הריאקציה התרמידורית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ריאקציית תרמידור)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הריאקציה התרמידורית או הוועידה התרמידורית (בצרפתית: Réaction thermidorienne או Convention thermidorienne) הוא הכינוי המקובל בהיסטוריוגרפיה של המהפכה הצרפתית לתקופה שבין הדחת מקסימיליאן רובספייר ומקורביו, בהפיכת ה-9 בתרמידור שנת II‏, 27 ביולי 1794, לבין פיזור הקונבנט הלאומי ב-26 באוקטובר 1795. שמה נגזר מהחודש בו התקיימה ההפיכה נגד רובספייר. במהלכה, תם שלטון הטרור, והמנגנונים שאפשרו אותו, בייחוד הוועד לשלום הציבור, פורקו או הוחלשו. הסמכויות הנרחבות שהוענקו לרשות המבצעת בוזרו. המדיניות הרדיקלית רוסנה, והממשל העדיף יציבות ומתינות, את טובתם של בעלי-הרכוש ופייסנות יחסית כלפי אויבי המהפכה מבית. השמאל עצמו דוכא באלימות, פעילים רדיקלים נאסרו ונרצחו במהלך הטרור הלבן, והמועדון היעקוביני נאסר בחוק ופוזר. הריאקציה סימנה את פנייתה של המהפכה לשמרנות יחסית, לאחר מספר שנים של הקצנה רדיקלית.

רקע

המונטניארדים, שהונהגו על ידי רובספייר, היו לכוח החזק ביותר בצרפת לאחר שהביסו את יריביהם הז'ירונדינים, וקיבלו את השליטה על הוועידה הלאומית ועל הוועד לשלום הציבור. הם המשיכו לבסס את שלטונם על ידי דיכוי והוצאתם להורג של האברטיסטים הקיצוניים משמאל והפלג המתון יחסית של ז'ורז' דנטון וקאמי דמולן במרץ 1794. חיסול המתנגדים היה יריית הפתיחה לתקופת "הטרור הגדול" בחודשים אפריל-יולי 1794, בהם הוצאו להורג אלפי צרפתים שהוגדרו כאויבי המהפכה.

האירועים הביאו לריכוז השלטון בידי רובספייר, אבל גם לאווירה של פחד. בנוסף, הצבא המהפכני זכה להצלחה בחזית הצפונית, והתחושה של רבים הייתה שהטרור לא הכרחי עוד כדי לנצח במלחמה. לפי ההיסטוריון ויליאם דויל, אחרי הניצחון בקרב פלורוס "כולם קיוו לנשום יותר בקלות; אבל בעת שוועדות הממשל היו מפולגות על ידי חשדות הדדיים, וכשרמזים אפלים ואיומים נתכו מכל הצדדים, איש לא ידע כיצד לעצור את הטבח, מלבד באמצעות חיסול אויביו לפני שיחוסל בעצמו".[1]

באווירה זו של פחד כל אחד יכול היה לדמיין את עצמו בתור הקורבן הבא, והתפרקות אפשרית של השלטון נראתה באופק. אחד הבכירים שהבינו את הסכנה הקרבה היה ברטרן בארר (Barère), שניסה לגשר בין הפלגים, ושכנע את סן-ז'וסט לכתוב דוח בדבר חשיבות האחדות בממשלה, ולשאתו בנאום בפני הוועדה.[2] על אף המאמצים של בארר, ב-26 ביולי, יום לפני הנאום המיועד של סן-ז'וסט, נשא רובספייר נאום לוחמני בפני הוועידה. בנאום הוא הזהיר מפני קשרים כנגד השלטון המהפכני וקרא להעניש את הבוגדים. רובספייר נקב בשמות מעטים והשאיר את הזהות של "הבוגדים" עמומה. כך, הפחד של רבים מחברי הוועידה הלאומית הפך מוחשי מתמיד. התוצאה הלא-צפויה של הנאום הייתה איחוד של המתנגדים של רובספייר, שהבינו שאם לא יתאחדו נגדו, יסתכנו בנפשם.

