קרב אקסונה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף קרב נהר אקסונה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב אקסונה
מערכה: המערכה נגד הבלגים
מלחמה: מלחמת גאליה
תאריכים 57 לפנה"ס – הווה (כ־2,081 שנים)
קרב לפני קרב ווז'
קרב אחרי קרב סאביס
מקום נהר אקסונה, גאליה בלגיקה (כיום אן, צפון צרפת)
עילה פלישתו של קיסר לשטחי הבלגים
תוצאה ניצחון רומאי
הצדדים הלוחמים

בלגים
גרמאנים

מפקדים

גלבה

כוחות

8 לגיונות, כמה אלפי פרשים וחיילים מחיל העזר

קיסר דיווח על כ-300,000 לוחמים בצבא הבלגי,[1] אך נראה שהמספר היה קטן יותר.

אבדות

לא ידוע

לא ידוע

מפת המערכה נגד הבלגים
מפת המערכה נגד הבלגים

קרב אקסונה נערך על גדותיו של נהר אקסונה (כיום אן) בשנת 57 לפנה"ס במסגרת מלחמת גאליה. בקרב זה ניצח הצבא הרומי בפיקודו של יוליוס קיסר את הקואליציה של השבטים הבלגיים שנאספה נגדו. העימות היה מצומצם יחסית והצדדים העבירו את רוב הזמן בהמתנה למהלכי היריב. הלוחמה עצמה הייתה קצרה יחסית ולא עירבה את חלק הארי של שני הצבאות. הצבא הבלגי הגדול לא היה מסוגל לקיים את עצמו ופשוט התפזר. קיסר ניצל את הצלחתו בקרב והצליח להכניע חלק מהשבטים הבלגיים, אך אחרים התמידו בהתנגדותם והצדדים התנגשו פעם נוספת, בקרב סאביס.

רקע

לאחר הקרבות נגד הגרמאנים חזר הצבא הרומי למגורי חורף. בזמן הזה דאג קיסר לאמן את הלגיונרים החדשים שגייס במהלך שנת 58 לפנה"ס והוסיף עליהם עוד שני לגיונות וכך הביא את כוחו לכדי שמונה לגיונות שלמים. השבטים הגאלים חשו אי נחת מכך שהחליפו פולש אחד באחר. במקום הגרמאנים, חנה כעת הצבא הרומי באדמותיהם. השבטים הבלגים היו מוטרדים יותר מכולם והחלו בהכנות לקראת הדיפת הפלישה הרומית. קיסר מצדו לא עשה דבר כדי להרגיע את הגאלים. להפך, הוא החליט להרחיב את תחום ההשפעה הרומי מעבר לגבולות הפרובינקיה שלו ועסק באופן נמרץ ביותר בהכנות לקראת השנה הקרובה.

יוליוס קיסר יצא לעבר הבלגים בשלהי האביב, כשהתבואה הספיקה לאספקת צבאו ותוך שבועיים הגיע לאזורם של שבט הרמים באזור צפון-שמפאן המודרנית בין נהרות המיוז והמארן. הוא פלש לשטח הרמים ובנה מחנה על גדות הנהר אקסונה (אָן של ימינו) כ-8 ק"מ מביבראקס (ככל הנראה לאן המודרנית),[2] אחת הערים החשובות ביותר של הרמים. הרמים נאלצו לבחור במי לצדד: מצד אחד יוליוס קיסר עם לגיונותיו שהה על אדמותיהם ומצד שני צבא הקואוליציה של הבלגים עם בעלי בריתם ממוצא גרמאני התקרב לאזור. הרמים העדיפו משא ומתן עם קיסר על פני עימות גלוי עמו, נכנעו וכרתו ברית עם רומא. כמו כן, מסרו כי הצבא של הבלגים, יחד עם בעלי בריתם ממוצא גרמאני מונה כ-300,000 לוחמים, מהם כ-40,000 ממוצא גרמאני.[3] מרבית הלוחמים הבלגים הגיעו משבטי הנרווים (Nervii), הבלובאקים (Bellovaci) והמורינים (Morini) גם אם קיסר מגזים בהערכות שמסרו לו הרמים, ללא ספק הצבא של הבלגים שניצב מולו היה גדול בהרבה מצבאו שלו.[4]

