אחמד סעיד
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חסרים ההרחבה באשר לנקודת המבט הערבית, ומעמדו בתקשורת הערבית מאז 1967 ועד מותו.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חסרים ההרחבה באשר לנקודת המבט הערבית, ומעמדו בתקשורת הערבית מאז 1967 ועד מותו. |
| תקופת הפעילות | 1953–1967 (כ־14 שנים) |
|---|---|
| מעסיק | סאות אל-ערב |
| סוג כתב | שדרן רדיו, פרשן, מנהל תחנת רדיו |
אחמד סעיד (בערבית: أحمد سعيد, 9 באוגוסט 1925 - 4 ביוני 2018) היה שדרן רדיו מצרי, אשר שימש בין השנים 1953–1967 כמנהל ושדרן ראשי בתחנת הרדיו המצרית "סאות אל-ערב" ("קול ערב"), שפעלה תחת חסות המשטר בראשות נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר[1], נחשבה לתחנת הרדיו החשובה ביותר בעולם הערבי[2] והייתה אמצעי מרכזי להפצת התעמולה הנאצריסטית המצרית. סעיד נודע כשדרן פופולרי ועממי, השתמש בשפה עממית ובסיסמאות ישירות ובוטות לעיתים, ונהג אף לצעוק, לגדף ולאיים בשידור. היה מקורב לנאצר ותומך נלהב של הנאצריזם, ושידוריו הוכוונו על ידי השלטון המצרי. קרבתו לשלטון, הפופולריות לה זכה והשפעתו הרחבה על דעת הקהל בעולם הערבי עשו אותו לדמות מרכזית וחשובה בתקשורת הערבית ובעולם הערבי כולו בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים.
לפני ובמהלך מלחמת ששת הימים מילאו סעיד ותחנת הרדיו אותה ניהל תפקיד מרכזי בעיצוב דעת קהל התומכת במלחמה עם ישראל. בזמן המלחמה עצמה שידר סעיד, ככלי תקשורת ערביים נוספים, תיאורים שגויים של הצלחות צבאיות משמעותיות לכוחות הערביים. לאחר המלחמה פוטר סעיד ומעמדו בשדה התקשורת דעך.
בשל אופי שידוריו, מעמדו המרכזי ותפקודו בתקופת "מלחמת ה-5 ביוני" הפך סעיד, לצד אחמד שוקיירי, לאחד מסמלי התבוסה במלחמה ולסמל התעמולה השקרית והצעקנית שאפיינה חלקים בתקשורת הערבית בתקופה זו. לצד התדמית השלילית שדבקה בו, דמותו הבולטת והחלוצית בתקשורת המצרית נחשבת לבעלת השפעה רבה על עיצוב התקשורת הערבית במחצית השנייה של המאה העשרים[3].
ממהפכת הקצינים עד 1967
הרדיו היה כלי תקשורת נפוץ ופופולרי במצרים עוד לפני מהפכת הקצינים החופשיים ועליית נאצר לשלטון, בשל נגישותו לאנשים שאינם יודעי קרוא וכתוב והדמיון בינו לצורות המסורתיות של העברת ידע בעל פה[4]. עם זאת הרמה הטכנית של תשתיות הרדיו במצרים הייתה נמוכה, התחנות היו מקומיות ומרובות ולא פעלה תחנת רדיו ארצית אחת שזכתה להאזנה במספרים גדולים. השלטון החדש, שחיפש דרכים לבסס את שלטונו ולהפיץ את רעיונותיו בעולם הערבי, דאג לפיקוח הדוק על כלי התקשורת במדינה ולהקמת כלי תקשורת ש את דברו.
אחמד סעיד החל את דרכו כמגיש התוכנית "סאות אל ערב" ("קול ערב") ברדיו קהיר ובעקבות הצלחת התוכנית הפך למנהל תחנת רדיו חדשה שנשאה את שמה. תחנת "סאות אל ערב" הוקמה ביולי 1953, תוך מעורבות אישית של נאצר ואנשי השלטון במהלך[4], ועל פי אחמד סעיד, עם הנחיה ברורה מלכתחילה לגבי מטרות התחנה בתחום קידום רעיון הפאן-ערביות בעולם הערבי[1]. המטרות הרחבות של שידורי התחנה היו קידום שחרור וחירות לערבים, איחוד המדינות הערביות, מניעת "ניצול אימפריאליסטי" של משאבים, ושימוש במשאבים לטובת החברה, המדע והתרבות הערביים. התחנה הייתה לשופר מפוקח היטב של המשטר במצרים.
