רדיו בעולם הערבי
הרדיו בעולם הערבי הוא תת-סוג אזורי של הרדיו, המהווה חלק מעולם התקשורת הערבית. הוא מסקר תחת אמתחתו תחומים רבים בחיי תושבי אזור המזרח התיכון על המדינות שבו. לרדיו יש ערך בלתי מבוטל וחשיבות שאין להמעיט בערכה, כאשר בעשורים הראשונים של התפתחותו, עם הקמת מדינות הלאום הערביות וטרם התפתחות הטלוויזיה ואמצעי התקשורת האלקטרונית, היה בעל המעמד החשוב ביותר.
המצאת הרדיו והיסטוריה קצרה אודותיו
ערך מורחב – רדיו
הרדיו הוא מכשיר המאפשר העברת אותות בין שתי נקודות מרוחקות על ידי איפנון גלים אלקטרומגנטיים, וזאת בתדירות הנמוכה מתדירות האור הנראה. מכשיר זה מכיל אביזר, הקולט את האותות שנישאים על פני גבי גלי הרדיו, ומתרגם אותם לצלילים.
מכשיר זה ככלי של תקשורת המונים הומצא לראשונה על ידי גוליילמו מרקוני (Guglielmo Marconi), כאשר קשר ראשוני באמצעותו שודר בין צרפת לאנגליה ב-1899, ומאוחר יותר, בשנת 1901, בוצע ניסיון מוצלח נוסף, שחצה את האוקיינוס האטלנטי. הרדיו זכה לשגשוג בשנות העשרים של המאה ה-20, כאשר דוגמה לכוחו הייתה התסכית "מלחמת העולמות" ששודר בארצות הברית בשנת 1938, ואשר במסגרתו נודע, לכאורה, במסגרת של שידור חדשות, על פלישת חייזרים ממאדים. אירוע זה הונצח, למשל, בסרטו של וודי אלן, "ימי הרדיו". כעשור לאחר התסכית המדובר הומצא הטרנזיסטור, התפתחות שהקלה על ניידות הרדיו ועל מחירו. סוגים עיקריים של רדיו הם רדיו אנלוגי ורדיו דיגיטלי.
התפתחות הרדיו בעולם הערבי
שידורי רדיו החלו במדינות ערביות אחדות בשנות ה-20 של המאה ה-20. גידול בהיקף השידורים התרחש לאחר מלחמת העולם השנייה. החל משנת 1970, עם הקמת תחנת רדיו בעומאן, נפוצו השידורים והקיפו את כל מדינות ערב, כאשר לכל מדינה הייתה לפחות תחנת שידור אחת.
מדינה חלוצה בתחום הרדיו הייתה מצרים, שבה הוקמה בשנות ה-20 תחנת רדיו מסחרית ראשונה, אשר עליה קיבלה חברת מרקוני זיכיון שידור בשנת 1934. בשנת 1947 הולאם הרדיו המצרי והפך למונופול בידי השלטון. תחת שלטון "הקצינים החופשיים" בהנהגת גמאל עבד אל נאצר, הפך הרדיו כלי להפצת תעמולת הנאצריזם, כאשר שידורי הופעותיה של אום כולתום היו אהובות במיוחד וזכו לאחוזי האזנה גבוהים בקרב המצרים. בשנות ה-70 של המאה ה-20, הפכה מצרים למדורגת שלישית בעולם מבחינת אחוזי המאזינים לרדיו, כאשר שידרו בה 14 תחנות רדיו שונות לקהלי-יעד שונים ובשפות שונות.
לעומת מצרים, התפתחות הרדיו בחצי האי ערב הייתה איטית יותר. בסעודיה למשל החלו שידורי רדיו באזור שבין ג'דה למכה בשנת 1948, והם התפשטו למחוזות המרכז והדרום במדינה בשנות ה-60. בבחרין קמה תחנת רדיו בשנת 1955, ואילו אצל שכנותיה, איחוד האמירויות הערביות קטר, בושש הרדיו לבוא עד לשנות ה-70 וה-80.