הוויכוח הראשון לאחר הנאום היה באשר לשאלה אם הנאום יודפס ויופץ. בלילה שלפני ההפיכה רובספייר נאם שוב בפני היעקובינים, ולאחר מכן חברי המועדון הצביעו בעד גירוש אלה שהתנגדו לפרסום הנאום. בעקבות ההצבעה הזו במועדון היעקוביני, כמה מהמתנגדים לפרסום - ובראשם קולו-ד'ארבואה וביו-וארן - פרשו וככל הנראה העבירו את הלילה בתכנון ההפיכה שהתרחשה ביום למחרת.

ההפיכה

בבוקר ה-9 בתרמידור סן-ז'וסט הגיע לוועידה הסוערת כדי לשאת את נאומו. היות שניסיונות הפיוס סוכלו על ידי רובספייר עצמו, בפני סן-ז'וסט עמדה בחירה באשר לאופן בו יישא את הנאום, ובחירתו הגורלית הייתה לצאת בנאום החלטי להגנת רובספייר. הנאום שהוא עלה לשאת הופרע מתחילתו והמולה פשטה בוועידה. רובספייר דרש לדבר בעצמו, אבל קולו-ד'ארבואה, שהיה נשיא הוועידה, מנע זאת ממנו. נציגים החלו לקרוא בגנות רובספייר וכינו אותו "רודן". לבסוף רובספייר נעצר, יחד עם תומכיו - אחיו, אוגוסט רובספייר, סן-ז'וסט, קוטון, פיליפ לה-בה, ומפקד המשמר הלאומי פרנסואה אנריו.

למרות המעצר, לרובספייר עדיין הייתה תקווה שהקומונה של פריז והמשמר הלאומי יעמדו לצידו, וכך היה בתחילה. הקומונה הורתה לבתי הסוהר בפריז לא לקלוט את העצורים, ולאנריו התאפשר לברוח. הוא הורה למשמר הלאומי לשחרר את רובספייר והיתר, והם נלקחו למעוז הקומונה באוטל דה ויל. אנריו פקד על כוחות המשמר הלאומי להתאסף בכיכר העירייה, אבל רק 17 מתוך 48 הפלוגות העירוניות צייתו לו. הכוחות של הקומונה התפזרו ורובספייר ותומכיו נותרו ללא הגנה של ממש. תחת החוקים שהם עצמם העבירו, כאסירים נמלטים ניתן היה להוציאם להורג ללא משפט. כוחות הוועידה קיבלו הוראה לתפוס אותם, חיים או מתים. בשתיים לפנות בוקר של 28 ביולי, פרצו החילות הנאמנים לוועידה ולקושרים, בפיקוד פול בראס, לאוטל דה ויל.

כשתמונת המצב התבהרה אוגוסט רובספייר וקוטון זרקו את עצמם מחלונות בית הוועידה בשני ניסיונות התאבדות כושלים. לה-בה התאבד בירייה בראשו, היחיד שהצליח בכך מיד. רובספייר ספג קליע בראשו, ככל הנראה בניסיון התאבדות (אם כי ייתכן שנורה על ידי אחר), אבל נשאר בחיים כשלסתו מרוסקת. סן-ז'וסט הסגיר את עצמו ונשבה. אנריו נזרק גם הוא מחלון ונמצא מאוחר יותר חבול. בו ביום, רובספייר ועשרות מתומכיו הוצאו להורג באמצעות הגיליוטינה. החל שלטון "התרמידוריאנים", כפי שנודעו יוזמי ההפיכה.[3]

שלטון תרמידור

ההפיכה הובילה לשינוי משמעותי במשטר המהפכני ולתקופה חדשה בתולדות המהפכה. בתוך כחודש מיום ההפיכה, המוסדות שאיפשרו את שלטון הטרור עברו שינויים שהובילו לירידה משמעותית במספר ההוצאות להורג. כבר ב-29 ביולי הוחלט שרבע מחברי הוועד לשלום הציבור יפרשו בכל חודש ולא יוכלו להיבחר מחדש באופן מיידי. ב-1 באוגוסט בוטל חוק ה-22 בפרריאל שפישט את התהליך המשפטי כנגד בוגדים לכאורה והגביר את קצב ההוצאות להורג בתקופת שלטון הטרור. באותו היום הוועד לשלום הציבור איבד את סמכויותיו בענייני פנים.