שידוריו של אחמד סעיד זכו להצלחה רבה במצרים ומחוצה לה, והוא הפך למזוהה מאוד עם התחנה ולדמות מרכזית בתקשורת הערבית כולה. בשידוריו העזים והסוחפים התנסח בערבית פשוטה והשתמש ברטוריקה מתלהמת ובוטה הכוללת צעקות, קללות ופנייה ישירה למאזינים ולמושאי הנאומים.
תשתיות הרדיו הגרועות במדינה שופרו במהירות תחת שלטון נאצר ועד מהרה התאפשר שידור מקהיר למדינות ערב האחרות. מהר מאוד הפכה התחנה, שהחלה "לקדם קשרים חברתיים ותרבותיים בין מצרים לעמים ערביים אחרים", לגורם מרכזי בהפצת הקריאות המצריות לפאן-ערביות ואיחוד מדיני של הערבים[5]. אחד מהמהלכים המשמעותיים הראשונים בעולם הערבי שנתמכו על ידי התחנה היה מלחמת העצמאות של אלג'יריה. עם פתיחת המרד שידר סעיד את הצהרת ה-1 בנובמבר 1954 של החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה, שקראה לסילוק הצרפתים והקמת מדינה עצמאית באלג'יריה[6].
נושא מרכזי נוסף בשידורים של סעיד היה הבעיה הפלסטינית והסכסוך עם ישראל. בנאומיו הזכיר הבושה בכך שפלסטין כבושה בידי זרים וקרא לשחרור פלסטין ולחיסולה של ישראל. בנוסף יצא סעיד נגד המעצמות המערביות, אותן הגדיר כאימפריאליסטיות וכקפיטליסטיות, ונגד ניצול "המשאבים הערביים" על ידי מדינות אלו, ובעיקר נגד בריטניה. לשונו הבוטה גרמה לכך שבעת ביקורו בבריטניה כינו אותו כלי התקשורת המקומיים "מר שנאה"[1]. תפקיד נוסף של התחנה היה "לדווח" על פשעי משטרים ערביים שלא סרו למרותו של הקו הנאצריסטי, בעיקר אלו שהוקמו על ידי בריטניה - ירדן ועיראק. המדינות הערביות שהשתתפו בברית בגדאד, שקשרה בברית הגנתית את עיראק, טורקיה, פקיסטן, בריטניה ואיראן, ספגו ביקורת מצרית קשה דרך שידורי התחנה. סעיד, שנודע בשנאתו לחוסיין מלך ירדן, הרבה להתנגח בירדן - אותה ראתה מצרים כמדינה "מזויפת" וכסוכנת של בריטניה האימפריאליסטית - ולהאשים אותה בשיתוף פעולה עם ישראל, וביתר שאת בתחילת שנת 1967, עד לחתימת ברית ההגנה בין מצרים וירדן במאי של אותה שנה.
בתקופת מלחמת ששת הימים
במהלך תקופת ההמתנה הקצין סעיד את הקריאות לחיסול ישראל והביא לשיא את התעמולה וההסתה נגדה[7]. סעיד עודד את היציאה למלחמה והפגין ודאות מוחלטת בחיסולה הצפוי של ישראל ובכוחה של מצרים: "אין בכוחה של ישראל להחזיק מעמד נגד הערבים ולו לשעה אחת בלבד. החלטתו של העם הערבי נחושה: למחוק את ישראל מעל פני המפה ולהחזיר את הכבוד הערבי לפלסטין"[8]. בשידוריו השמיע שוב ושוב איומים קשים על הצפוי לישראלים, אמירות בצדק תביעות הערבים על הארץ והאשמות כנגד ישראל באימפריאליזם, כיבוש, רצח ונישול. ייתכן שהיה זה סעיד שטבע את הסיסמה "הגברים לים והנשים לנו"[9], שהולידה מאוחר יותר את האמונה בקרב ישראלים על כוונתם של הערבים "לזרוק את ישראל לים"[8]. בשטף ארוך של סיסמאות ונאומים שהלהיטו את האווירה במצרים הוצגה המלחמה כמאבקם של כלל הערבים ברוע הציוני, למען החירות והמולדת הערבית ובשם הניצחון המהפכני על האימפריאליזם.
