קפה גרופי

קפה גרופי

קפה גרופי (Café Groppi) הוא בית קפה מפורסם בקהיר בירת מצרים הקשור בין היתר למפגשים ואירועים בתולדות היישוב ומדינת ישראל.

בית הקפה נמצא בקרן הרחובות טלעת חרב וקאסר אל-ניל, במרחק הליכה מכיכר א-תחריר בלב קהיר, שמסביבה מספר מבני ציבור חשובים, בהם המוזיאון המצרי, משרדי ממשלה שונים, מטה הליגה הערבית וקמפוס האוניברסיטה האמריקאית.

היסטוריה

ג'אקומו גרופי

בית הקפה נוסד בשנת 1909 על ידי שף ויצרן שוקולד שווייצרי בשם גָ'אקוֹמוֹ גרופי (Giacomo Groppi) שנולד בשנת 1863.

הפתיחה הרשמית של בית הקפה הייתה ב-23 בדצמבר 1909. המקום הפך עד מהרה למוקד קוסמופוליטי של חיי החברה של קהיר. אנשי המעמדות הגבוהים, דיפלומטים, אנשי אצולה בריטים ובורגנים צרפתים פקדו את בית הקפה. הגלידות בעשרות טעמים שפיתח גרופי על פי שיטה שלמד בארצות הברית והעוגות שנשאו שמות אקזוטיים הבטיחו לבית הקפה קהל מבקרים נאמן.

בימי מלחמת העולם השנייה היה בית הקפה מקום הבילוי המקובל של אנשי הצבא הבריטי והכוחות מארצות האימפריה הבריטית שלחמו או שהו במצרים.

כך תיאר את המקום בעיתון "הד-המזרח" יצחק רפאל מלכו שביקר בו בשנת 1944:

"כל הבא לקהיר ורוצה ללמוד על רגל אחת את המתרחש בעולם החברותי, הכלכלי, המסחרי ואפילו המדיני – עליו לפנות מיד לאותו מרכז החברה המצרית, האירופית והבין לאומית, הנקרא "גרופי" (הקונדיטוריה) ושם ימצא את מבוקשו, יחד עם העוגות הטעימות והמשקאות הקרים והחמים מכל המינים.

ב"גרופי" מזדמנים בני מזרח ומערב, לבושי מדים ואזרחים סתם. אורחים הבאים מפנים הארץ וילידי ארצות חוץ עסקנים ועסקניות, עיתונאים, בנות העסוקות במלאכה או שרויות באפס מעשה, אנשי הבורסה ופקידים גבוהים, פרנסי ואישי החברה מכל העדות והאומות, ומכיוון שבני ישראל ובנותיו בדורנו, להוטים אחרי הפומביות, קל לך להפגש כאן עם מכרים רבים בכל שעות היום, מבוקר השכם ועד חצות הלילה".

גָ'אקוֹמוֹ גרופי מת בשנת 1947. חמש שנים לאחר מותו, בינואר 1952, בעת שמצרים הייתה נתונה עדיין בעצמאות חלקית תחת חסות בריטית, פרצו בקהיר מהומות אנטי-בריטיות. מפגינים שרפו שדדו את שכונות העיר, תוך התמקדות בעסקים ובמפעלים בבעלות זרה. מאות חנויות ואתרים מרכזיים, כולל בית האופרה של קהיר, הועלו באש. המהומות הגיעו כמעט עד פתח בית הקפה, אך הוא ניצל משריפה.

בחודש יולי 1952 התחוללה במצרים מהפכת הקצינים החופשיים, שבה קצינים בצבא מצרים העלו לשלטון כת קצינים אשר הכריחה את המלך פארוק הראשון לוותר על כס המלוכה והגלתה אותו ממצרים. הקצינים שחוללו את המהפכה העלו לשלטון את הגנרל מוחמד נגיב. שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1954, הדיח אותו סגנו גמאל עבד אל נאצר שכיהן כנשיא מצרים. נאצר שאף להתנער מהעבר שבו מצרים הייתה בחסות אימפריליסטית והחל להלאים בנקים, חברות ביטוח, מפעלים וחברות ספנות, שהיו בבעלותם של זרים. קפה גרופי, שבבעלות שווייצרית, היה יעד להשתלטות, אך ניצל בזכות היותו מקום אירוח מכובד למלכים ונשיאים. לאחר המהפכה התחלף קהל הלקוחות של בית הקפה מאנשי המעמדות העליונים לבני המעמד הבינוני. יחד עם זאת המשיך קפה גרופי לשרת את הממשלה ואורחיה. לאחר מותו של נאצר בשנת 1970, בתקופת שלטונו של אנואר סאדאת, שהחליף את נאצר כנשיא מצרים, המשיך קפה גרופי לארח אירועים ממלכתיים כביקוריהם של הנשיא ריצ'רד ניקסון ושל השאה האיראני מוחמד רזא שאה פהלווי. בשנת 1971 חגגו בו השלטונות את השלמת בנייתו של סכר אסואן הגבוה. בחגיגה נכחו כחמש מאות איש, ראשי ארצות ערב ומדינות אחרות וכן מנהיגים מברית המועצות,