מהלכים אלה החזירו לקונבנט הלאומי חלק ניכר מהכוח שרוכז לפני כן בקומונה הפריזאית ובוועד לשלום הציבור. בנוסף, עד סוף אוגוסט שוחררו כ-3,500 אסירים, מהלך שזכה לתמיכה של רוב הציבור הפריזאי. גם מחוץ לפריז המערך השלטוני עבר רפורמה משמעותית.[4] שינוי בולט נוסף באותם החודשים היה ההסרה של מגבלות על פולחן דתי וחופש הביטוי. ב-21 בפברואר 1795 הקונבנט הכריז על חופש הפולחן והדת כעיקרון של הרפובליקה והכנסיות ברחבי צרפת נפתחו לציבור.[5]

על אף שתהליכים אלה בישרו התמתנות של השלטון ודעיכה של הטרור, השינוי הפתאומי והזיכרון של שלטון הטרור הביאו לאווירה של פחד וחוסר וודאות. לפי ברוניסלב בצ'קו, השלבים הקודמים של המהפכה התאפיינו ברטוריקה ופרקטיקה של פילוג והדרה של יריבים פוליטיים. מורשת זו נותרה איתנה גם בשלטון תרמידור, ו"המדיניות שהתאימה ביותר ללהט הקולקטיבי הייתה, בפשטות, מדיניות של נקמה."[6] עם זאת, המעבר למדיניות של נקמה בתומכי שלטון הטרור היה הדרגתי ולא בא לידי ביטוי מלא בחמשת החודשים הראשונים לאחר ההפיכה.

בחודשים אוגוסט וספטמבר החלו להתפרסם עיתונים ועלונים שהוקיעו את משטר הטרור של רובספייר ואת אלה שהשתתפו בו, אבל בתחילה הוועידה הייתה מהוססת ולא סמכה את ידיה על הקו התקיף של מתנגדי הטרור, שעתה נקראו "התרמידוריינים".[7] ב-29 באוגוסט הוצע בקונבנט שיודחו חלק מתומכיו הבולטים של שלטון הטרור בתקופה של רובספייר, אך הצעה זו נדחתה.[8] היעקובינים, שחששו מריאקצייה כנגדם, ראו זאת כזריקת עידוד וב-4 בספטמבר הדיחו משורותיהם שניים מהמנהיגים הבולטים של התרמידוריינים, טאליין ופררון. פררון גם הוכה ברחוב יום לאחר הדחתו. אולם, מהלכים אלה היו חריגים במגמה הכללית שנטתה כעת לריאקציה נגד היעקובינים ותומכיהם. התרמידוריינים מיסדו עיתונים ויצרו קבוצות רחוב עממיות של אנשים שסבלו מהטרור ורצו נקמה. כנופיות הרחוב שתמכו בתרמידוריינים והחלו לאיים על היעקובינים והסנקילוטים נקראו "מוסקדינים" (בצרפתית: Muscadins, ובתרגום מילולי "מדיפי ריח מושק). בתמיכת חלק גדול מהציבור, הם הטילו אימה על כל מי שנחשד כפעיל במשטר הטרור וארגנו מספר הפגנות אלימות. לראשונה מאז תחילת המהפכה המילה "יעקוביני" הפכה למילת גנאי וההזדהות כיעקוביני הפכה למסוכנת.[9] בנובמבר, בעקבות מספר מתקפות על יעקובינים ואנשי שלטון הטרור לשעבר, הוועידה הלאומית הוציאה צו לסגירת המועדון היעקוביני.