שידוריו של סעיד, והתעמולה הערבית כולה, לא רק ביטאו את רגשות הקהל הערבי אלא יצרו ברחוב הערבי התלהבות כללית, ציפייה ואווירה לוחמנית לקראת המלחמה עם ישראל.[8]
ב-5 ביוני 1967, עם פרוץ המלחמה, אוחדו שידורי תחנות הרדיו "סאות אל ערב" ו"רדיו קהיר" תחת הנהלתו של סעיד[7]. באותו יום שידר סעיד:
"אזרחים - בשם הכבוד, בשם המולדת הערבית הגיבורה, בשם ההיסטוריה, העבר והעתיד: אנו נכנסים היום למערכת החירות, הגבורה, הכבוד והגאולה. נעמוד בפני התוקפנות של ישראל ונחסל אותה, וזאת כדי להסיר את הכתם של הקיום הציוני האימפריאליסטי. אחים חיילים חופשיים בעזה, בסיני, ובשארם אל-שייך. אחים גיבורים בירדן ובסוריה - עלו על תל-אביב."
— מובא בתוך: שמעון יצחקי, בעיני הערבים: מלחמת ששת הימים ולאחריה, עמוד 125
בימים הראשונים למלחמה שידרה תחנת הרדיו המשותפת, כמו כלי תקשורת ערביים אחרים, ידיעות על פחד ובהלה בישראל, הפלת מטוסים ישראליים רבים, שליטה מצרית מוחלטת בסיני והתקדמות כוחות ערביים, שהשתמע מהן ניצחון ערבי על ישראל.[9] אחמד סעיד עמד בקשר עם מפקדים מצריים שמסרו לו נתונים על אבדות ישראליות, כנראה פיקטיביות בחלקן. אפילו לאחר שכלי תקשורת מערביים דיווחו על כיבוש סיני, הגולן ויהודה ושומרון בידי ישראל הסתירו ב"סאות אל ערב" את המידע מהציבור והמשיכו להתפאר בניצחונות ערביים מוחצים בקרבות[1]. תחנת הרדיו המשותפת המשיכה לשדר מסרים לוחמניים ולהביע ביטחון בניצחון הערבי: ב-8 ביוני, היום הרביעי למלחמה, שידרה התחנה:
"פחד ובהלה בקרב היהודים בפלסטין... כולם מצפים שם לגורלם שנחרץ, שכן כעבור זמן-מה הם ייתקלו באדיר שבנשקנו, ואז הם ילמדו לדעת כיצד הוליכו אותם שולל משה דיין וכנופייתו, וכיצד פיתה האימפריאליזם את מפקדם מוג הלב. האם ידועים לך הדברים האלה, יא משה דיין? ההמשך יבוא, יא דיין! בכל רגע הולמים צבאותינו בעוז בתוקפנותך, הפדאיון שלנו זורעים אימה והרס בתוך בסיס התוקפנות.[7] גיבורינו הלוחמים בכל חזית, בכל זירה, מלמדים את צבאך, יא דיין מוג הלב, את הלקחים הקשים ביותר. חיילינו מגלים את שקריך. מטוסי אמריקה ובריטניה לא יחלצו את מדינתך החלושה מגורלה שנחרץ. הם לא יצילו אותה מכליה."
— מובא בתוך: בעיני הערבים, עמוד 139
ב-10 ביוני, יומה האחרון של המלחמה, הודיע נאצר על התפטרותו והעברת כל סמכויות נשיא מצרים לסגנו, זכריא מוחי א-דין. היו שראו בהתפטרות ניסיון מוסווה להתחמק מאחריות לתבוסה, אך מרבית העם המצרי, שממדי התבוסה טרם נודעו לו, סירבה להשלים עם ההתפטרות. ברחבי מצרים התקיימו הפגנות המונים סוערות, שייתכן שהיו ספונטניות וייתכן כי נערכו בהשפעת מנגנון ביטחון המדינה המאורגן, והביאו את נאצר להיכנע ללחץ ההמונים ולבטל את התפטרותו שתוקפה נמשך יום אחד בלבד. בניגוד לשאר כלי התקשורת לא ביקש סעיד בפירוש מנאצר לחזור בו לאחר ההתפטרות, ובשידור שלאחר הנאום דיבר על נאצר כעל "מנהיג לשעבר": "המהפכה נשארת, המהפכה נמשכת, המהפכה חזקה..."[10].
כמה חודשים לאחר המלחמה פוטר סעיד. היו שתלו זאת בהתבטאותו אחרי נאום ההתפטרות של נאצר, והיו שתלו זאת בקיצוניות ובדמגוגיה המוגזמים שאפיינו את שידוריו והפיכתו לסמל לתבוסה במלחמה[9].
