קלאסיציזם
קלאסיציזם הוא הנטייה התרבותית להעדפת ההישגים ובכלל זה צורות הביטוי האמנותיות של העת העתיקה, כלומר בראש וראשונה יוון העתיקה ורומא העתיקה. נטייה כגון זו הופיעה בתקופות שונות בהיסטוריה של תרבות המערב. ביטויים בולטים של נטייה זו ניתן למצוא בתרבות הרנסאנס באיטליה ובאמנות הנאו-קלאסיציסטית במהלך המאה ה-19.
לידתו של המונח בוויכוחים ספרותיים ואמנותיים במאה ה-19. באותם ימים, מתנגדי המודרניזם ובמיוחד מתנגדי הרומנטיקה הטיפו להידוק הזיקה אל יצירות המופת הקלאסיות של יוון ורומא, ולפיכך נקראו "קלאסיציסטים". ויכוחים דומים התקיימו גם קודם לכן וגם לאחר מכן. מקובל לזהות מגמות ותנועות קלאסיציסטיות בתקופות שונות, החל מלפני הספירה ועד ימינו, לעיתים בהקשר תרבותי כללי מעבר לתחומים הצרים של האמנויות למיניהן.
בימינו משתמשים במונח קלאסיציזם במשמעות רחבה, לעיתים בתוספת של "נאיבי", להבדיל מקלאסיציזם דוגמטי, אורתודוקסי, דוקטרינארי, או רציונליסטי. המונח מתייחס לא רק לימי הזוהר של יוון ורומא, אלא לכל תרבות, תקופה, זרם, או אף אמן בודד, הנחשבים "קלאסיים" ומשמשים כמודל של השראה אם לא חיקוי.
ביטויים של קלאסיציזם בתרבות המערב
הרנסאנס הקארולינגי
הרומנסק
- ערך מורחב – אדריכלות רומנסקית, פיסול רומנסקי
תרבות הרומנסק באירופה של ימי הביניים הציגה מבחר השפעות של העת העתיקה. אף על פי שהמונח "רומנסק" נטבע בתחילת המאה ה-19, מצאו חוקרים רבים את ההשפעה של אמנות העת העתיקה על אמני תקופה זו. מבחר השפעות שונות עיצבו סגנון זה. בעוד שבעבור הפיסול הרומנסקי שימשו מצבות ואבני קבורה גאלו-רומיות, ובכללן סרקופאגים נוצריים[1], הרי שהאדריכלות הרומנסקית הושפעה ממסורת הבנייה הרומית בדרך עקיפה - דרך האמנות הביזנטית.
אף על פי ששיטות הבנייה הרומיות נשכחו ואבדו ברוב חלקי אירופה (בארצות הצפון הן מעולם לא אומצו למעט בניינים רשמיים של השלטון הרומי ובסקנדינביה הן לא היו ידועות), הרי שהמבנים הביזנטיים, כגון בזיליקת סן ויטאלה המתומנת מהמאה ה-6 ברוונה, שימשו מודל לאימוץ שיטות בנייה רומיות כגון בנייה בעזרת קמרונות חבית וקמרונות צולבים.
בעיטורי כנסיות ברחבי אירופה ניתן למצוא ביטויים הקשורים בדרכים שונות אל המסורת היוונית-רומית. פעמים רבות עברו המוטיבים הקלאסיים שינוי משמעות, שהתבטא בהפיכת הדימוי מבעל מטען חיובי לשלילי. האליל אטלס, לדוגמה, מקבל בהקשר הנוצרי-רומנסקי ייצוג של אדם הנענש על חטאיו. בחזית הקתדרלה של מונדה לדוגמה, מופיע אטלס הכורע ונושא עליו את דמותו של אותו האיש. גם מסכות, ששימשו מוטיב בעיטור קלאסי הקשור אל התיאטרון, מקבלות בתרבות זו קישור אל השטן ואל דימויים שליליים אחרים. ניתן למצוא ביטויים של דמויות מסוג זה גם בפיסול שוליים בדמויותיהם של חורצי לשון, להטוטנים וכדומה[2].
הרנסאנס האיטלקי
- ערך מורחב – הרנסאנס האיטלקי
בחינה של תרבות הרנסאנס כפי שהתפתחה ברחבי אירופה ובייחוד באיטליה החל מן המאה ה-14, מלמדת על השפעתן הגוברת של העדויות מן העת העתיקה אשר הפכו למוקד עניין ומחקר בתקופה זו. לצד העניין המחודש בפילוסופיה ובספרות היוונית והרומית הופיע עניין מחודש באדריכלות ובאמנות של תקופות אלו. דוגמה לכך ניתן למצוא בעניין הרב שעורר גילוי "פסל לאוקואון" בשנת 1506, אשר זוהה על ידי האדריכל ג'וליאני דה סנגלו והפסל מיכלאנג'לו.
העניין בעת העתיקה היה חלק מרכזי בתודעה שגיבשה לעצמה החברה הרנסאנסית. ה"לידה מחדש" (בצרפתית: Renaissance) של העת העתיקה העניקה לאדם עיסוק בנושאים מן העבר המפואר של האנושות, העתידים לרומם את נפשו של האדם ולהעניק לו גדלות פנימית. ביטוי לכך ניתן למצוא בתמונת ה-Istoria של לאונה בטיסטה אלברטי, המביאה את השילוב האמנותי שבין תוכן לצורה; בין נושאים מיתולוגיים לבין דפוסים להבעתן של חוויות עזות[3].