בשנת 1981 אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי התנקשו בחיי הנשיא סאדאת והחלה במצרים שורה של תהפוכות פוליטיות שנמשכו במשך שלושה עשורים ומעלה, המצב הכלכלי הורע ופחות אנשים היו יכולים להרשות לעצמם את המותרות שגרופי הציע ורבים מלקוחותיו פנו אל רשתות מזון מהיר.

בעשורים הראשונים של המאה ה-21 נמצאת המסעדה במצב תחזוקה רעוע. עובדים בשכר מינימום החליפו את השפים ברמה העולמית ואת המלצרים דוברי השפות הזרות. רוכלים וקבצנים התגודדו מחוץ לדלתותיה והתיירים הפסיקו לסעוד בה.

הקשר ליישוב ולמדינת ישראל

מקום מפגש לאנשי היישוב

קפה גרופי היה למקום מקובל על אנשי היישוב שהגיעו למצרים לביקור או בשליחות לאומית. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא היה מקום המפגש החביב על מתנדבי היישוב לצבא הבריטי על זרועותיו השונות ששהו במצרים. בהם היה גם עזר ויצמן, שבמסגרת שירותו כטייס בחיל האוויר המלכותי הוצב בשנת 1945 במשך שלושה חודשים בשדה התעופה פאיד במצרים והרבה לבקר בקפה גרופי. בשנת 1977 ביקר עזר ויצמן בקהיר וערך סיור ברחובותיה וביקר בקפה גרופי. כך כתב בספרו "הקרב על השלום":

"המסע ברחובות קהיר היה כמו מסע אל ימי נעורי. זיהיתי בהתרגשות את המקומות שהשתמרו בזכרוני. ביקשתי לעצור ליד קפה "גרופי". היה זה בית הקפה של החברה הגבוהה במצרים של שנות ה-40 ומיפגש של חיילי הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. ביליתי בו הרבה והשתוקקתי לשוב ולהציץ פנימה. יצאתי מן המכונית. קהל רב הגיח מיד מכל עבר. אנשים מחאו כף, נדחקו ללחיצת יד. חזרתי וחידשתי את ההיכרות שלי עם קהיר בעלת הפרצוף האנושי."

העיתונאי והסופר אהרון שמיר, שהיה לוחם בבריגדה, תיאר את בילוי חיילי הבריגדה בקפה גרופי:

"היינו יושבים בקפה ״גרופי״ ...והעוגות שהיו מוגשות שם היו מן הטובות בעולם. שם גם היו מתאספים ה״היי לייף" של קהיר המתאנגלזים והמצתרפתים."

יצחק רפאל מלכו הזכיר בכתבה בעיתון "הד המזרח" את אנשי ארץ ישראל שפגש בגרופי, את יוסף ברץ איש דגניה א', מקים "הוועד למען החייל היהודי", שנוסד למען חיילי הבריגדה היהודית, שלימים יהפוך לאגודה למען החייל ואת יעקב טשרנוביץ, מי שלימים ייקרא יעקב צור ויהיה ציר ושגריר ישראל במדינות דרום אמריקה, ובצרפת ומנכ"ל משרד החוץ, ואחרים וכתב:

"אפשר להגיד שגרופי משמש מעין מקשר בין אנשי המקום והארץ-ישראלים ולפעמים מתכנים בו תוכנית הקשורות עם האומה והארץ."

מפגשים

רוב המפגשים של אנשי היישוב והמדינה שהתקיימו בקפה גרופי היו חשאיים ומחתרתיים.