הצדדים הלוחמים

רומאים

ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת
סד"כ צבאו של יוליוס קיסר
שם הלגיון ומספרו[5] הערות
הלגיון השביעי קלאודיה (Claudia)
הלגיון השמיני אוגוסטה (Augusta)
הלגיון התשיעי היספנה (Hispana - ספרדי)
הלגיון העשירי אקווסטריס (Equesteris - רכוב)
הלגיון האחד-עשר קלאודיה
הלגיון השנים עשר פולמינטה (fulminata, נגזר מ-fulmen - ברק; ידוע גם בכינוי ויקטריס [Victrix] - המנצח)
הלגיון השלושה עשר גמינה נכח בשדה הקרב, אך לא לקח חלק פעיל בעימות
הלגיון הארבע עשר נכח בשדה הקרב, אך לא לקח חלק פעיל בעימות

בתקופה זו היה הצבא הרומי צבא מקצועי וחייליו ראו בשירות בו קריירה ארוכת שנים. המבנה המבצעי החשוב ביותר בצבא הרומי היה הלגיון, שנחלק לקוהורטות. בלגיון שירתו אזרחים רומאים בתפקידי חיל רגלים כבד ולא נכללו בו חיילים קלי חימוש או פרשים. בנוסף ללגיונות שירתו בצבא הרומי חילות עזר שחייליהם גויסו מקרב עמים כבושים או מקרב שכירי חרב. חיילים אלו שירתו בחיל הפרשים וביחידות של חיל רגלים קל.

הלגיונר היה מוגן היטב בשריון שרשראות, מגן גדול סקוטום ועל ראשו קסדה טובה. שריונו של הלגיונר היה טוב כמו שריונו של האריסטוקרט הגאלי, אך היות שהאריסטוקרטים היו מעטים היווה השריון הכבד של הלגיונר יתרון מכריע בקרב. לחימושו השתמש הלגיונר בחרב גלדיוס שאורכה כ-50–65 ס"מ ונועדה בעיקר לדקירה, בפגיון כבד ובכידון הטלה כבד - פילום. הפילום היה יעיל לטווח של כמה עשרות מטרים והיה מסוגל לפלח את המגן של היריב ואף להוציא אותו מכלל שימוש. כך נותר הלוחם הגאלי חשוף ללא מיגון אפקטיבי כלשהו, נתון לחסדי הלגיונר המשוריין בכבדות.

בתקופה זו נחלק הלגיון לעשר קוהורטות (סדר גודל של גדוד, 480-600 לוחמים), כל אחת בת שש קנטוריות (סדר גודל של פלוגה, 80-100 לוחמים) תחת פיקודו של קנטוריון.[6] סביר להניח שבתחילת המערכה כלל כל לגיון כ-5,000 לוחמים,[7] ובסופה נותרו בו כ-4,000 בגלל האבידות בקרבות. בעקבות הרפורמה המריאנית כלל הלגיון אך ורק חיל רגלים כבד ולא היו בו כוחות קלים כלשהם או פרשים. בנוסף, כל לגיון כלל יחידות ארטילריה אורגניות. כל קנטוריה הייתה מצוידת בסקורפיון (סוג של בליסטרה קלה) ואילו לכל קוהורטה נוספה בנוסף לכך בליסטרה כבדה יותר. לגיון בתקן מלא כלל 60 סקורפיונים ו-10 בליסטרות.[8]

בגלל היעדר הפרשים בלגיונות נאלץ קיסר לגייס פרשים מקרב בעלי בריתו. מרביתם גויסו מקרב השבטים הגאלים שהיו נאמנים לו ומספרם השתנה משנה לשנה, אך בכל אופן לא היה גבוה במיוחד ועמד בממוצע על כ-3,000[9] עד כ-4,000 פרשים.[10] בשנת 55 דיווח קיסר בספרו שמשרתים בצבאו 5,000 פרשים, אם כי זה מספר חריג. בנוסף, שירתו בצבאו עוד כ-500 פרשים גרמאנים.[11]

כוחות רגלים קלים סופקו על ידי חיל העזר. שמם מטעה מעט; אמנם רבים אכן היו חמושים באופן קל ללא מיגון כבד, אך חלקם היו מוגנים היטב בשריון. השם "קל" מצביע לא רק על סוג החימוש, אלא בעיקר על צורת הלחימה: לגיונרים נלחמו במערך צפוף ואילו חיילי העזר נלחמו במערך פזור יותר. כוחותיו הקלים של קיסר כללו קלעים מהאיים הבלאריים, מטילי כידונים מנומידיה ועוד.