אנשי הרנסאנס, במיוחד בפירנצה, שהושפעו עמוקות מההישגים העתיקים – כלומר ההישגים הקלאסיים – ניסו ליישם מוטיבים מהם בכל תחומי החיים. ניקולו מקיאוולי, לדוגמה, פעל להקים בפירנצה צבא של אזרחים במקום הצבאות השכירים שהיו נפוצים מאד בזמנו, בהתאם למודל של צבא האזרחים הרומאי. הפילוסוף מרסיליו פיצ'ינו ייסד את "האקדמיה האפלטונית" של פירנצה בחסותה של משפחת מדיצ'י. ההיסטוריון הפלורנטיני ג'ורג'ו וזארי ראה באמנים בני זמנו את מי שהביאו כבר ל"תחייתה" של האמנות הפלסטית. יאקופו פרי ניסה להציג בפירנצה טרגדיה יוונית אותנטית בהתאם למיטב הבנתו – שלא הייתה מדויקת ביותר – והתוצאה המשמחת הייתה הצגת האופרה הראשונה בעולם בשנת 1597.
תקופת הנאורות
- ערך מורחב – עידן הנאורות
הרנסאנס מזוהה לפחות חלקית עם "המודרני". עם זאת, לפחות באיטליה, הזיקה העמוקה לימי הזוהר של יוון ורומא הייתה אחד מהיבטיו החשובים. אנשי רוח, מלומדים ואמנים איטלקים מאותה תקופה מכונים לעיתים "קלאסיציסטים". החל מן המאה ה-16 פעלו מחוץ לאיטליה, בדרך כלל בצורות פחות מגוונות ויותר דוגמטיות, קלאסיציסטים צרפתים, אנגלים, ועוד. בצרפת, תחת חסותו של לואי הארבעה עשר, הקלאסיציזם נחשב דוקטרינה ממלכתית בפיקוחו של ניקולא בואלו, אשר התרכז בעיקר בתחום הספרות, עסק הן ביצירה ספרותית והן בביקורת ספרות, וזכה בין השאר לתואר המפוקפק "הדיקטטור הספרותי הראשון".
אחת מהנחות היסוד של הדוקטרינות הקלאסיציסטיות, שעסקו בעיקר באמנויות היפות, הייתה שאי אפשר להתעלות על שיאי היצירה של יוון ורומא. היצירות הקלאסיות אשר נחשבו כמושלמות, נמצאו ראויות למעמד קאנוני, ונבחרו לשמש מודלים לחיקוי. זהו הרעיון של "יצירת המופת", אשר נפוץ גם בימינו. דוקטרינות קלאסיציסטיות במאות ה-17–18 היו קרובות בדרך כלל לרציונליזם, והדגישו את המבנה והארגון של היצירה האמנותית בהתאם ל"חוקים". החוקים נחשבו חיוניים להשגת הרמוניה במובן של התאמה, איזון, או אחדות. בתחומי האמנות הפלסטית, החוקים הוגדרו לעיתים בצורת פרופורציות, כלומר יחסים מספריים, לדוגמה "יחס הזהב". בתחום התיאטרון, בהשפעת "הפואטיקה" - המאמר הידוע של אריסטו - ניתנה חשיבות מיוחדת לחלוקה לסוגות, למשל טרגדיה וקומדיה; כמו כן נוצרה תאוריית "שלוש האחדויות", שבמרוצת הזמן עוררה התנגדות תקיפה, הן בשל פשטנותה והן משום שהוצגה בטעות כתאוריה של אריסטו.
בהתאם לדוקטרינות, הקלאסיציסטים האורתודוקסים ראו ב"פואטיקה" כפי שהם הבינו אותה, "יצירת מופת" שביקורת הספרות - ובכלל זה ביקורת התיאטרון - צריכה ללכת בעקבותיה. מצד שני, בעקבות כישלונם בהתמודדות עם מחזאים כגון ויליאם שייקספיר, אשר שבר את "החוקים" המקובלים, חדר למעשה מושג "הגאון" – מי שרשאי לשבור את החוקים - לתחומי הביקורת של האמנויות למיניהן, ושמר על מקומו בדיון האסתטי עד ימינו, בין השאר בהקשר ליוצרים "המהפכניים" בדורות האחרונים.
ההיסטוריה של האמנות הפלסטית נוטה להדגיש את תנועת ה"נאו-קלאסיציזם", אשר החלה לפעול בצרפת במחצית השנייה של המאה ה-18, בהנהגתם של ציירים כגון דומיניק אנגר וז'אק-לואי דויד. עם זאת, תווי היכר קלאסיציסטיים, למשל הנטייה לעסוק בארגון ומבנה היצירה, ניכרים גם בזרמים אחרים, בכלל זה תנועות המודרניזם והאוונגרד במאה ה-20, כפי שניתן לראות למשל ביצירותיהם של ז'ורז' בראק ופיט מונדריאן.
ביבליוגרפיה
- מנחם ברינקר, אסתטיקה כתורת הביקורת, "אוניברסיטה משודרת" 1982
- ניקולו מקיאוולי, על אמנות המלחמה, תרגום מנחם דורמן, "מערכות" 1964
- ג'ורג'ו וזארי, חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים, תרגום מרים שוסטרמן, מוסד ביאליק, 1985
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ראו: נורית כנען-קדר, תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002, עמ' 34–48
- ^ ראו: כנען-קדר, תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002, עמ' 108–121 ו-214-204
- ^ ראו: משה ברש, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנאס, ירושלים, 1989, עמ' 52-51
26797211קלאסיציזם