לצד הרצון בנקמה, הבעיות הכלכליות של הרפובליקה עודדו גם כן את הריאקציה כנגד היעקובינים, שרבים תפסו כגורם לבעיות אלה. השלטון החדש לא הצליח לייצב את הכלכלה ולמנוע את האינפלציה. בדצמבר 1794 בוטלה המערכת של מחירי המקסימום שהייתה אמורה למנוע את עליית מחירי המזון ומוצרי הצריכה. עליית המחירים הוחמרה בעקבות צעד זה ובעקבות ההחלטה להנפיק כמות גדולה של אסינייאטים. בנוסף, החורף של 1794–1795 היה קשה במיוחד והביא לירידה בהיצע של מזון ומוצרי צריכה אחרים. בינואר ופברואר אזרחים רבים מתו מרעב ומחסור.[10] הממשלה עצמה התקשתה לממן את פעילותה והדרך היחידה להתמודד עם הבעיה הייתה הדפסה של אסייאנטים נוספים, צעד שהחמיר את האינפלציה עוד יותר.

עד האביב הריאקציה כנגד תומכי השלטון הקודם הפכה לעובדה מוגמרת והוועידה ויתרה על הניסיון למתן אותה. בחודשים ינואר-אפריל הוסרו המגבלות על אנשים שנחשבו בתקופת הטרור לאויבי הרפובליקה - ז'ירונדינים שנשארו בחיים וחיו בינתיים בהיחבא, פדרליסטים שדוכאו בתחילת קיץ 1793 ומהגרים. רבים מהם רצו בנקמה והפכו לתומכי המוסקדינים או הכנופיות הימניות שסבבו באזורי הכפר. במקביל, הוועידה יישמה את מה שסירבה לעשות בחודשים הראשונים לאחר ההפיכה: צירים בולטים שתמכו בשלטון הטרור ושינו את טעמם רק סמוך לנפילת רובספייר, כמו בארר, ביו-וארן וקולו-ד'ארבואה, הודחו מתפקידם. הם הועמדו לדין במרץ 1795.[11]

התקוממויות

בעקבות המחסור פרצו במרץ 1795 מהומות ששיאן ב-1 באפריל, ב"התקוממות ה-12 בז'רמינל". ביום זה עשרות אלפי אזרחים רעבים הסתערו על הוועידה בדרישה ללחם ולכינון מחדש של החוקה של 1793.[12] ההתקוממות הייתה עממית ולא מפלגתית, אך היא הונהגה על ידי גרעין של יעקובינים. היא דוכאה בסיוע של המוסקדינים, אבל הותירה אחריה תחושה של חוסר יציבות שרק הגבירה את הרצון לדכא את שאריות התמיכה במשטר הקודם. מייד לאחר ההתקוממות הנציגים העצורים נשפטו לגלות בגיאנה הצרפתית.[13]

ניסיון ההתקוממות האחרון של תומכי המונטניארדים והסנקילוטים היה ההתקוממות של ה-20 במאי 1795 (ה-1 לחודש פרריאל לשנה III). כמו ב-12 בז'רמינל, הרקע להתקוממות היה מחסור ורעב של עניי פריז, אבל היא לובתה על ידי שאריות תומכי המונטניארדים. המשמר הלאומי ניסה להסיג את הקהל מאזור הוועידה. ז'אן-ברטרן פרו (צר') ניסה להעסיק את המפגינים עד להגעת תגבורת, אך הוא נורה מטווח קצר, ראשו נערף והוצב על שיפוד. הקהל שהתפרץ דרש שחרור של אסירים יעקובינים וקרא קריאות בזכות המונטניארדים. הם נדחקו החוצה על ידי כוחות שהוועידה גייסה וביום למחרת התייצבו עם קהל של כ-20,000 תומכים מחוץ לוועידה, אל מול משמר של כ-40,000 חיילים ואזרחים. לבסוף המתקוממים התפזרו מעצמם. אולם, המשמעות האמיתית של ההתקוממות הייתה בכך שהמונטניארדים והסנקילוטים פעלו במהלכה באופן גלוי וברור. לאחר ההתקוממות הוועידה החלה לפעול נגדם באופן נחרץ תוך "העצמה דרמטית של פעולות הנקמה כנגד 'הטרוריסטים'".[12] למעשה, לאחר ההתקוממות קבוצות אלה חוסלו ככוח פוליטי, ולא הייתה להם עוד השפעה במהלך המהפכה.[14]

