פסל לאוקואון

פסל לאוקואון או פסל לאוקואון ובניו הוא פסל המתאר את מותו של לאוקואון, כהן העיר טרויה. בפסל מוצגים לאוקואון ושני בניו במאבקם בנחשי הים שנשלחו להרוג אותם, כנקמה על אזהרתו של לאוקואון מפני מתנת סוס העץ שקיבלה העיר טרויה מידי היוונים. זהות יוצר הפסל אינה ידועה. הפסל עשוי שיש וגובהו 242 ס"מ. הפסל מתוארך לשנת 50 לספירה. הוא מוצג בוותיקן, במוזיאון פיו-קלמנטין.

הפסל נמצא ליד מעיינות טיטוס בפרברי רומא ב-16 בינואר 1506, בידי איכר איטלקי. את הפסל זיהו האדריכל ג'וליאנו דה סנגלו ומיכלאנג'לו, כפסל לאוקואון, אותו תיאר פליניוס הזקן בספרו תולדות הטבע. האפיפיור יוליוס השני רכש את הפסל מיד לאחר גילויו, והוא נחשב לאחד הפסלים הראשונים שהוצבו במוזיאון הוותיקן.

הפסל משמש לאמנים ולתאורטיקנים של האמנות כגון גוטהולד אפרים לסינג וקלמנט גרינברג כאמת מידה לפיסול ולאמנות מאז גילויו.

בספרו "סוף הדרך" מזכיר הסופר ג'ון בארת' את פסל לאוקואון פעמים רבות. הגיבור בספר זה, ג'ייק הורנר, מטלטל עמו בכל מעבר דירה את פסל הלאוקואון שלו, ומציין כי במבט בפניו של לאוקואון יכול היה פעמים רבות לזהות את מצב רוחו שלו עצמו.

לקריאה נוספת

אריאל הירשפלד, אל אחרון האלים, הוצאת כתר תל אביב, 2003, עמ' 122–123.
גוטהולד אפרים לסינג, לאוקואון, או על גבולי הציור והשירה, הוצאת ספריית פועלים, תל אביב, 1983.
פליניוס, חקר הטבע, תרגם לעברית רוני רייך, ירושלים 2009, ספר 36, פסקה 37.