שידורי הרדיו נפוצו במהירות בעולם הערבי (כמו-גם בעולם כולו) במהלך עשורים בודדים בלבד. כיום מוערך כי יותר מ-300 מיליון ערבים מאזינים לרדיו (לשם השוואה, יותר מ-100 מיליון ערבים צופים בתחנות הטלוויזיה השונות).[1] אף על פי שברוב תחנות הרדיו בעולם הערבי נשלטות במידת מה על ידי השלטונות, הרי שקיימות באזור גם קרוב ל-100 תחנות רדיו פרטיות ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה.[2]
הרדיו ככלי במדינות ערב
לפי וו. א. רו (William A. Rugh)[דרושה הבהרה], בין שנות ה-50 לשנות ה-80 של המאה ה-20, בלטה בעולם הערבי חלוקתו לשני גושים עיקריים ביחס לרדיו:
- "מדינות צנזורה", כלומר מדינות בהן הייתה (ועודנה) קיימת ובולטת צנזורה נוקשה מצד השלטון על שידורי הרדיו. גוש זה כולל את אלג'יריה, מצרים, עיראק, סוריה, לוב, דרום תימן וסודאן.
- שאר מדינות ערב, מלבד לבנון: מרוקו, תוניסיה, ירדן, כווית, בחריין, ערב הסעודית, עומאן וצפון תימן.[3]
בקבוצה הראשונה, השלטון המהפכני ראה בשידורי הרדיו כלי לגיוס ההמונים ולהפצת תעמולה ממשלתית, לכן השקיע אמצעים בפיתוח ולהרחבת השידורים. מצרים, למשל, פיתחה את שידורי הרדיו באופן משמעותי במיוחד לאחר "מהפכת הקצינים החופשיים" בשנת 1952. שידורי הרדיו התאפיינו תחילה בקו תעמולתי ובהעברת מידע מעשי.
מלבד לבנון, הרדיו בקבוצה השנייה התפתח בקצב איטי יותר וסגנון התוכניות היה בעל אופי פוליטי מתון יותר. הסיבה לכך הייתה שהממשלות היו מעוניינות פחות, בהשוואה לקבוצת המדינות הראשונה, בהבניית דעת הקהל לשינויים חברתיים, לכן הן השקיעו בפרויקטים אחרים. מדינות המפרץ לא ראו ברדיו כלי תעמולתי פנימי בשירות הממשלה אלא אמצעי להעביר לעולם את תדמית הריבונות והזהות הלאומית שהיו חיוניים למדינות הקטנות האלו. עם זאת, מרכיב הלאומיות היה גם מנת חלקן של מדינות ערב אחרות, אשר היו בתחילת דרכן ורצו ליצור קהילה לאומית מגובשת ככל שניתן.
שלטון "מדינות הצנזורה" השקיעו מאמץ כדי להפוך את הרדיו לכלי להעברת מסרים פוליטיים להמונים. במצרים, לדוגמה, נעזר הנשיא גמאל עבד אל נאצר ברדיו כדי לעורר התלהבות המונית בנושאים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שאותם רצה לקדם מצד אחד, וללבות תחושת בוז נגד אויבים מבית ומחוץ מהצד האחר. המאזינים אכן הטמיעו מסרים אלה, וידעו להבחין, למשל, בין אויבים וידידים.
סגנון שידורי הרדיו ב"מדינות הצנזורה"
התוכן והסגנון של שידורי הרדיו בקבוצת "מדינות הצנזורה" היו פחות פוליטיים ויותר בעלי גוון בידורי ותרבותי-עממי, בין היתר בשל העובדה שלא הייתה אופוזיציה פוליטית פעילה במדינות אלו. שרי ההסברה של המדינות הנחו את עורכי התוכניות להתעלם מנושאים רגישים, אולם פרט לכך נהנו האחרונים מחופש יחסי לערוך את התוכניות כרצונם. התוכניות הופקדו בידי אנשי מקצוע שנחשבו מהימנים בעיני השליטים. ערב הסעודית חנכה את תחנת הרדיו הראשונה שלה בשנת 1948. מאחר שראתה בעצמה מגנת המקומות הקדושים לאסלאם (השליט כונה ח'אדם אל-חרמַיְן אל-שריפַיְן, מגן שני המקומות הקדושים, היינו מכה ואל-מדינה), היא התמקדה בשידורים שכוונו למוסלמים באינדונזיה, פקיסטן ועוד, ולא עודדה צמיחת רדיו מקומי.
בתוניסיה הממשלה השתלטה על הרדיו לאחר קבלת העצמאות בשנת 1956, אולם רק בשנת 1964 תחת שלטון הנשיא בורגיבה הממשלה החלה לפקח באופן הדוק על שידורי הרדיו.