הטרור הלבן

לאחר ה-12 בז'רמינל, וביתר שאת לאחר ה-1 בפרריאל, הוועידה פעלה באופן החלטי יותר נגד שאריות התמיכה ביעקובינים. פעילים לשעבר במנגנון הטרור נעצרו, רשימות של תומכי היעקובינים הופצו, ונאסר עליהם להחזיק בנשק. המוסקדינים והמשמר הלאומי ארגנו פשיטות על אזורים בפריז שהיו מוקד לפעילות מונטניארדית וערכו חיפושים אחרי נשק. עשרות מונטניארדים נשפטו והוצאו להורג ואלפים נאסרו.

בפריז ובעיקר בפרובינציות החלו מתקפות חריפות ומעשי לינץ' כלפי מי שנחשד בשיתוף פעולה עם שלטון הטרור. גל המתקפות שאירע בחודשים אפריל-יוני נודע לאחר מכן בהיסטוריוגרפיה של המהפכה הצרפתית כ"טרור הלבן" (בצרפתית: terreur blanche). על אף שהביטוי יוצר הקבלה עם שלטון הטרור בתקופה של רובספייר, הטרור הלבן לא היה מנגנון רשמי ומאורגן של הוצאות להורג, והתאפיין יותר בהתפרצויות של זעם המוני ומתקפות עממיות המונעות על ידי הרצון בנקמה.[15] יותר מ-80,000 אזרחים הוחזקו בקיץ 1795 במאסר. ב-4 במאי המונים פשטו על בתי הסוהר בליון והרגו למעלה ממאה עצורים. באקס-אן-פרובאנס ובאזור שפך הרון עשרות הוצאו להורג. במרסיי הטבח היה אכזרי במיוחד ומאות מצאו את מותם. סך הכל כ-2,000 אזרחים הוצאו להורג או נרצחו על ידי המונים במהלך 1795.[16]

תקופה זו של הטרור הלבן היא זו שנתנה לתקופת שלטון תרמידור כולו את השם "ריאקציית תרמידור" - שם שהפך לשגור רק בסוף התקופה התרמידוריינית.[12] עם זאת, השלטון לא תמך או עודד את ההתפרצויות האלימות ואת פעולות הנקמה.[17]

סוף שלטון תרמידור

עבור הצירים המטרה שהתגבשה הייתה לסיים את המהפכה ולהחזיר את היציבות.[18] לשם כך היה צורך בכינון חוקה, אך חוקת 1793 המושעית לא היוותה פתרון מתאים: היא נתפסה כחוקה רדיקלית מידי, שההבטחות הכלולות בה לשוויון חברתי, לייצוג פוליטי של כל שכבות האוכלוסייה ולהבטחת זכות המרד היו מנותקות מהמציאות, ועשויות רק להביא להמשך אי-היציבות, לחזרה של הטרור או לאנרכיה. הקבוצה בעלת הכוח שהתגבשה שאפה, אם כן, לכונן חוקה שמרנית יותר, שתבטיח את היציבות, תאפשר יצירה של מנגנון כנגד התפרצויות אלימות, תמתן את השפעת העם על הממשל ותמנע חזרה של הטרור. לצד זאת הם שאפו לחוקה שתבטא גם את "העקרונות של 1789",[18] כלומר את הדרישה המהפכנית לשוויון, לחירות ולייצוג פוליטי, אך ללא צדה הרדיקלי.

