רוטב אלף האיים

רוטב אלף האיים הוא רוטב שבסיסו תערובת של מיונז, רסק עגבניות (או קטשופ), חומץ או מיץ לימון, ולרוב גם שמן זית וחרדל; בנוסף מכיל מגוון של ירקות חתוכים כגון בצלים, מלפפונים חמוצים, פלפלים, זיתים ירוקים, כמו כן לעיתים מכיל הרוטב ביצה קשה. השימושים ברוטב מגוונים: ניתן להשתמש בו כרוטב לסלט ובכריכים. הרוטב פופולרי במטבח של רשתות המזון המהיר.

היסטוריה

לפי The Oxford Companion to American Food and Drink, שם הרוטב מגיע מאזור אלף האיים, הממוקם לאורך נהר סנט לורנס העליון בין ארצות הברית לקנדה. באזור זה, גרסה נפוצה אחת למקור הרוטב אומרת שאשתו של מדריך דייג, סופיה לונד, הכינה את התבלין כחלק מארוחת הערב של בעלה ג'ורג'. בגרסה שנייה נוספת של הסיפור, תושב עונת הקיץ של אלף האיים, ג'ורג' בולדט, שבנה את טירת בולדט בין השנים 1900 ו-1904 ומי שהיה הבעלים של "מלון וולדורף-אסטוריה", הורה למנהל הטבחים, אוסקר צ'ירקי, לשים את הרוטב בתפריט בשנת 1894 לאחר ששכח לשים רטבים על סלטים ואילתר עם אילו מרכיבים שהיו בהישג ידו באותה תקופה. מאמר של נשיונל ג'יאוגרפיק משנת 1959 קובע, "לפי הדיווחים, רוטב אלף האיים פותח על ידי השף של בולדט." למרות הטענות שהוא היה מעורב בהכנסת הרוטב לסלט בוולדורף, השף צ'ירקי לא הזכיר את הרוטב לסלט בספר הבישול שלו. שפורסם במהלך פרק הזמן הזה.

כאשר הסוציולוג של אוניברסיטת ויסקונסין מייקל בל ותלמידיו לתואר שני ניסו לקבוע את מקור רוטב אלף האיים ב-2010, הם גילו שהסיפור שונה בין כפרים ואיים באזור אלף האיים. הם גילו את קיומו של סיפור מקור שלישי שבו המתכון המקורי התבסס על רוטב צרפתי, אשר נתמך על ידי מתכון שפורסם במהדורה ה-11 של ספר הבישול של פאני פארמר שיצא לאור בשנת 1965. נראה כי כל הטענות מבוססות על מסורות בעל פה ללא מסמכים כתובים תומכים.

שימושים

הוא נמצא בשימוש נרחב במסעדות מזון מהיר ובסועדים בארצות הברית, שם הוא מכונה לעיתים קרובות "רוטב מיוחד" או "רוטב סודי". דוגמה לכך היא ה"ממרח" של In-N-Out Burger, המוגש על המבורגרים וכמה פריטי "תפריט סודי"; למרות שמו, הוא וריאציה של רוטב אלף האיים. רוטב אלף האיים משמש לעיתים קרובות ב"כריך רובן" במקום "רוטב רוסי". רוטב ה"ביג מק" של מקדונלד'ס הוא וריאציה על רוטב אלף האיים.