בלגים

החיילים הגאלים רכשו את כלי נשקם בעצמם. החיילים היעילים ביותר בצבא הגאלי הגיעו מקרב האצולה הלוחמת, אך אלה היו מעטים וגם הם לא התאמנו באופן מסודר, אלא הסתמכו בעיקר על גבורה אישית שהתאימה לאורח הלחימה הגאלי. שיטה זו, המסתמכת על גבורה אישית, הייתה נחותה יחסית לשיטה שנקטו בה הלגיונרים שנלחמו כיחידה מלוכדת אחת. חלק הארי של הצבא גויס מקרב האיכרים שהיו חסרי הכשרה צבאית ויעילותם הצבאית הייתה מעטה.

הלוחמים הגאלים היו בדרך כלל לא מוגנים בשריון גוף ורק האריסטוקרים העשירים היו יכולים להרשות לעצמם שריון שרשראות.[12] נעשה שימוש מסוים בקסדות שיוצרו באיכות טובה, אך גם אלו לא היו נפוצות במיוחד. להגנתם השתמשו בעיקר במגן גדול עשוי מעץ, שהיה חיוני גם לצורת הלוחמה הגאלית. להתקפה השתמשו הגאלים בעיקר בחרבות ארוכות,[13] שהיו גדולות בהרבה מגלדיוס, החרב הרומית הטיפוסית. אורכה של החרב הגאלית בתקופה זו הגיע עד כ-90 ס"מ. החרב נועדה בעיקר לשיסוף ורבות היו עם קצה מעוגל. הגאלים השתמשו גם בחניתות קשתות, כידונים וקלע, אך אלה היו נפוצים פחות מהחרבות הארוכות.

הפרשים הגאלים היו מורכבים בעיקר מבני האצולה העשירה ולכן חמושים טוב יותר. סביר להניח שרובם חבשו קסדות ורבים עטו על גופם שריון.[14] בנוסף לשריון הגוף, השתמשו במגן, לרוב עגול או מאורך. הפרשים נלחמו בדומה לרגלים בחרבות כבדות, אך השתמשו גם בחניתות.

העדר הקצינים המקצועיים מנעה מהגאלים יצירת טקטיקה גמישה. מבנים טקטיים מורכבים לא היו קיימים וגם לא הייתה קיימת חלוקה ליחידות משנה. הלוחמים הגאלים נלחמו כפרטים בודדים בתוך קבוצה ולא כגוף אחד. בקרב עצמו, הטקטיקה העיקרית הייתה הסתערות במהירות גבוהה בניסיון לשבור את שורות האויב. אם קווי האויב לא נשברו, חזרו על ההסתערות במהירות גבוהה וצעקות קרב וכך שוב ושוב עם הפסקות קלות למנוחה עד שהאויב נשבר או הצבא הגאלי נסוג. שיטת לחימה זו לא הייתה גמישה, אך הייתה מפחידה מאוד ובמקרה של אויב לא נחוש היה בה עצמה מספיקה כדי לשבור את שורותיו.[15] טקטיקה זו שימשה את צאצאי הקלטים הסקוטים עד המאה ה-18 וסופה בהסתערות בקרב קלודן (1746).

הקרב

הבלגים ניסו להטיל מצור על בירבקס ותקפו אותה. קיסר שחנה בסמוך שלח את חיל הרגלים הרומי הקל והדף את התקפתם על בירבקס. לאחר הדיפת ההתקפה נותרו הצדדים במחנותיהם, כשהבלגים יצאו מדי פעם לגיחות ושפרו כפרים קטנים וחוות מבודדות. קיסר חנה עם גבו לנהר והמתין להתפתחויות. בשלב מסוים החליט לצאת מהמחנה ונערך במערך קרבי. ששת הלגיונות המנוסים הוצבו בקו ואילו שני החדשים הושארו במחנה.