אחת האפשרויות שעמדו בפני הצירים הייתה להחזיר את המלוכה. אולם, ב-8 ביוני 1795 מת בכלאו לואי השבעה עשר הילד היתום. דודו הגולה הכריז על עצמו מיד כלואי השמונה עשר, אך שאיפתו להחזיר את המשטר המלוכני לצרפת לא זכתה לתמיכה של הציבור או של הצירים בוועידה. ב-25 ביוני הוא הכריז ממקום מושבו בוורונה שבכוונתו להשיב את החלוקה של החברה לשלוש שדרות, ולהחזיר למעשה את המשטר הישן הטרום מהפכני בשלמותו. בעוד שהוא הבטיח לאפשר לאספת המעמדות שתכונן מחדש לשלוט בחוקי המיסוי, הוא לא ציין כל כמה זמן יתאפשר לאספה להתכנס. הוא גם לא הבטיח חנינה למעורבים בהוצאה להורג של המלך, ולא הסביר כיצד ינהג בקרקעות המולאמות שהיו בשליטת האצולה או הכנסייה טרם המהפכה. לאור זאת, רוב האזרחים והצירים התנגדו לו ולא ראו אפשרות לרסטורציה של המלוכה.[19]

רעיונות אלה הם שעמדו במרכזה של החוקה החדשה - החוקה של שנה III - שאושררה בוועידה ב-22 באוגוסט 1795 (5 בפרוקטידור שנת III). החוקה נפתחה בהצהרת הזכויות וחובות האדם והאזרח של 1795,[20] שכללה חלק מהזכויות שכלולות בהצהרה של 1789 ובזו של 1793 (אנ'), אך לא הבטיחה זכויות חברתיות או את זכות המרד, הדגישה את חשיבות הפרדת הרשויות, והוסיפה 9 חובות אזרח לצד הזכויות. החוקה עצמה קבעה תהליך בחירות בשני שלבים. בשלב הראשון כל משלמי המיסים מעל גיל 21 יוכלו להצביע לאקלטורים. החוקה קבעה שאלקטורים יכולים להיות רק בעלי רכוש השווה 100–200 ימי עבודה, ובכך הגבילה את מספר האנשים שיכולים להיבחר לתפקיד אלקטור לכ-3,000. בשלב השני האלקטורים יבחרו את הצירים לרשות המחוקקת. בכל שנה שליש מהצירים ייבחרו מחדש. בנוסף, החוקה קבעה שיהיו שני בתי מחוקקים במקום אחד, דבר שאמור היה להאט את תהליך החקיקה. בבית העליון יישבו רק גברים נשואים או אלמנים בגיל 40 ומעלה. בראש הרשות המבצעת יישבו 5 אנשים, כך שהשלטון לא יוכל להתרכז בידיו של אדם אחד. בנוסף, תהליך שינוי החוקה יהיה קשה ומסובך מאוד וייקח לפחות 9 שנים. החוקה גם הקשתה על קיום אספות ציבוריות, במטרה למנוע את יצירתם של מועדנים כגון אלה שפעלו בשלבים הקודמים של המהפכה. כל האמצעים האלה נועדו לחזק מנגנונים של יציבות והמשכיות.[21]

ב-6 בספטמבר אושרה החוקה במשאל עם, על ידי רוב 1,057,000 מתוך 1,100,000 מצביעים. על אף שזהו רוב גדול, הוא מבטא גם את תחושת המיאוס של האזרחים. כ-4 מיליון מצביעים פוטנציאליים לא הצביעו בעד או נגד. כדי להבטיח המשכיות ולמנוע מהמחוקקים העתידיים לשנות את התהליך חברי הוועידה הוסיפו חוק לפיו שני שלישים מהמחוקקים שייבחרו לרשות המחוקקת החדשה יהיו חברי הוועידה הנוכחית. חוק זה התקבל בזעם ואושר ברוב קטן בהרבה (205,498 בעד מול 108,754 מתנגדים).[21]

הניסיון האחרון של המלוכנים לאיים על השלטון המהפכני התרחש ב-13 בוונדמייר שנת IV (ה-5 באוקטובר 1795). כ-25,000 מורדים התאספו במטרה לאיים על הוועידה ובייחוד למנוע את חוק שני השלישים שאושר מעט פחות מחודש לפני כן. כוחות הצבא עצרו אותם באמצעות ירי תותחים וקרבות רחוב. הקרבות נמשכו כ-6 וחצי שעות ובסופם המורדים המלוכנים הובסו.[22]