מלבד שידורי חדשות, מוזיקה ותכנים נוספים, היו כאלה שניצלו את הרדיו גם כבמה להטפה דתית (דעוה). מטיפי האסלאם (דעאה; دعاة) הם דוגמה טובה לכך. הם ניצלו את פלטפורמת הרדיו כתחליף למִנְבַּר (במת הדרשן במסגד), מתוך מוּדעוּת לכוחה ההולך וגדל של התקשורת על אמצעיה השונים. כך הצליחו אותם מטיפים להעביר את מסריהם לתפוצה רחבה יותר של אנשים, בעוד הרדיו (ולאחר מכן - הטלוויזיה, המרשתת ואמצעים נוספים) הפכו לאמצעים מודרניים ביד הדרשן (ח'טיב) והמטיף (דאעיה).[4]
הרדיו בלבנון בין המנדט הצרפתי למלחמת לבנון הראשונה
לבנון היא ייחודית בנושא שידורי הרדיו במדינות ערב. הרדיו הוקם ב-1939 על ידי המנדט הצרפתי בלבנון ובפיקוחו המלא, ולמעשה נוצר באופן זה תקדים של רדיו ממשלתי. כאשר הצרפתים יצאו מלבנון ב-1946 הממשלה של לבנון העצמאית השתלטה על הרדיו באופן בלעדי ושימרה את המצב. משרד ההסברה קיבל את תפקיד הפיקוח על שידורי הרדיו, והשר ומנכ'ל משרדו פיקחו באופן ישיר על העריכה והבטיחו בכך שהתוכניות הפוליטיות תואמות את עמדות הממשלה.
מלחמת האזרחים בלבנון החלה ב-1975 והשפיעה על המבנה והתוכן של הרדיו בלבנון. באותה תקופה החלו הפלגים השונים להתעניין במדיה והשתמשו בה כדי להעביר את עמדותיהם. תחנות רדיו חדשות הוקמו במקומות סודיים ושידרו תכנים שונים. כך הפלג הימני של הפלנגות הנוצריות (בערבית אל-כתאא'ב) שידר מ"קול לבנון", והפלג השמאלי הפרו-פלסטיני שידר מ"קול לבנון הערבית" שתקף את "הפלנגות הפשיסטים".
אפשר לומר שהרדיו בלבנון הושפע מהמצב הפוליטי במדינה. בשנת 1984 בזמן המלחמה על השליטה במערב ביירות בין הצבא הלבנוני לתנועת אמל השיעית ותומכיה הפלסטינים שהסתיימה בהשתלטות המיליציות השיעיות על האזור, הכוחות המנצחים הובילו לשינויים פרסונליים במשרד ההסברה ובמתקני הרדיו באזור. מאז שידורי הרדיו שידרו בשם תנועת אמל ותומכיה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Rugh, W. A. “Arab Radio and Television”, in: Rugh, W. A. The Arab Press: news, Media and Political Process in the Arab World. New .York 1987
- Kai, Hamed. Mass Media, Politics and Society in the Middle East. New Jersey 2001.
- שוש בן-ארי, "מטיפי האסלאם החדשים (אל-דעאה אל-ג'דד): הטפה בעידן הגלובליזציה", המזרח החדש נ"א (תשע"ב), עמ' 158–176.
קישורים חיצוניים
- תמצית היסטוריה של הרדיו – בשפה הערבית (סעיף 5 עוסק ברדיו בעולם הערבי) (בערבית).
- היסטוריה קצרה של התפתחות שידורי הרדיו והטלוויזיה בארצות ערב במאה ה-20 (באנגלית).
- רשימת תחנות הרדיו הפרטיות בעולם הערבי.
הערות שוליים
- ^ להרחבה ראה: http://www.answers.com/topic/radio-and-television-arab-countries
- ^ לרשימת תחנות הרדיו הפרטיות בעולם הערבי, ראו: http://www.newarabia.net/arabic_radio_stations.php
- ^ להרחבה על חלוקה זו, ראו: Syracuse Unicersity Press, 1987), p. 115 William A. Rugh, The Arab Press: News, Media and Political Process in the Arab World (New York
- ^ להרחבה על מטיפי האסלאם החדשים, ראה: שוש בן-ארי, "מטיפי האסלאם החדשים (אל-דעאה אל-ג'דד): הטפה בעידן הגלובליזציה", המזרח החדש נ"א (תשע"ב), עמ' 176-158.
28558627רדיו בעולם הערבי