היות שאגפי המערך הרומי לא היו מוגנים במכשולים טבעים, הורה קיסר לחייליו לחפור שתי תעלות באגפיהם שנתמכו בזווית ישרה יחסית למערך הצבא הרומי. בקצה כל תעלה הורה להקים מגדל ובו כלי ארטילריה שונים דוגמת בליסטראות וסקורפיונים. גם חזית המערך הרומי הייתה מוגנת באופן חלקי על ידי מכשולים טבעיים: נחל רדוד וביצה קטנה שניצבו לפני העמדות הרומיות לא מנעו אמנם את יכולת התנועה מהצבא הבלגי, אך היו יכולים להאט אותו וכך להפוך אותו למטרה נוחה לארטילריה הרומית.

כדי להימנע מחציית הביצה, שלחו בלגים חלק מצבאם לכבוש גשר במעלה הנהר. הדבר נודע לקיסר והוא יצא בראש פרשיו וחייליו הקלים לכיוון הגשר כדי להדוף את הבלגים. בקרב קצר שהתפתח במקום גבר הכוח הרומי על הבלגים ואלה נסוגו. בינתיים, החל הצבא הבלגי הענק לסבול מקשיי אספקה, היות שמערכת לוגיסטית מסודרת לא הייתה קיימת ולא הייתה כל דרך לספק מזון. משראו שהלוחמה נכנסת למצב סטטי, פרשו הבלגים משדה הקרב. קיסר חשש בהתחלה שמדובר במארב, אך השתכנע עד מהרה שאין זה כך ושלח את פרשיו תחת פיקודם של פובליוס ליקיניוס קראסוס ולוקיוס אורונקולאוס קוטה לרדוף אחרי הבלגים. כדי לתמוך בהם שלח את טיטוס לאביינוס בעקבותיו עם שלושה לגיונות. הפרשים הצליחו להדביק את הבלגים הנסוגים והפילו בהם חללים רבים.

קיסר ניצל את הצלחתו בקרב ופלש לארצם של הסאוסיונים (Suessiones) והגיע לנוביודונום (Noviodunum; כיום ליד סואסון), האופידום העיקרי שלהם. ההסתערות הרומית הראשונה נהדפה, אך קיסר הורה להרכיב מכונות מצור. מראה מכונות המצור הטיל מורה על הסאוסיונים והם נכנעו. קיסר המשיך לנצל את ההצלחה וכבש גם את שטחי הבלובאקים.

לקריאה נוספת

  • Adrian Goldsworthy, Ceaser - The life of Colossus. Yale university press, 2006 pp. 233 - 243
  • Peter Wilcox and Rafael Trevino, Barbarians against Rome: Rome's Celtic, Germanic and Gallic enemies. Osprey, 2000
  • P.A. Brunt, Italian Manpower 225 BC - 29 AD. Oxford university press, 1971.
  • Nic Fields, The Roman Army: The Civil Wars 88 - 31 BC. Osprey, 2008
  • Kate Gilliver, Caeser's Gallic Wars. Osprey, 2002

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב אקסונה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ קיסר 2.4
  2. ^ Goldsworthy (2006), p. 240
  3. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 2.4
  4. ^ .Goldsworthy (2006), p 239
  5. ^ הטבלה על פי המקורות הבאים: טבלת הכוחות באתר ליוויוס;
    Lawrence Keppie, p. 56
  6. ^ לפירוט אודות מספרי הלוחמים בלגיון ראו בהרחבה P. A. Brunt, pp. 687-693
  7. ^ Nic Fields, p. 11
  8. ^ Adrian Goldsworthy (2003), p. 192
  9. ^ Goldsworthy (2006), p. 196
  10. ^ Nic Fields, p. 17
  11. ^ Phil Barker, p. 18
  12. ^ Kate Gilliver p. 24
  13. ^ Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts p 23
  14. ^ Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts p 24
  15. ^ Nic Fields, p. 13


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26448592קרב אקסונה