• בפברואר 1937 נפגשו אדולף אייכמן, באותה עת איש המחלקה היהודית באס דה, ומפקדו הרברט האגן, עם יהודי מארץ ישראל בשם פייבל פולקס, במסעדה בברלין. פולקס ניסה לשכנע את אייכמן לנקוט יוזמה לחילוץ רבבות יהודים מגרמניה הנאצית. אייכמן ומפקדו ראו את פולקס כבעל תפקיד בכיר בארגון "ההגנה" בעוד שלמעשה לא החזיק בפועל בתפקיד רם כלשהו בדרג הארגון. ייתכן, עם זאת, עמד בקשרים עם הנאצים בהוראת צמרת ההגנה. אייכמן והאגן הודיעו לפולקס כי ישקלו את הצעתו. בזה תמה הפגישה. בעקבות הפגישה החליטו האגן ואייכמן להגיע אישית לארץ ישראל כדי לעמוד על מצב הדברים בה מכלי ראשון וכן להפגש שנית עם פולקס ולנסות להפגש עם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

ב-2 באוקטובר 1937 הגיעו אדולף אייכמן ומפקדו האגן, בספינה רומנית שהפליגה מנמל קונסטנצה, לנמל חיפה. הכיסוי לביקור היה שאייכמן הוא עיתונאי והאגן סטודנט. תקוותיהם של שני הנאצים לפגוש בארץ את המופתי ואת פולקס נכזבו. למרות שהיו בידיהם אשרות תייר, סירבו השלטונות הבריטים, שככל הנראה ידעו את תפקידיהם האמיתיים של העיתונאי והסטודנט, לתת להם היתר כניסה לשהות בארץ למעט אשרת מעבר ללילה אחד לחיפה. למחרת עלו על סיפון הספינה הרומנית והפליגו לנמל אלכסנדריה שבמצרים. מאלכסנדריה נסעו אייכמן והאגן לקהיר הפגישה עם פייבל פולקס, שלא הצליחו לקיימה בארץ ישראל, נתקיימה בקהיר ב-11 באוקטובר 1937. הפגישה נערכה בקפה גרופי. בפגישה ציין פולקס כי הגירת היהודים מגרמניה לארץ ישראל, כתוצאה מהמדיניות הנאצית, מועילה למטרה הציוני בארץ-ישראל ותועיל לנאצים במטרתם לסילוק היהודים מגרמניה. דבר לא סוכם בפגישה זו והגרמנים השאירו את מתן תגובתם לעתיד, שלא הגיע.

• ב-6 בנובמבר 1944 נרצח בקהיר הלורד מוין שהיה השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, שהיה אנטי-ציוני מובהק ופעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל. אנשי הלח"י אליהו חכים ואליהו בית צורי נשלחו למצרים לשם ההתנקשות, וערכו במשך חודשיים תצפיות ותכנונים. יחד עימם יצא לקהיר יעקב בנאי, שפיקד על החטיבה הלוחמת של הלח"י ונטל חלק מרכזי בתכנון וביצוע ההתנקשות. בעת ההכנות לביצוע ההתנקשות שלושתם נקלעו לקפה גרופי. כך תיאר יעקב בנאי את הביקור:

"נקלענו פעם אחת ל״גרופי״, בית קפה קהירי, שמבקריו רקדו לצלילי תזמורת. בהיותך ברומא - נהג כרומאי״ - ובכן, קמנו לרקוד. סביבנו רקדו או הסבו אל השולחנות בני אדם, שדומה כי נהנו הנאה שלימה ממציאותם בבית־הקפה. בשעת הריקוד אמר חכים, כי תפלה בעיניו הנאתם זאת,שהם מוצאים בכירכורי הריקוד ובנעיצת מבטים זה בזה. באשר לי אמר, אין לו סיפוק אלא בחיי התנועה"

ב-6 בנובמבר ארבו השנים למכוניתו של הלורד מוין בסמוך לביתו. כשהגיעה המכונית, פתח אליהו חכים את דלתה, ירה 3 יריות בלורד מוין והרגו, וירה גם בשומרו, כאשר אליהו בית צורי מחפה עליו. השניים נמלטו מן המקום רכובים על אופניים, אך נתפסו על ידי שוטר מצרי, נשפטו והוצאו להורג.

• בתחילת שנות ה-50 התנהלו בין מצרים לבריטניה שיחות על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ. השיחות גרמו לדאגה בישראל. מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובזאת לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים. לביצוע פעולות החבלה הפעיל המודיעין הישראלי רשת המורכבת מצעירים יהודים חברי תנועות הנוער הציוניות במצרים. ב-2 ביולי בוצעה הפעולה הראשונה כאשר אנשי הרשת הטמינו מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו. ב-14 בחודש בוצעה הפעולה השנייה כאשר מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה וגרמו לשריפות. הפעולה השלישית שנקבעה ל-23 ביולי, כוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. פעולה זו נכשלה על מדרגות קולנוע "ריו" באלכסנדריה, כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של איש הרשת פיליפ נתנזון, בעקבותיו נעצרו בזה אחר זה כל חברי החוליה והועמדו לדין. שניים מהם נדונו למוות, והוצאו להורג. על יתר חברי הרשת הוטלו עונשי מאסר כבדים. הסערה שהתחוללה בישראל בעקבות הכישלון הפכה לפרשה פוליטית שקיבלה את הכינוי "העסק הביש". בשלבים השונים של ייסוד הרשת ועד לכישלון הפעולה נערכו מפגשים של מפעילי הרשת ואנשיה בקפה גרופי.