הביקורת על אחמד סעיד
בספרו "עמודי השואה - דיון מדעי בסיבות תבוסת ה-5 ביוני" כתב האינטלקטואל והחוקר הסורי-לבנוני ד"ר צלאח אל-דין אל-מונג'ד על אחמד סעיד: "'סאות אל-ערב' בימי אחמד סעיד היה בית-ספר להדרכה, להשראה, לתעמולה למען המהפכה, לעידוד מעשי אלימות, או להעלבת הבריות... לאחמד סעיד לא ישווה איש בקללות וגידופים. 'סאות אל-ערב' שימש במה להטעיה ולהסתה, במקום שישמש במה לתודעה ולהקניית תרבות. האחראים בדמשק וקהיר לא איחרו ללכת באותה דרך עצמה גם בנאומיהם הרשמיים, כדי לעורר את יצרי-ההמונים ולנצלם להגשמת מטרותיהם"[9].
הממשל, תחת חסותו פעל סעיד, התנער אחרי המלחמה מ"סאות אל ערב", וה"אשמה" הסמלית של התחנה נחה כולה על כתפיו של סעיד[1]. לאחר המלחמה נתפס אחמד סעיד בעיני רבים בעולם הערבי כדמגוג קיצוני ובוטה באופן חסר תקדים, וסימל את חולייה של התקשורת הערבית באמצע המאה העשרים, את רדידותה, חוסר העצמאות שלה והשקרים והתעמולה שהפיצה להמונים.
מלבד הביקורת הקשה על סגנונו, נטען נגד סעיד כי הידיעות ששידר הטעו את העורף ואת החיילים בקווים האחוריים, ואף גרמו לכמה כוחות מצריים להתקדם אל תוך סיני במקום לסגת מפני המתקפה הישראלית, ובעקיפין הובילו להרוגים ושבויים. על פי חוסיין, מלך ירדן, שידרה תחנת הרדיו בניהולו של סעיד ידיעות בזמן אמת על מהלכים של הצבאות הערביים, ובכך העניקה לישראל מידע מודיעיני על הצפוי בחזית[9].
כנגד הביקורת טען סעיד שבתפקידו מילא תמיד את הוראות הממשל, ושתחנת הרדיו הייתה כפופה באופן ישיר לממשל וביטאה את מדיניותו ותו לא; לדבריו "לא נוכל להפריד בין מדיניות נאצר לבין השידור". לטענתו, הפרטים השגויים ששידר בזמן המלחמה נמסרו לו בידי קובעי מדיניות, במטרה לחזק את הצבא המצרי ולהפחיד את האויב, ואי ציות להוראות היה מביא להוצאתו להורג כבוגד[1].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- יוחאי סלע, אחמד סעיד ומצרים במלחמת ששת הימים, יוני 1967, באתר "מגזין המזרח התיכון"
- מכתב נגד "אל ג'זירה", באתר ממרי
- ריאיון עם אחמד סעיד באתר אל-חייאת, 2001 (בערבית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 TBS 16 Whose Voice? Nasser, the Arabs, and 'Sawt al-Arab' Radio by Laura M. James, tbsjournal.arabmediasociety.com (ארכיון)
- ^ First, www.arabtimes.com
- ^ "The voice of the Arabs is speechless at 50". The Daily Star Newspaper - Lebanon. 2003-07-10. נבדק ב-2017-07-20.
- ^ 4.0 4.1 Natalie Jia Ning Diong, Sawt Al-Arab or Sawt Al-Nasser? The Case of Mass Media under Gamal Abdel Nasser and the Convoluted Rise of Pan-Arabism, Journal of Georgetown University-Qatar Middle Eastern Studies Student Association 2015 doi: 10.5339/messa.2015.5
- ^ Douglas A. Boyd, Development of Egypt's Radio: ‘Voice of the Arabs’ under Nasser, Journalism Quarterly 52, 1975-12-01, עמ' 645–653 doi: 10.1177/107769907505200406
- ^ Abbès Zineb, Ahmed Saïd raconte la diffusion par, www.algerie1.com (בצרפתית)
- ^ 7.0 7.1 שמשון יצחקי, בעיני הערבים - מלחמת ששת הימים ולאחריה, מערכות, 1969, עמ' 124
- ^ 8.0 8.1 8.2 משה שמש, האם קרא שוקירי 'לזרוק את היהודים לים'?, עיונים בתקומת ישראל 11, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון, 2001, עמ' 132
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 יוחאי סלע, אחמד סעיד ומצרים במלחמת ששת הימים, יוני 1967, באתר מגזין המזרח התיכון
- ^ בעיני הערבים, עמוד 157
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] אחמד סעיד29826957