קלעים סנגלים
קלעים סנגלים (באנגלית: Senegalese Tirailleurs) היו יחידות קולוניאליות של חיל רגלים (קלעים) בצבא הצרפתי. בתחילה הם גויסו מהמושבה הצרפתית סנגל במערב אפריקה ובהמשך מרחבי אפריקה המערבית והמרכזית.[1]
הגיוס לא הוגבל רק לסנגל, יחידות חיל הרגלים הללו קיבלו את הכינוי "סנגלים" מכיוון שכך נוצר גדוד הקלעים השחור הראשון. הקלעים הסנגלים הראשונים גויסו בשנת 1857 ושרתו את צרפת במספר מלחמות, כולל מלחמת העולם הראשונה. למלחמה זו גויסו לקלעים הסנגלים כ-200,000 חיילים, מהם יותר מ-135,000 לחמו באירופה ו-30,000 מהם נהרגו[2] במלחמת העולם השנייה גייסו 179,000 חיילים, 40,000 לחמו במערב אירופה. גדודי קלעים אחרים גויסו בצפון אפריקה הצרפתית מאוכלוסיות ערביות וברבריות באלג'יריה, תוניסיה ומרוקו. באופן קולקטיבי הם נקראו "הקלעים של צפון אפריקה" (tirailleurs nord-africains). גדודי קלעים גויסו גם במזרח הרחוק - הודו-סין,
היסטוריה
חיל הקלעים הסנגלים הוקם בשנת 1857 על ידי לואי פיידהרב, מושל כללי במערב אפריקה הצרפתית, מכיוון שהיו חסרים לו כוחות צרפתיים מספיקים כדי לשלוט בשטח ולעמוד במשימות אחרות בשלב הראשון של הקולוניזציה. הצו הרשמי להקמת כוח זה נחתם ב־21 ביולי 1857 על ידי נפוליאון השלישי. הגיוס הורחב לאחר מכן גם למושבות צרפתיות אחרות באפריקה. בשנותיו הראשונות כלל החיל כמה עבדים לשעבר שנקנו מבעלי עבדים במערב אפריקה וכן שבויי מלחמה. הגיוס לאחר מכן היה מרצון או מדי פעם על ידי סוג צווי חובה.
1870 –1914
בעקבות מלחמת צרפת–פרוסיה המשיכו הקלעים של סנגל למלא את עיקר תפקידי הצבא הצרפתי במערב ובמרכז אפריקה. המספר הכולל שלהם נותר מוגבל. עם זאת, לקראת מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1910, תיאר קולונל שרל מנז'ן בספרו "La force noire" את תפיסתו להרחבת הצבא הקולוניאלי הצרפתי. גם ז'אן ז'ורס, כתב כי הצבא הצרפתי צריך לחפש מקורות אחרים לגיוס חיילים בגלל הירידה בשיעור הילודה בצרפת עצמה.
יחידות סנגליות לקחו חלק בכיבוש מדגסקר (1895). היו אלה כוחות לא-אירופיים בעיקר מצפון אפריקה ובני ההאוסה ממערב אפריקה.[3] לאחר מכן גויסו מדגסקרים עצמם ליחידות קלעים תוך שימוש ביחידות הסנגליות כמודל.
בשנת 1896 הורכבה בלואנגו (קונגו הצרפתית) משלחת קטנה, שהייתה בעיקר מ-200 קלעים סנגליים, בפיקודו של סרן ז'אן-בטיסט מרצ'נד. למשלחת מרצ'נד לקח כשנתיים לחצות מאות קילומטרים של יער שלא נחקר עד שהגיעו לפאשודה שעל הנילוס. כאן הם נתקלו בחיילים בריטים ומצריים תחת פיקודו של גנרל קיצ'נר, אשר השמיד באותה העת את צבא הדרווישים של המהדי ליד ח'רטום. בעוד ש"אירוע פאשודה" העלה את האפשרות למלחמה בין צרפת לבריטניה, צוינו אומץ הלב והסיבולת של סרן מרצ'נד והקלעים הסנגלים.
בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 הקלעים הסנגלים היו בשירות פעיל בקונגו ובצ'אד הצרפתית, תוך שהם ממשיכים לספק הגנה לרכוש הצרפתי במערב ובמרכז אפריקה. בשנת 1907 נחתו בקזבלנקה שני גדודי קלעים סנגליים שהתחילו שירות פעיל של עשרים שנה במרוקו. ב-14 ביולי 1913, השתתף הגדוד הסנגלי במצעד בצרפת, זאת הייתה הפעם הראשונה בה נראו חיילים סנגלים בצרפת עצמה.[4]
מלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ המלחמה הועברו 37 גדודים של חיל הרגלים הצרפתי, הצפון אפריקאי והסנגלי ממרוקו לצרפת. חמישה גדודים סנגלים שובצו מיד בחזית המערבית, ואילו האחרים היוו חלק מהצבא הצרפתי במרוקו. הגדוד החמישי היווה חלק מטור צרפתי שנמחק ליד חניפרה, במהלך קרב ב־13 בנובמבר 1914, עם 646 הרוגים. לאחר מכן, הגדודים העשירי, ה-13, ה-16 וה-21, נתקלו בלחימה קשה במרוקו, ואליהם הצטרפה תגבורת של קלעים סנגלים שהועברו ממערב אפריקה הצרפתית.[5]
בחזית המערבית שירתו הקלעים הסנגלים בהצטיינות במהלך הקרב בפלנדריה בסוף 1914, בעת לכידת פורט דה דאומונט באוקטובר 1916. כמו כן בקרב שמין דה מייס באפריל 1917 ובקרב ריימס בשנת 1918. האבדות היו כבדות במיוחד בפלנדריה (מוערך בין 3,200–4,800)[6] וב-Chemin des Mains 7,000 מתוך 15,500 קלעים שנלחמו.[6]
בשנת 1915 היו שבעה גדודים של קלעים סנגלים בין 79,000 הכוחות הצרפתים שנשלחו לדרדנלים. סך הנפגעים הצרפתים במבצע זה הגיע ל 27,000 איש, אך הקלעים הסנגלים והקולוניאליים האחרים צוינו בזכות המורל הגבוה שהם שמרו על אף האבדות שהגיעו לשניים מתוך שלוש בכמה יחידות.[7] הקלעים הסנגלים הוכיחו עצמם במיוחד בהתקפה במהלך הנחיתות הצרפתיות הראשונות בחוף הדרומי של הדרדנלים.[8]
גיוס נוסף
המדיניות הצבאית הצרפתית לשימוש בכוחות האפריקאים באירופה השתנתה בשנת 1915. הפיקוד העליון הצרפתי הבין שהמלחמה תימשך הרבה יותר ממה שדמיינו בהתחלה. לפיכך הם אישרו גיוס גדול במערב אפריקה.[9] כתוצאה מכך, הוקמו 93 גדודים נוספים של סנגלים בין השנים 1915–1918, מתוכם 42 היו בשירות בצרפת עצמה. התנאים הקשים של לוחמת תעלות היו מקור לסבל לחיילים האפריקאים שלא הסתגלו לתנאי מזג האוויר בחורף. אחרי 1914/15 החיילים האפריקאים הועברו בחורף לדרום צרפת לצורך אימונים והצטיידות מחדש. למרות אבדותיהם הכבדות כמעט בכל קרב גדול בחזית המערבית, המשמעת והמורל של "חיל המושבות" נותרה גבוהה לאורך כל המלחמה.[10]
בציון 90 שנה לקרב ורדן נשא הנשיא באותם ימים, ז'אק שיראק, נאום שציין את 72,000 הלוחמים הקולוניאליים שנהרגו במהלך המלחמה, כשהזכיר את "חיל הרגלים המרוקאי, הקלעים מסנגל, הודו-סין, (מאנהם וקוצ'ינצ'ינה).
כיבוש הריין
ערך מורחב – אימה שחורה על הריין
שביתת הנשק בנובמבר 1918 סיפקה את כיבוש בעלות הברית את אזור הריין (ריינלנד) וצרפת לקחה תפקיד מרכזי בכיבוש. בין 25,000 ל־40,000 חיילים קולוניאליים היו חלק מכוח זה. נעשו ניסיונות גרמניים להכפיש את השימוש בחיילים שאינם אירופאים על ידי הצרפתים במהלך הכיבוש הזה. אף כי לא הובאו הוכחות אמיתיות, רבים מהקמפיינים טענו כי החיילים הקולוניאליים - והסנגלים בפרט - היו אחראים למספר ניכר של עינויים ותקיפות גופניות באזור הריין. הילדים המעורבים שנולדו לזוגות מעורבים, גרמניה-ואפריקאי, הוחתמו בסטיגמה כ"ממזרי ריינלנד" וסבלו לאחר מכן מכוח חוקי הגזע הנאצים.
בין מלחמות העולם
במהלך המלחמה חיל המצב הצרפתי המצומצם במרוקו כלל חיילים מגדודים סנגלים, ב־13 באפריל 1925 מלחמת הריף התפשטה למרוקו הצרפתית כששמונת אלפי לוחמים ברברים תקפו שורה של מאחזים צרפתיים שהוקמו באותה העת בשטח במחלוקת צפונית לנהר אוורגלה. רוב המבצעים נערכו על ידי חיילים סנגלים וצפון אפריקאיים. עד ה-27 באפריל 1925 נפלו 39 מתוך 66 עמדות צבא ואנשיהם נטבחו או שברחו. האירוע התפתח למלחמה גדולה, ולכן הצרפתים הגדילו את כוחותיהם במרוקו לכ 100,000 איש. באחת מההתנגשויות הרבות זכה הגדוד השני של החטיבה הראשונה הסנגלית ב 1926 ב־91 אותות הצטיינות בגין אומץ לב במהלך הלחימה סביב עין-גטר.