בחודש אפריל 1950 יצא למצרים איש המודיעין הישראל אברהם דר כדי להקים את הרשת. דר נכנס למצרים בזהות בדויה, בשם "ג'ון דרלינג" - אזרח בריטי מגיברלטר. בהגיעו לקהיר קבע פגישה עם פעיל העלייה שלמה הלל. הם קבעו להפגש בקפה גרופי. בפגישה בגרופי אמר לו שלמה הלל: "אני יכול לתת לך שם אחד בקהיר ואחד באלכסנדריה ותתחבר אתם והם יציגו לך את האנשים." דר שאל: "מי ואיפה האנשים האלה" ושלמה הלל השיב: הם חברי תנועה"

דר נשאר במצרים עד לחודש אוגוסט 1951, בתקופה זאת גייס את 13 חברי הרשת ואימן אותם.

כאשר הופעלה הרשת בחודש יולי 1954 שוב נערך בקפה גרופי מפגש נוסף. באותו זמן היה אברי אלעד המפעיל הישראלי של הרשת. לימים התברר שפעל כסוכן כפול, והסגיר את אנשי הרשת למצרים, אך בעת ביצוע הפעולות טרם נודע הדבר. ב-14 בחודש בוצעה פעולת החבלה השנייה להנחת מטענים מתלקחים בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה שיגרמו לשריפות. המועד שנקבע לביצוע הפעולות היה 7 בערב. שיטת הפעולה הייתה כי שניים מאנשי הרשת ייכנסו לאולם הקריאה של כל אחת משתי הספריות, ייגשו לאחד המדפים וידפדפו בספרים וכאשר איש לא ישים לב אליהם, הם יניחו על המדף מאחורי הספרים נרתיקי משקפיים שבתוכם מטעני חבלה המיועדים להתפוצץ לאחר שעתיים. המבצעים בקהיר היו ויקטור לוי ופיליפ נתנזון. ביום הפעולה בשעה 18:30 בערב נפגשו שניהם עם אברי אלעד בקפה גרופי לקבלת תדרוך אחרון. משם הוא הסיע אותם במכוניתו עד לספריה האמריקאית בקהיר. כשהגיעו לספריה איחל להם אלעד הצלחה ונפרד מהם לשלום. שניהם נכנסו לספריה, הניחו את המטענים בשני מקומות באולם הקריאה ויצאו.

• איזבל פדרו היא ציירת ואדריכלית אשר במהלך שנות השישים של המאה העשרים ביצעה במצרים פעולות ריגול בשליחות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. בשנת 1963 הגיעה למצרים באשרת תייר עם דרכון של אורוגוואי. בהגיעה למצרים הצהירה שבאה כדי ללמוד ארכאולוגיה ולעסוק בציור. בתחילה התגוררה במלון יוקרה בו התארחו מצרים בני המעמדות העליונים. היא התיידדה עם ארכאולוג שערך מסעות ברחבי מצרים. הוא הסכים לצרף אליו את פדרו, שגילתה התעניינות בארכאולוגיה. בהמשך הכירה עיתונאי מצרי בכיר המקורב לשלטון המצרי. הוא הציג בפניה קצין צבא בכיר שהזמין אותה למועדון הספורט ברובע אל-זמאלק בו הייתה לה הזדמנות להכיר את נשות החברה הגבוהה. אחת מהן נהגה להפגש עם פדרו בקפה גרופי בו הסתופפו קציני צבא מצרים בכירים. מכל ההכרויות האלה שאבה שפע של מידע מודיעיני. במסעותיה ברחבי מצרים היא סקרה בסיסי צבא ושדות תעופה צבאיים. במהלך שירותה הצליחה להשיג התוכניות של סכר אסואן שהיה יעד אסטרטגי בעל חשיבות עליונה. את המידע שאספה, כולל מסמכים וצילומים, שלחה לישראל. בשנת 1965 חזרה לישראל.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קפה גרופי בוויקישיתוף

• בית הקפה על מפת קהיר (מסומן בעיגול אדום) באתר wikimapia
• "הקסם המתמשך של קפה גרופי בקהיר" באתר הניוזוויק (באנגלית)
• "אם רק קירות הגרופי יכולים היו לדבר" באתר alshindagah מדובאי (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27186604קפה גרופי