הבחירות לרשות המחוקקת החדשה נערכו בין ה-12 ל-21 באוקטובר. ב-27 באוקטובר הוועידה פוזרה, אף שלפי חוק שני השלישים 500 מציריה המשיכו לכהן כצירים בשני בתי המחוקקים החדשים. בנוסף נבחרו חמשת הדירקטורים הראשונים, פול בראס, לזאר קרנו, לואי רבלייר-לפו, אטיין לה טורנור וז'אן-פרנסואה רובל. עם פיזור הוועידה וכינון משטר הדירקטוריון, תקופת שלטון תרמידור הגיעה לסיומה.[22]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Branislaw Baczko, "Thermidorians", in A Critical Dictionary of the French Revolution, edited by François Furet and Mona Ozouf, The Belknap Press of Harvard University Press, 1989, 400-412

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הריאקציה התרמידורית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ William Doyle, 1989, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, pp. 278
  2. ^ Simon Schama, Citizens: A Chronicle of the French Revolution, New York: Alfred A. Knopf, 1989, pp. 840.
  3. ^ Simon Schama, Citizens: A Chronicle of the French Revolution, New York: Alfred A. Knopf, 1989, pp. 844.
  4. ^ William Doyle, 1989, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, pp. 281-285
  5. ^ William Doyle, 1989, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, pp. 287-288
  6. ^ Branislaw Baczko, "Thermidorians", in A Critical Dictionary of the French Revolution, edited by François Furet and Mona Ozouf, The Belknap Press of Harvard University Press, 1989, pp. 404.
  7. ^ לפי ברניסלו בצ'קו (Bronislaw Baczko) לשם "תרמידוריינים" יש משמעויות שונות. בחלק מהספרות השם משמש כדי לזהות כל מי שהשתתף ישירות בהפיכה כנגד רובספייר ואלה שתמכו בהם לאחר מכן. במקרים אחרים הוא מציין את הנציגים שישבו בוועידה בתקופת שלטון תרמידור. ראו:
    Branislaw Baczko, "Thermidorians", in A Critical Dictionary of the French Revolution, edited by François Furet and Mona Ozouf, The Belknap Press of Harvard University Press, 1989, pp. 400.
  8. ^ William Doyle, 1989, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, pp. 283
  9. ^ Branislaw Baczko, "Thermidorians", in A Critical Dictionary of the French Revolution, edited by François Furet and Mona Ozouf, The Belknap Press of Harvard University Press, 1989, pp. 405-406.
  10. ^ William Doyle, 1989, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, pp. 286
  11. ^ William Doyle, 1989, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, pp. 287
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 Branislaw Baczko, "Thermidorians", in A Critical Dictionary of the French Revolution, edited by François Furet and Mona Ozouf, The Belknap Press of Harvard University Press, 1989, pp. 407.
  13. ^ William Doyle, 1989, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, pp. 290-291
  14. ^ William Doyle, 1989, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, pp. 293-294
  15. ^ William Doyle, 1989, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, pp. 291
  16. ^ William Doyle, 1989, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, pp. 291-293
  17. ^ Branislaw Baczko, "Thermidorians", in A Critical Dictionary of the French Revolution, edited by François Furet and Mona Ozouf, The Belknap Press of Harvard University Press, 1989, pp. 408.
  18. ^ 18.0 18.1 William Doyle, 1989, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, pp. 319
  19. ^ William Doyle, 1989, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, pp. 295
  20. ^ הטקסט של ההצהרה באנגלית
  21. ^ 21.0 21.1 William Doyle, 1989, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, pp. 320-321
  22. ^ 22.0 22.1 William Doyle, 1989, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, pp. 321-322
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37560454הריאקציה התרמידורית

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הריאקציה_התרמידורית&oldid=2527430"