רמון משדה הקרב שימשה לאחר מכן כחומר להתקפות אישיות נגדו, והייתה אחת הסיבות להשחרת דמותו במקורות הנוצריים.
לאחר מכן הושמד הצבא הנוצרי כליל, מלבד גדוד אבירים קטן, בראשותם של הרוזן רג'ינאלד מצידון, גיסו ז'וסלין דה קורטניי רוזן אדסה ויריבם הפוליטי באליאן דה איבלין, שהצליח לפרוץ את טבעת ההסגר ולהימלט. צלאח א-דין עצמו ערף במו ידיו את ראשו של רוזן עבר הירדן ומראשי מפלגת החצר, רנו משאטיון; עמיתו למפלגה, ז'ראר דה רידפור מפקד הטמפלרים, נשבה יחד עם המלך.
שנותיו האחרונות
לאחר הנסיגה, כרת רמון מטריפולי ברית עם הסולטאן, וכך ניצל מגורל דומה לקריסתה של ממלכת ירושלים, אך נזכר לעד כבוגד בעמו, אם כי כבר הוזכר כי יהושע פראוור ציין שהאשמה זו טופחה בידי תומכי המלך בעיקר כדי להצדיק את גי דה ליזיניאן.
רמון, ששרד את מאורעות הקרב האיום, מת זמן קצר לאחר מכן; נסיכות הגליל, נחלתו, נכבשה בידי צלאח א-דין באותה השנה (1187), אך כתוצאה מהברית שכרת עמו הצליח להציל את רוזנות טריפולי משרשרת כיבושיו של הסולטאן, שבאו בעקבות הניצחון בקרני חיטין, ובשל מעשהו הצליחה הרוזנות להחזיק מעמד עוד כמאה שנה.
את מקומו של רמון כרוזן טריפולי תפס בוהמון הרביעי, בנו השני של נסיך אנטיוכיה בוהמון השלישי. לאחר שקיבל את התואר רוזן טריפולי איחד בוהמון הרביעי למעשה את הנסיכות והרוזנות לכדי מדינה אחת, שהתקיימה - למעט בין השנים 1219-1216 - עד לכיבוש הממלוכי של האזור בשנת 1268, שהחריב את נסיכות אנטיוכיה. רוזנות טריפולי הצליחה לעמוד בפני הכובש הממלוכי בייברס עוד מספר שנים לפני שנפלה גם היא לידיו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אריה גראבויס, "טבריה הצלבנית", אריאל, שנה תשיעית, חוברת 53 - 54, עמ' 37.
- ^ Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades Harvard University Press, 2006 page 211.
- ^ Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 vol 1 page 420.
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 35.
- ^ פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים, עמ' 529.
- ^ פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים, עמ' 534.
25584293רמון השלישי מטריפולי