רבי יעקב יצחקי
 | |
| לידה |
1846 ה'תר"ו דרבנט |
|---|---|
| פטירה |
1917 (בגיל 71 בערך) ה'תרע"ז |
| כינוי | יעב"ץ, בהררי"ץ |
| תחומי עיסוק | מחקר ההיסטוריה של עם ישראל |
| חיבוריו | אהל יעקב |
הרב יעקב יצחקי (כונה לעיתים היעב"ץ או בהררי"ץ - בן הרב יצחק;[1] 1 בספטמבר 1846, י' באלול ה'תר"ו - 11 ביוני 1917, כ"א בסיון ה'תרע"ז) היה הרב הראשי ואב בית דין בדאגסטן שברוסיה, חוקר של ההיסטוריה של עם ישראל, ומייסד המושבה באר יעקב.
ביוגרפיה
נולד בדרבנט שבדאגסטן לרב יצחק בן יעקב, ולמד תורה מפי אביו וכן למד בבית ספר ריאלי לימודי חול ואת השפה הרוסית. אך עם זאת, התנגד בהמשך לתנועת ההשכלה. בשנת 1868, כשמלאו לו 22 שנה, התמנה על ידי אביו ובהסכמת נכבדי העדה, לרב ראשי ואב בית דין למדינות דאגסטן. במהלך כהונתו הוא עמד בקשרים עם רבנים שונים בתקופתו, ובמיוחד הרבה להחליף אגרות עם גדולי הרבנים ברוסיה, פולין, טורקיה, פרס, כורדיסטן וארץ ישראל.
הרב יצחקי הטיף לקהילתו לעלות לישראל ורבים עלו אליה ביוזמתו. בשנת ה'תרס"ז, לאחר ארבעים שנות כהונה כרבה הראשי של דאגסטן, התפטר מתפקידו ועלה לארץ ישראל עם אשתו ושני בניו. בניו האחרים: דוד, מאיר, חנה ונפתלי - נשארו בקווקז.
בשנת ה'תרס"ח (1908) הניח אבן פינה וייסד את המושבה באר יעקב שנקראה על שמו. הוא ואשתו חסידה התיישבו בירושלים, ושם המשיך בלימוד תורה ובכתיבה. במלחמת העולם הראשונה סבל ממצוקת רעב וממחלות, ושני בניו נלקחו לשרות עבודה בצבא הטורקי. בז' בסיוון ה'תרע"ז - 1917 נפטרה רעייתו כשהייתה בת 69, ושבועיים אחר כך נפטר גם הוא, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים.
כתביו
תחומי התעניינותו היו מגוונים: ספרות, מדעי היהדות, תאולוגיה כללית, היסטוריה וארכאולוגיה. הוא היה חבר בחברת "מרבי-השכלה" שבפטרבורג, כתב ופרסם מאמרים בעיתונות של אות התקופה, בהם: "המגיד", "המליץ", "הלבנון" ו"המאסף", וכן בכתבי עת אחרים. דבריו, בין השאר, נכתבו עבור האנשים שהתעניינו בחקר צפונות העדה היהודית שבהרי הקווקז.
חלק גדול מכתביו ואגרותיו אבד, אך המעט שנשאר שופך אור על חיי יהודי הקווקז. אגרותיו ששרדו נמסרו לארכיון האוניברסיטה העברית בירושלים.
באיגרתו "קדמות היהודים ההרריים" הוא כותב: "אני לא מתיימר לכסות את הקורות ומחכה שיעורו החוקרים בקיאים ומומחים שיגלו תפוצות, לתועלת בני העדה ועם ישראל ויצא חבל עב וחזק אשר קצהו האחד אחוז וקשור את הגולה אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור בשנת 720 לפני הספירה, וקצהו השני נמשך עד ימינו אלה."
האקדמיה המזרחית ללשונות ביקשה ממנו לחבר ספר "דקדוק לשון טאט", לשם כך ערך מסעות תחקיר בקרב עדתו ואסף חומר רב ופרסם אותו בעיתונות.
אהלי יעקב
חיבורו המרכזי הוא "אהלי יעקב". במהלך כתיבת הספר הוא דבק במסורת של בני עדתו, וכהיסטוריון הוא ניפה את דבריהם וניסה להביא רק את העובדות המבוססות. בספרו עוסק יצחקי בעשרת השבטים ועל השתייכות העדה, לטענתו, למספר שבטים שהוגלו מארץ ישראל. בחיבורו הוא מזהה את דאגסטן כממלכת מדי ולא פוסח על השפעתה הרבה של העדה היהודית ההררית על התגיירות העם הכוזרי. יצחקי מגלה שמילים נוכריות רבות הנמצאות בתלמוד לקוחות מהשפה הטאטית, ושהרבה מחכמי העדה השתתפו בחיבור התלמוד והביאו מלשונם לתוכו.
את החומר לכתביו אסף וליקט יצחקי בנביאים, בתלמוד, במדרשים ובספרי מסעות עתיקים ונדירים. לשם השגת החומר הדרוש לו נסע יצחקי מספר פעמים ברחבי קווקז, ביקר בבתי עלמין, בדק את המצבות ותאריכיהן, בדק את החורבות ובא בקשרים עם השכנים המוסלמים.
משפחתו
לרב יעקב יצחקי צאצאים ונכדים ,נינים ובני נינים ברוסיה, בחבל הקווקז ובארץ ישראל.
לקריאה נוספת
- משה יוספוב, היהודים ההרריים בקווקז ובישראל
- משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, חלק ב' (עמ' 289)
קישורים חיצוניים
- יעקב ב"ר יצחק יצחקי, בספר יהודי המזרח בארץ ישראל מאת משה דוד גאון, באתר HebrewBooks
- [1] [2] מחזור אהלי יעקב לראש השנה ולימים נוראים, באתר HebrewBooks
הערות שוליים