מלחמת העולם השנייה
ערב מלחמת העולם השנייה הוצבו בצרפת חמישה גדודים של קלעים סנגלים, וחטיבה סנגלית באלג'יריה. החטיבה הסנגלית הקולוניאלית נפרשה באופן קבוע בדרום צרפת, בין השאר משום שהאקלים התאים לחיילים האפריקאים ובחלקו בגלל האיום הפוטנציאלי מאיטליה הפאשיסטית.[11] פריסה זו של הסנגלים מחוץ למחוזות הגיוס שלהם נוצרה מכיוון שהיו להם נפגעים רבים במלחמת העולם הראשונה. באותה העת, הוקטן בחצי פוטנציאל הגיוס של הצרפתים המטרופולינים בקבוצת הגיל של השירות הצבאי של עשרים לעשרים וחמש ביותר.[12]
חיילים גרמנים שהושפעו מדוקטרינות הגזעיות הנאציות הביעו זעם על הצורך להילחם נגד החיילים האפריקאיים הנחותים, והם הוציאו להורג אלפי שבויים אפריקאיים שנכנעו במהלך הקרב על צרפת.[13]
הקלעים הסנגלים פעלו בהרחבה גם בקרבות במערב אפריקה, איטליה וקורסיקה במהלך 1944, כמו גם בשחרור דרום צרפת ב 1944.
לאחר שחרור צרפת, סיימו הקלעים את שירותם באירופה, ובמקומם הוחלפו מתנדבים צרפתים שגויסו בזמן המלחמה[14] בהוראתו של שארל דה גול; תהליך המכונה "בלנימנט". מול מגבלות ארצות הברית על גודל הכוחות הצרפתים החופשיים, בחר דה גול לשלב את היחידות הסנגליות במבנה הצבא הרשמי.[15] התהליך של השחרור והחזרתם של הקלעים, יחד עם תלאות עימם התמודדו החיילים בחורף 1944–1945, הביאו לכמה מקרי אלימות, ובמיוחד הטבח בת'ירויה בשנת 1944.
אחרי 1945
כוח של קלעים סנגלים המורכב משני גדודים, שירת במלחמת הודו–סין בין 1946 ל־1954. [18] בשנת 1949 היו עדיין תשעה גדודים של קלעים סנגלים בצבא הצרפתי, ששירתו במערב אפריקה, במרוקו, באלג'יריה, בתוניסיה ובהודו-סין.
במהלך מלחמת אלג'יריה הם היו בשירות פעיל ממושך בין השנים 1954 עד 1962, בעיקר כחלק מכוחות שפעלו נגד ניתוקי דרכים והגנה על חוות וכבישים באזורים כפריים. בערך 12 יחידות סנגליות נפרדות שירתו בצפון אפריקה הצרפתית בין 1954–1967, אז נסוגו החיילים הצרפתיים האחרונים. בשנים 59–1958 יחידות הקלעים התפרקו בחלקן, כאשר החיילים מאפריקה הועברו לצבאות לאומיים שהוקמו לאחר שהמושבות הצרפתיות במערב ובמרכז אפריקה הפכו למדינות עצמאיות. מספר משמעותי של קלעים לשעבר המשיכו לשרת בצבא הצרפתי כמתנדבים יחידים ביחידות חיל רגלים או תותחנים.
הקלעים הסנגלים איבדו את זהותם ההיסטורית המובהקת בעקבות תהליך זה.[16] היחידה הסנגלית האחרונה בצבא הצרפתי פורקה בשנת 1964.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Cf. (in French) Éric Deroo and Antoine Champeaux, La Force noire. Gloire et infortunes d'une légende coloniale, Paris, Tallandier, 2006, 223 p
- ^ (in French) Marc Michel, "Les Africains et la Grande Guerre. L'appel à l'Afrique (1914-1918)", Ed : Karthala, 24 October 2003
- ^ Charles Lavauzelle, pages 208-209 Les Troupes de Marine
- ^ Charles Lavauzelle, page 471 Les Troupes de Marine,
- ^ Charles Lavauzelle, pages 289-291 Les Troupes de Marine
- ^ 6.0 6.1 Eugène-Jean Duval, pag. 165 "Aux sources officielles de la colonisation française-2°période-1870-1940", מסת"ב 978-2-296-05430-1
- ^ Charles Lavauzelle, pages 379-380 Les Troupes de Marine
- ^ Charles Lavauzelle, page 380 Les Troupes de Marine,
- ^ Lunn, Joe (October 1999). "'Les Races Guerrieres': Racial Preconceptions in the French Military about West African Soldiers during the First World War". Journal of Contemporary History. 34 (4): 517–536.
- ^ Charles Lavauzelle, page 414 Les Troupes de Marine,
- ^ page 36, Militaria No. 358 Mai 2015
- ^ Alistair Horne, p229 "To Lose a Battle - France 1940"
- ^ Charles Lavauzelle, pages 431 Les Troupes de Marine
- ^ Charles Lavauzelle, page 434 Les Troupes de Marine
- ^ Echenberg, Myron (1990). Heinemann (ed.). Colonial Conscripts: The Tirailleurs Sénégalais in French West Africa. pp. 98–99.
- ^ Charles-Lavauzelle, page 490 Les Troupes de Marine 1622-1984,
